מעט ורעים היו ימי שני חייה

הרבה אכזריות ידענו במאות האחרונות. פרעות, פוגרומים, השואה הארמנית, מלחמת העולם הראשונה, המרד הערבי של 1936-39, מלחמת העולם השניה. השואה. הפצצה. רצח העם בקמבודיה. המשטר בצפון קוריאה, רצח העם ברואנדה. המשטר בבורמה. מלחמת האזרחים ביוגוסלביה. טיהור אתני, שם יפה לאונס המוני.

ראינו כבר אכזריות שלא תאומן, שוב ושוב. עד שאין ברירה אלא להאמין.

יכולנו לאמר, לפחות זה לא בתוך המשפחה.

לפני מאות – אולי אפילו רק עשרות – שנים, איש לא היה שומע על מקרים כאלה; אבל היום, עם התקשורת בכל חור, אי-אפשר יותר להעמיד פנים; האכזריות האנושית אינה יודעת גבולות.

שמעתי על ילד, בפנימיה לילדים ונוער בסיכון גבוה, שהורחק מביתו בצו בית משפט לאחר שאימו כוותה את ידו בסכין מלובן, זאת אחרי שנתנה לו מכות רצח; הוא המשיך לבכות, אז היא לקחה סכין, חיממה אותו על הגז בכיריים, והצמידה אותה לכף-ידו של ילד בן ארבע. במחשבה תחילה. לוקח זמן עד שסכין מתחמם על אש. יש זמן לחשוב, למה עושים, מה עושים. למה זה טוב. יש זמן להתחרט. היא לא התחרטה. כשהילד הגיע עם הכויה לגן, הגננת דיווחה למשטרה.

בפנימיה בה היה הילד הזה, זה היה סיפור ממוצע. לא המזעזע ביותר.

המקרים הקיצוניים, המזעזעים, הם קצה הקרחון של ההתעללות בילדים שמכיר כל מי שעוסק בתחום – הרחוק מאוד מאור הזרקורים, בדרך-כלל – הנקרא "ילדים ונוער בסיכון". עשרות אלפי ילדים מוכים יש בארץ,  מליונים בעולם, ועל רובם – אלוהים לא מרחם על ילדי הגן – לא שומעים, לא רואים, לא מספרים.

אבל להם אין תמונה לעיתון עם עיניים כל כך  עצובות.

"מעט ורעים היו ימי שני חייה", כתב עגנון בסיפור "בדמי ימיה". קשה לי לחשוב על מישהי שהתיאור הזה יותר מתאים לה מרוז פיזאם, ילדה קטנה שכנראה לא ידעה יום מאושר או אהבה בחייה. אנשים מזדעזעים מהאכזריות, מהסבל שעברה, מהמבט העצוב בעיניים. שואלים "איך זה יתכן" ו"איך אפשר". מי שלא מתמצא בתחום, יכול לחשוב שאין מקרים כאלה, שאין דבר כזה  שיש ילדים שאיש לא רוצה אותם, שמתעללים בהם יום יום, שאין להם אף פינה בטוחה. בשום מקום בעולם.

המציאות, למרבה הצער, אחרת. כל מי שעובד עם ילדים יודע לזהות את הסימנים.

ועדין, התמונה של הילדה הקטנה הזו, עם העיניים העצובות, פוגעת בבטן במקום שהסטטיסטיקות היבשות לא מגיעות אליו… ויותר מכל, מחרידה אותי התמונה (שלא פורסמה, כנראה לא תתפרסם לעולם – וטוב שכך) של אותה ילדה קטנה, עצובת-עיניים, לכודה בתוך מזוודה השוקעת לאיטה בחולירע המכונה "מי הירקון", בלי שום סיכוי לצאת, להינצל.

אני רק מתפלל שאלוהים – שלא ריחם עליה מיום היוולדה עד יום מותה – היה רחום מספיק בשביל לתת לה למות לפני שהוכנסה למזוודה הזו.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: