לפני השכחה

לפני כמה שנים פרסמתי כאן את תמיד הכי בהיר לפני עלות ירידת החושך. לפני שעה חזרתי, עם אבי, מטקס לציון יום השואה בקיבוצנו, ועלה על דעתי שמעולם לא זכרו רבים יותר את השואה, מהיום – ושיש סיבה לדאגה. בכל העולם בונים מוזיאונים, יד ושם פותח ערוץ ביוטיוב, אחמדינאדג'אד מפרסם את השואה (אמנם כדי להסתיר את עניינו האמיתי באמירויות הנפט ובמכה, אבל האם זה משנה?) – מעולם לא היה יותר תיעוד על השואה. ספילברג עשה עליה סרט ופרוייקט תיעוד, בניני קיבל אוסקר, בכל העולם יודעים שהיתה שואה…

ומי שקרא את "תמיד הכי בהיר…", יודע ששם בדיוק מתחילה הצרה. בעוד עשר, חמש-עשרה, עשרים שנה, לא רק ימותו אחרוני הניצולים – גם יתעורר ה"אנטי", ה"מספיק כבר", ה"שמענו". זה יתעורר לא רק בחו"ל בין האנטישמים-ממילא, זה יתעורר לא רק בין האדישים, זה יתעורר גם אצלנו – אם לא התעורר כבר; בת משפחה שלי, בכיתה ט', מסרבת לצאת למסע בגלל שבבית ספרה הוא הפך לסוג של פרס על התנהגות טובה: תלמידים שמתנהגים "לא יפה" מוזהרים שלא יוציאו אותם למסע לפולין, בשנה הבאה.

ה"אנטי" הזה יהיה מסוכן יותר מהשכחה, כי שכחה מבטאת רק אדישות בעוד שה"אנטי" מעורר כעס.

יצחק ויטנברג

סיפרתי על מחשבותי לאבי, בחוזרנו  מהטקס, והוא בתגובה הזכיר לי את יצחק ויטנברג, בן דודו של סבי מצד אמי. ב-1989, סיפר אבא, העלה הבימה את המחזה אדם של יהושוע סובול, המספר בעצם את סיפורו של יצחק; בעיתונים פורסמה תמונתו, וכל חברי הקיבוץ ציינו את הדמיון בינו לביני. לפני כשלושה שבועות, אמר אבי, נולד לך בן – וכולם אומרים שהוא דומה לך, כלומר גם לו.

כל עוד אנחנו זוכרים, אמר אבא, כל עוד ניתן להם יד ושם, הם לא יִשַכְּחו.

אני נותרתי עם הספקות, עם החרדות שכל בן הדור השני חש כלפי ילדיו, ועם אזהרתו של שלונסקי

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תא  On 1 במאי 2008 at 3:32

    שכבר בשנות ה-80 אני לא רציתי בפרינציפ לנסוע למשלחת לפולין כי הרגשתי שהופכים את זה לקרקס בומבסטי ("שואה-שועון" כמו שכתב עיתונאי אחד בעיתון, בימים ההם), וגם אמרתי את דעתי בקול בכיתה, בגיבוי אבי – והיום, ממרחק של 20 שנה, אני יכולה לומר שכל זה לא מנע ממני בגדול להתעניין בנושא מלחמת העולם השניה והשואה, ולהגיע לנושא כשבשלה השעה בחיי. אני פשוט מעדיפה מינימליזם. זה לא גרם לי להתנער מהזיכרון, אלא רק מדרכי ביטוי מסויימות של הזיכרון. אולי זאת פשוט אני. אבל בכל זאת זה יכול לעודד אותך. בתהליכים כאלה יש מטוטלת שהולכת ומתייצבת בהדרגה: הדחקה (כמו שהיה כאן בעשודרים הראשונים), אחר כך עיסוק אובססיבי, אחר כך גל מסוים של התנערות ("די כבר") ולבסוף, בכל זאת, עיסוק פרופורציונלי ושפוי. אני לא חושבת שגל ההתנערות יגרום למדינה להפסיק לציין את יום השואה ואני לא חושבת שההתנערות תגרום לתודעה הציבורית לשכוח אותה סופית.

    אהבתי

  • אורה ויטנברג  On 7 במאי 2008 at 9:04

    שלום,
    שמי אורה ויטנברג. איציק ויטנברג היה בן דוד של חמי, חנוך ויטנברג ז"ל.
    ביום השואה סיפר בעלי, גיורא, על גבורתו של איציק ויטנברג בכתה של נכדנו.
    לפני כן, עברנו, גיורא ואני על החומר שיש על איציק ויטנברג.כמובן שראינו שלאיש נעשה עול גדול. הן במותו והן במורשתו.
    אם ברצונך לפעול, יחד אתנו לתיקון העול ולשימור נכון של הזיכרון, כתוב לנו לכתובת הדוא"ל המופיעה למעלה.
    הערה נוספת. תיאטרון "הבימה" העלה הצגה בשם:ציפור הגטו" שהיתה מבוססת על סיפור הסגרתי של איציק ויטנברג.
    יום העצמאות שמח.
    אורהvtox

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 7 במאי 2008 at 10:35

    לא השארת כתובת אי-מייל

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: