לפני "חתונות ולוויות"

יובל הולצמן היה בן כיתה שלי. גדלנו יחד בקיבוץ מגיל אפס עד הצבא. אני לא יודע אם מי שלא גדל בלינה המשותפת יכול להבין איך זה, איזה קשרים נוצרים שם כשאתה רואה את אותם התינוקות-ילדים-נערים-אנשים כמעט 20 שעות ביום, כל יום, משחק איתם, רב איתם, צוחק איתם, בוכה איתם… הוא הלך לטייס ואני לגבעתי, והתרחקנו מדרך הטבע אבל גם אחרי הצבא היינו נפגשים, בשבתות וחגים וכאלה, בארוחת הערב של יום שישי בקיבוץ ובבריכה בשבת כשהם באו עם הילדים לסבים. תמיד רציתי לדבר איתו, תמיד איכשהו לא יצא או שמשהו הפריע באמצע, ותמיד ידעתי שמתישהו נמצא את הזמן לשבת על איזה כוס קפה ולדבר.

עכשיו הוא איננו, ולא יהיה יותר זמן.

אומרים שמגיע איזה גיל שרואים את כל החברים/קרובים יחד רק בחתונות ולוויות. עם החתונות סיימנו בשכבה שלנו, אם אני לא טועה כולם כבר נשואים מזמן. עכשיו אנחנו מתחילים עם הלוויות. מי היה מאמין שדוקא יובל, שהחיוך שלו לא יוצא לי מהעיניים מאז שמעתי, דוקא הוא יהיה הראשון שילך.

צריך לעשות זמן להיפגש, לפני ה"חתונות ולוויות".

בארץ הזאת כל אחד יכול להיעלם בלי התראה בגלל איזו תאונת דרכים, התפוצצות קסאם, התמוטטות גשר או רצפה באולם-חתונות, או סתם משוגע שהחליט לדקור אותך כי הערת לו שחנה במקום אסור.

צריך לעשות זמן להיפגש עם מי שרוצים להתעדכן איתו, לדבר איתו, לסגור פינות פתוחות.

עכשיו, כי מחר אולי לא יהיה.

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: