זו תהיה מלחמה ארוכה…

(התגובות שקיבלתי אחרי שתי הרשימות האחרונות (1,2), כאן ובמקומות אחרים, הבהירו לי שלא הסברתי את עצמי עד הסוף; כנראה שיש דברים שנראים לי מובנים מאליהם עד שאינני טורח לפרטם, אבל בלי פירוט זה הרשימה קשה להבנה. לכן, הנה נסיון להסביר את הרשימה האחרונה והכעס על הפסקת הלימודים במכללת ספיר)

בשחמט מנצח זה שיודע לתכנון יותר מהלכים קדימה

אם פעם דיברו על ההבדל בין התכנון הכלכלי של האמריקאים לזה של היפנים – האמריקאים מתכננים לרבע השנה הבא, היפנים לרבע המאה הבא – היום אפשר להכיל זאת עלינו ועל הערבים. צריך להבין שזה אופק-התכנון של הקיצונים האסלאמיים – לא מי ינצח באי-אמון הבא בכנסת, אלא מי יערער את יציבותו של מי בעשרות השנים הקרובות. קשה להבין ולקבל זאת, אבל אנחנו במזרח התיכון; לפני 800 שנה גירש מכאן צלאח א-דין את אחרוני הצלבנים,  ופתאום במלחמת העולם הראשונה הם חזרו, ושניה לפני שהלכו – השאירו כאן מדינה של יאהוד. כל מה שקורה בינינו לבין הפלסטינים היום, התחיל עם העליה הראשונה של  1881 – לפני יותר ממאה ועשרים שנה. מי שחושב שזה ייגמר דווקא בדורנו, דור "קץ ההיסטוריה", אופטימי בצורה חסרת אחריות. 

הסכסוך הזה מורכב מדי

מדיני, דתי, כלכלי, לאומי, חברתי, תרבותי, מעמדי… אין סיכוי ליישבו רק באמצעות הסכם מדיני כי זה רק פן אחד של הסכסוך; תעשה הסכם מדיני ויקום פנאט דתי שלא יהיה מוכן לקבלו, תעשה הסכם דתי והפער הכלכלי יקים מישהו להרוס אותו, תעשה הסכם כלכלי והפער התרבותי יפריע…

ואנחנו לא רק  במזרח התיכון, אנחנו במאה ה-21; כל פעולה של בודד מגיעה לידיעת כל העולם תוך שעות, אם לא דקות. הגפרור שהצית את האינתיפאדה הראשונה, להזכירכם, היה תאונת דרכים בעזה, בה נהג יהודי דרס ארבעה ערבים. רוצח אחד עם נשק אוטומטי או פצצה, בפעולת טרור אחת, יכול להבעיר אש שמאות מדינאים לא יוכלו לכבות. בזמן שחמאס מנסה לעשות קצת שקט כדי להתארגן מחדש, הג'יהאד האסלאמי מבצע פיגוע משלו והורג חיילים; בזמן שממשלת ישראל מנסה לייצר שקט, עלול לבוא עוד ברוך גולדשטיין ולהצית גל של מהומות והתקפות-נקמה. 

בנוסף, יש יותר מדי גורמים שיש להם אינטרס להוסיף שמן למדורה: החל מאיראן שמסיתה את העולם הערבי והמערבי נגדנו כדי להסיח את הדעת ממעשיה-שלה במפרץ הפרסי ובתחום הגרעין, יחד עם סוריה שמעוניינת לחמם את האש כאן כדי להסיח את דעת הקהל העולמית מלבנון, עבור דרך גורמים אסלאמיים קיצוניים שונים וכלה בימין הקיצוני שלנו; כולם מנסים להצית מלחמה מתוך מחשבה שזה יסייע לאינטרס שלהם.
אם זה לא מספיק, בעיני הפלסטינים, השיעים והאיראנים כל הסכם מדיני הוא זמני, מתאים לזמן בו הוא נחתם, וברגע שלא יתאים – יפסיקו לקיימו, לטובת מטרת העל של השליטים באותו הרגע; http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1922314,00.html
גוגל על חודייבה
 

מצד שני, אין אפשרות לניצחון צבאי על הפלסטינים

עם מקל או חרב אפשר לחבוט או לדקור באדם אחר, נגד נחיל דבורים הם חסרי תועלת: מה שעובד מול צבא שהוא זרוע של מדינה מאורגנת לא עובד מול ארגון גרילה שאינו חייב דין וחשבון לאיש. אף אחד עוד לא הצליח לעצור ארגוני גרילה בלי להשתמש בשיטות קרובות לרצח עם. רוב הפלסטינים חיים בחו"ל; עם מצרים וירדן יש לנו הסכמי שלום ואפילו אם זה שלום קר, יותר כדאי לנו לקיים אותו מאשר לחסל את כל הפלסטינים בעולם. על התוצאות של "מוות לערבים" או "לגרש את כולם" אני לא רואה צורך להרחיב מעבר להמלצה לבדוק מה הפיל את משטר האפרטהייד בדרום אפריקה.

אז מה, לנצח נאכל חרב? זה מה שיש לך להציע?

הייתי שמח להציע אור שלום ואהבה, אבל בואו נהיה ריאליים; אני לא מציע כלום, רק אומר מה אני רואה בשטח: כשהייתי ילד היו אומרים לי "כשתגדל כבר יהיה שלום, לא תצטרך להיות חייל".  נדמה לי שהפעם האחרונה ששמעתי מישהו אומר את זה לילד היתה כשהייתי פלוס-מינוס בן 13…

" האם אתם זוכרים מה כתבתי שוב ושוב שוב באתר שלנו, בשאלה מתי מתרחשים פיגועים? כאשר יש תהליך של שלום, כאשר יש שיחות. חמאס מודאג מן ההתקרבות הישראלית- פלסטינית הזו, והתשובה שלו ברורה. במילים אחרות הנה הוא הפרדוקס הקיומי של גולנו: כשיש תהליך שלום – יש הרג וחורבן. כאשר אין תהליך שלום – יש יציבות ופריחה, מהן נהנינו זה מספר שנים. או בלשון תורת המשחקים, ועכשיו נבין זאת: כאשר רוצים פתרון – אין פתרון. כאשר אין פתרון – והנה הפתרון הגיע. הרי אתם כבר יודעים שהכל הפוך."

 – דר. גיא בכור,http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=741 

זו המציאות ואיתה צריך להתמודד

אז הסכסוך הזה לא ייפסק בקרוב, אי אפשר לנצח בו ומצד שני גם אסור להפסיד. מה עושים?

צריך להבין, כדברי יצחק רבין, שנגזר עלינו לחיות יחד בארץ הזאת, לאורך זמן. הרבה זמן. עשרות שנים, מאות. בעוד עשרים שנה אנחנו נהיה פה וגם הפלסטינים, והשיעים בלבנון וכל שאר שכנינו. גם בעוד חמישים ומאה שנה, הם יהיו פה. אף אחד מהם לא ייעלם כי נרצה. איתם אנחנו צריכים לחיות, גם אם זה אומר שלפעמים יש מלחמה. אני לא שולל מו"מ להסכם מדיני – אבל אני חושב שצריך לדעת מתי לנהל מו"מ במלים ומתי להשתמש בדיפלומטיה של רובים וטנקים. קלאוזביץ אמר ש"מלחמה היא המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים"; ברגע שמבינים זאת, מבינים שיריות יכולות להיות כלי של מו"מ.

כדברי דר. מירון בנבנישתי, הפתרון היחיד הוא לנסות לנהל את הסכסוך לאורך זמן, ע"י שילוב של צעדים בוני אמון, יצירת קשרים, עבודה משותפת על מטרות משותפות (כמו מניעת התפשטות מגפות, ע"ע שפעת העופות) וגם "כיבוי שרפות" כשצריך.

כיבוי שריפות כולל שימוש בכל האמצעים, בו זמנית – גם מו"מ מדיני, גם לחץ צבאי קונבנציונלי, גם לחץ כלכלי, גם נשק לא-קטלני כמו שמציע דר. בכור (במאמר אחר:  http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=734 ).

"כיצד מקובל לפעול נגד ציבורי מפגינים גדולים? בשיטות של פיזור הפגנות. וזה בדיוק מה שנעשה אנחנו.

מה עשה אלוהים לפרעה, שלא הסכים לשחרר את עם העבדים שלו לחירות? הוא טרטר אותו בעשר מכות, עד שנתרצה. פרעה טורטר עד שהסכים לשבור את מילתו שלו. הרעיון שלנו יכול להיות יעיל אף יותר.

הנה הרעיון: בכל פעם שמשוגרת רקטה לשטח ישראל, תגיב ישראל אוטומאטית באחת מהתגובות הבאות, או כמה מהן ביחד, כנגד האוכלוסיה, שגם תבין כי הדבר מתרחש בגלל שנורתה רקטה לישראל:

◄תותחים של גז מדמיע ישגרו את החומר הזה לכל רחבי הרצועה, לפרקי זמן הולכים ועולים.

◄רמקולים אדירי עוצמה ישמיעו רעשים נוראיים, למשל חריקות, סירנות, פיצוצים מחרישי אוזניים, לערי הרצועה. בתחילה לעשר דקות, אחר כך רבע שעה, עד שעות. זה גם יכול להיות מוזיקה ישראלית (ריטה? שלמה ארצי? מוזיקה קלאסית?) או קריאות "חמאס עושה לכם את זה", כמו בשטיפת מוח למשך שעות, שוב, שוב, שוב, ושוב, והכל בעוצמה אדירה, בווליום שאינו מאפשר תיפקוד נורמלי. הרמקולים יגיעו מן הים ממערב ומן הגבול ממזרח. אם נורה קסאם בלילה, אז כמובן הרעש האדיר גם בלילה. שוב ושוב ושוב. יש להיות נחושים.

◄בזמן התקהלויות גדולות, הבא נביא אליהם את "הצבע האדום": מטוסים ירססו צבע אדום שאינו יורד על עשרות אלפי המתקהלים, תומכי חמאס, כדי שיסומנו אצל בני עמם. אחרי שבוע זה גם יכול להיות צבע כחול. ניתן לגוון.

◄המים לעזה מגיעים מישראל. אין סיבה שהמים לא יהיו אדומים בעצמם, אם כי צבע מאכל, כמובן. גם זה סוג של תזכורת לצבע אדום. אם הצבע הזה מגיע לשדרות ולאשקלון, מדוע שלא יגיע גם לעזה?

◄ניתן לגוון ולפזר פלפל שחור עם תותחי שיגור או מן האוויר, ומה לא. רק צריך להפעיל את הדמיון קצת. ניתן לשלב תגובות, ולהפתיע בכל פעם במשהו חדש.  קל יחסית לעשות זאת, זו קהילה סגורה, אורבאנית וקרובה. אין זו לבנון שהחזית שלה פתוחה הרבה יותר.

◄לזה יש להוסיף כמובן את הניתוק המלא של התשתית מעזה, ובאמת הגיע כבר הזמן. לפחות את אספקת הדלק לרצועה, שאנו, אבוי, במו ידינו מספקים באמצעות חברה פרטית ישראלית. שום דבר לא ייכנס עוד לרצועה מישראל.

◄בנוסף לרמקולים האדירים שיפנו את האצבע המאשימה לעבר חמאס, יפוזרו כרוזים, שיסבירו לתושבים מי גורם להם את כל זה באופן ישיר: חמאס.

אני אומר לכם שאחרי עשרה ימים כאלה, נטולי שינה, טרוטי עינים, עם אוזניים מצלצלות, עם עינים בוערות מגז מדמיע בלתי נגמר, צבועים באדום, ועם שירים ישראליים בעוצמה נוראה, כל זאת בטרטור פסיכולוגי בלתי נגמר, התושבים יחנקו במו ידיהם את מי שישגר טילים לעבר ישראל.

הם הרי רואים את המשגרים, הפועלים בשכונות המגורים. אנו נעשה בדיוק מה שהם עושים לנו: טרטור פסיכולוגי, שבו אנו ננצח, שכן מול מה שכתבתי כאן יהיה להם מאוד קשה לעמוד לאורך זמן.

במצב כזה אנו שולטים במצב: בכל פעם רעיונות חדשים, ממזרות חדשה לנותני המחסה לטרור. כך יוצרים אימה אצל הציבור הזה, בלי לפגוע בו. פסיכולוגיה של אימה, בלי פעילות צבאית.

וזו ההברקה ברעיון: אי אפשר לבוא בטענות לישראל, שכן מי שלוחץ על הכפתור בכל פעם ומפעיל את הסידרה הזו הוא… חמאס בעצמו. "
http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=734

זה לא "או מו"מ מדיני, או לחץ צבאי"; השניים צריכים להיות כרוכים אחד בשני, כאמצעים משלימים להשגת המטרה: כמה שיותר שקט בשטח, כמה שפחות מעורבות ישראלית בחיי הפלסטינים, כמה שיותר להעביר אליהם את האחריות לגורלם.

וזה מחזיר אותי לכעס על ביטול הלימודים במכללה. כמו שכתבתי ברשימה הקודמת, בזמן הבליץ באנגליה, הבריטים פינו את הילדים והחולים מלונדון אבל המשיכו לחיות בה. לא רק לחיות פיזית – אם היו אזעקות בזמן הצגות תיאטרון, השחקנים היו מודיעים שמי שרוצה יכול לצאת, אבל אנחנו ממשיכים בהצגה. השחקנים המשיכו להציג, ורוב הקהל נשאר. זו היתה התרסה כנגד האויב: לא תפחיד אותנו, לא תגרום לנו להפסיק להיות בני תרבות. הסיבה החשובה ביותר לא לבטל לימודים במכללה בגלל מותו של סטודנט, היא שכל ביטול כזה הוא כניעה לחמאס. ברור לי שאני לא מכיר את כל השיקולים של הנהלת המכללה, אני לא בקשר עם פיקוד העורף והמשטרה, אבל בנושא הזה אני חושב שגם הם יסכימו אתי: כל פעם ששגרת החיים בישראל מופרעת, זהו ניצחון בנקודות לחמאס, חיזבאללה ושאר ארגוני הטרור. כל נקודה שהם מרוויחים היא הפסד שלנו.

היתה שריפה (מטחי הקסאם והגראד על שדרות ואשקלון), אבל אי-אפשר לתת לחמאס, ג'יהאד וחיזבאללה לשתק את המדינה כל פעם שהם מדליקים גפרור. אפילו אם אצלנו יש הרוגים. כי זה יימשך עוד הרבה, הרבה זמן, ואנחנו חייבים לא רק לעמוד על שלנו, אלא להראות להם שאנחנו עומדים על שלנו. וזה, במקביל לכיבוי השריפה בכל האמצעים: גם צבאיים (קונבנציונליים יחד עם לא-אורתודוכסיים), גם מדיניים, גם תעמולתיים.

לפלסטינים יש מונח, צומוד: עמידה איתנה, המבטאת את הנחישות לדבוק בקרקע ולהיאבק בכיבוש. בזכות הצומוד, למרות כל הקשיים שישראל והמתנחלים מערימים על פלסטינים הגרים, לדוגמא, במערות בדרום הר חברון, הם לא עוזבים את אדמתם. תהרוס לפלסטיני את ביתו, יבנה במקומו אוהל וישב בו. תהרוס את האוהל יקים שם פחון. הוא לא מהגר, לא עובר לעיר  או ארץ אחרת (קובץ PDF ).

הגיע הזמן שנראה לפלסטינים, לחיזבאללה, לעולם הערבי ולעולם בכלל, צומוד מהו

זה לא אומר שאני בעד התנחלויות, זה כן אומר שאני בעד המשכת החיים הרגילים גם תחת קסאם וקטיושות – לימודים, עבודה, מסחר, בידור, חתונות, שבתות וחגים… את הדברים האלה צריך להמשיך, גם תחת אש, כי זה חלק מהמאבק לקיום המדינה שלנו. כי זה הצומוד האמיתי: להמשיך לחיות, גם כשקשה, גם כשהאויב מפריע ככל יכולתו.

[  זה לא אומר שאני בעד הקמת התנחלויות; אני חושב שרובן – במיוחד גוש קטיף שאיננו וחברון – מקשות מאוד על הניתוק בינינו לבין הפלסטינים, ניתוק שהוא אינטרס ישראלי. אבל אני כן חושב שאם כבר "מוכרים" התנחלויות, צריך למכור אותן ביוקר רב, אם בכלל. הפלסטינים צריכים לשלם במטבע קשה על ויתורים שלנו, אם זה בשחרור גלעד שליט ואם בהסגרת משגרי מחבלים (הבטחה להפסקת אש לא נקראת אצלי "מטבע קשה").  ] 

זה לא אומר שאסור לדרוש שום דבר מהממשלה

תושבי עוטף עזה מרגישים נטושים. את המנהיגות צריך לראות בשטח! כשוייצמן היה נשיא והיו קטיושות בצפון, הוא נסע לישון במקלט בקרית שמונה יחד עם ראומה, אשתו. אני לא דורש מפרס מחוות כאלה, אבל בהחלט כן מצפה מראשי המדינה לבקר בעוטף עזה, להראות שם נוכחות; ואם היו מקבלים את הצעתו של יאיר לפיד, היו גם מקיימים שם את כל הפגישות עם מנהיגים מהעולם, במיוחד עם ארגוני זכויות אדם למיניהם. בין "צבע אדום" אחד למשנהו, הטיעונים של ישראל נגד הפלסטינים היו נשמעים הרבה יותר משכנעים מאשר במלון המלך דוד בירושלים.

נפוליון אמר ש"הצבא צועד על קיבתו"; הצומוד צועד על תמיכה, לא רק מוראלית אלא גם כלכלית. לא מספיק שראשי המדינה יגידו לתושבי עוטף עזה ש"אנחנו אתכם", תושבי שדרות, אשקלון והסביבה צריכים להרגיש את התמיכה הזאת. גם בהקלה במסים, גם בשיפור המיגון, גם בתקציבים שיאפשרו קיום חיים כמה-שיותר-נורמליים תחת הקסאם.

בלי תמיכה ממשית של הממשלה, וגם של הציבור בכלל, הצומוד היהודי לא יצליח. ואז באמת אין טעם להמשך הלימודים בספיר…

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עלאם עאקל  On 8 במרץ 2008 at 1:40

    כדי ללכד את אוסף הפרטים המרכיב את הכלי הזה הנקרא מדינה,יש צורך בגיבוש זהות ודרך. הישראלים,כעם שכלתני-צרכני החי בתנאים של שוק כלכלי ,מקדשים את הרציו על פני הרגש והמיתוס.מול שפת ההגיון הזו עומדת שפת השכנים.שפה שונה מהשפה של הישראלים.
    שפת המיתוס.
    שפת המיתוס מקדשת ומכבדת סמלים רבי ערך.כגון:עליונות הכלל על הפרט,חשיבות האדמה לקיומו של העם,גם במחיר קשה של איבוד חיי אדם,מרכזיותן של מחוות ואמירות ,מול חישובים קרים,ומקומו המכריע של הרגש האישי והלאומי, בהתנהלות הפוליטית והתרבותית של החברה והמדינה.
    הערכים האלה אינם נמצאים אצל קובעי המדיניות הישראלית,וכל שכן אצל האזרחים הישראלים החיים בעולם הרציונלי של החיים הכלכליים ותרבות הצריכה.איך אמר לי אחד לפני כמה חודשים? אתה חושב שאכפת לי מה קורה בשדרות? לא אכפת לי.אני מנסה לשרוד ולהתרכז בארבע הפינות שלי.אז למה הלכת למופע ההזדהות עם שדרות שנעשה בכיכר,שאלתי? הבחור הסתכל עליי וענה: בגלל שזה היה בחינם.הלכתי לראות הופעה בחינם.

    http://style.nrg.co.il/online/1/ART1/606/480.html

    תושבי שדרות ביקשו תמיכה, בת"א לא התרגשו

    רק כמה אלפי בני אדם, רובם תושבי שדרות, הגיעו אמש לכיכר רבין בת"א כדי לתמוך בעיר שנמצאת תחת איום הקסאמים. קובי אוז, ממארגני האירוע: "אני מתפלל שגם תושבי המרכז יבואו"

    אלפי המשתתפים, הלבושים בחולצות אדומות לאות הזדהות, הניפו שלטים עליהם נכתב "שבע שנים של פחד", "שדרות בלב שלי" ו-"האדישות תהרוג אותנו". אך למעשה, רוב המשתתפים היו תושבי שדרות שהגיעו לעצרת למענם, בעוד תושבי המרכז לא נהרו בהמוניהם לכיכר.

    קצין בכיר במשטרת מחוז תל-אביב אמר ל-nrg מעריב: "המארגנים ואנחנו ציפינו לאירוע גדול, אך יצא להם אירוע קטנטן. היינו בטוחים שיגיעו לכאן 100 אלף איש ונערכנו בהתאם, אבל אין כאן יותר מכמה אלפים בודדים".

    זו הגישה הצינית שהורסת.במצב כזה לא ייתכן צומוד של הפרטים.כי… מה יאחד אותם?

    אהבתי

  • אסתי  On 8 במרץ 2008 at 8:35

    אם זו היתה מפגינה איזשהו יחס לתושבי הנגב המערבי גם העם היה הולך בעקבותיה.
    אנשים במרכז אין להם מושג קלוש מה קורה שם ובאמת לא איכפת להם. אני עצמי נתקלת בתופעה הזו כל הזמן כשמצד אחד אומרים לי איזה יופי שאת נוסעת לשדרות, את לא מפחדת? מצד שני אף אחד לא מצליח וגם לא מנסה להבין מה זה אומר לעמוד לפני כיתה לצלילי צבע אדום יום אחרי יום שנה אחרי שנה.
    אבל אם נחזור לדוגמא האישית של ההנהגה – אם לא תהיה כזאת, באמת שום צומוד לא יעבוד.

    וזה המקום שאני רוצה לציין לשבח את הנהלת קוקה קולה שהחליטה שמעכשיו פעם בחודש כל הדרג הניהולי ירד למשרדים באשקלון ומשם ינהלו את כל הישיבות.

    וחוץ מזה, הפעם אני מסכימה כמעט עם כל מילה שלך.

    אהבתי

  • אריק גלסנר  On 8 במרץ 2008 at 10:39

    טוב

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 8 במרץ 2008 at 12:03

    עלאם עאקל
    עכשיו הבנתי מה היה חסר ברשימה שלי: שכחתי לכתוב שבלי תחושה של "צדקת הדרך", שבה הממשלה חייבת לתמוך, כל העסק לא יעבוד.
    לבריטים היה את זה בזמן הבליץ, וצ'רצ'יל לא עזב את לונדון המופצצת כדי לשמור על ישבנו.

    תודה.

    אסתי,
    מסכים איתך.
    אם מה לא הסכמת הפעם?

    אריק גלסנר,
    תודה

    אהבתי

  • גאולה  On 8 במרץ 2008 at 12:39

    דוד,אין מה להגיד
    , אתה יודע יפה להביע את מחשבותיך.

    אהבתי

  • דודי  On 8 במרץ 2008 at 15:40

    למשל האמירה שמעולם לא גברו על ארגון גרילה. זה לא נכון ולא קרוב לנכון. הבריטים דיכאו, למשל, את המרד הערבי ב-36 ואת המרד של הגרילה הקומוניסטית במלאיה בשנות ה-40. "גרילה" אינה קסם.

    או האמירה שהערבי או הפלסטיני אינו מהגר. לא נכון. יש קהילות ענקיות של ערבים במדינות המערב, ובהם גם פלסטינים יוצאי הגדה ועזה.

    יש גם נקודה עקרונית. לכאורה תכנון לטווח ארוך הוא דבר טוב. למעשה, בכל האמור בחברות אנושיות בזמנים מודרניים, הוא כמעט חסר ערך מהיותו בלתי אפשרי. יש לדעת לאיזה כיוון הולכים, אך לא ניתן לתכנן את המסלול לשם.

    אני מסכים לשורה התחתונה, שעלינו לנהל את הסכסוך בפעולות צבאיות לצד מו"מ.

    אהבתי

    • Gil  On 2 בפברואר 2011 at 23:49

      וגם הנמרים הטמילים נמוגו לאחרונה ובנוסף, אם מישהו מתעקש על דמוקרטיות – הבריטים הורידו על הברכיים את המחתרת האירית עד שראשיה באו והתחננו למו"מ ונאלצו בסוף להיכנע ללא תנאי (ובניגוד למה שמספרים לנו, לאמריקאים לא היתה יד ורגל בעניין. הם סתם שימשו "מתווכים הוגנים" למראית עין. הם נכנסו למשחק כשה IRA כבר היה על ברכיו ורק עוד קצת התעקש על כמה תנאים. לא ממש עזר להם). איך הבריטים עשו זאת? על ידי חוסר הכרה מתמשך, חיסולים וטרור נגדי, אי כניעה לתנאים וחוסר מענה לדרישות הIRA. תוסיפו לזה מדיניות כלכלית מלבבת בצפון אירלנד ותקבלו כניעה של ארגון גרילה. אפשר להתווכח אם הפעולות הללו ראויות, אבל לומר שאי אפשר להביס גרילה זה פשוט לא נכון ונסתר על ידי המציאות.

      אהבתי

      • דוד כפרי  On 3 בפברואר 2011 at 11:39

        שכחת דבר אחד: היעדר תמיכה מאוכלוסיית צפון אירלנד, כולל זו שהתיימרו לייצג. הפלסטינים לא קרובים בכלל להפסיק לתמוך בטרור.

        אהבתי

      • Gil  On 3 בפברואר 2011 at 13:33

        דוד-

        אני לא מתעלם מכך, להיפך. התמיכה של הקתולים ב-IRA היתה נרחבת למדי בשנות ה-60 וה-70 (עד כדי כך שזרוע הפוליטית, השין פן, זכו בבחירות בשלב מסויים ל-43% מקולות המצביעים). התמיכה בהם ירדה עם השנים בעיקר משום שהם לא הצליחו להשיג את יעדם, והתדרדרה עד לכדי תמיכה של 7% באמצע שנות ה-90. הירידה הזו הושגה בעיקר בזכות הנוקשות הבריטית. אני בהחלט מאחל לנו ירידה כזו (לכדי שישית!) בתמיכה של הפלסטינים בטרור.

        אהבתי

      • דוד כפרי  On 3 בפברואר 2011 at 23:03

        לאחל, גם אני מאחל. נראה לך שזה סביר לצפות למשהו כזה, לאור התשואות שערפאת קיבל כשקרא "נצעד על דם מליון שאהידים עד ירושלים"?

        אהבתי

  • דוד כפרי  On 9 במרץ 2008 at 16:41

    המרד הערבי הגדול אינו דומה למה שקורה עכשיו בינינו לבין הפלסטינים, בעיקר בשני גורמים:
    1. הערבים היו אז הרבה פחות מאורגנים מהיום. לא דומה יציאה לפשיטה של כוחות לא-מאומנים, לתכנון פיגוע במשך שבועות וחודשים והוצאתו לפועל ע"י אנשים שהתנדבו למות למען מטרה.
    2. לבריטים היה יתרון שלנו אין – הם עשו "הפרד ומשול", השתמשו ביהודים נגד הערבים (הנוטרים, פלוגות הלילה המיוחדות ועוד)ובערבים נגד היהודים, "פריווילגיה" שלנו היום פשוט אין.

    לגבי הגרילה הקומוניסטית במלאיה, כדאי לבדוק באיזה אמצעים הבריטים השתמשו אז כדי להילחם בהם; אני לא בטוח שתמליץ לישראל 2008 לעשות אותו דבר.

    אבל הנקודה החשובה ביותר לגבי המרד הערבי הגדול, היא ש***הוא הצליח*** – הוא הביא להקמת ועדת פיל שהמליצה לממשלת בריטניה לסיים את המנדט ולחלק את הארץ. נכון שהספר הלבן של ועידת פיל נדחה גם ע"י הערבים וגם ע"י היהודים, ונכון שמלחמת העולם השניה הביאה לדחיית כל התכניות בגלל שיקולים איסטרטגיים שונים, אבל המרד הביא לכך שהבריטים הבינו שאין להם מה לחפש כאן.

    לגבי הנקודה העקרונית, זה נכון – אבל עדין צריך לדעת לאן הולכים. האם ממשלת ישראל של היום, בראשות אהוד "ראש ממשלה אינו זקוק לאג'נדה" אולמרט, נותנת לך רושם שיש לה מושג לאן היא רוצה להגיע?

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 9 במרץ 2008 at 16:42

    תודה

    אהבתי

  • Gil  On 2 בפברואר 2011 at 23:43

    את הטענה שהבאת מגיא בכור, גיא בכור עצמו לקח מפרופ' ישראל אומן (ולא נתן לו קרדיט על כך, כנראה). פרופ' אומן הסביר במטאפורה על שלום עכשיו את הרוח של התוצאות במשחקים חוזרים "ארוכים". אם זכרוני לא מטעני הוא אמר "מי שרוצה שלום עכשיו לא יקבל שלום לעולם, ומי שלא רוצה שלום כלל בהחלט עשוי לקבל שלום עכשיו". הרעיון המרכזי הוא שאם היריב שלך חושב שבעוד חמש, עשר, עשרים שנה, לא תהיה כאן לא כדאי לו לשתף פעולה איתך. אם הוא משתכנע שהרבה מעבר לכל אופק נראה לעין אתה תמשיך להיות כאן, וגם ילדיו, נכדיו, ניניו וניני ניניו עוד יאלצו להלחם בך, הוא ירצה לעשות שלום עכשיו.

    בעניין זה מעניין להסתכל על רעיון אחר לפתרון של שיתוף פעולה אותו הציע דווקא ביבי נתניהו. מדובר על "השלום הכלכלי". הרעיון שם הוא לשנות את התמריצים וליצור מצב שבו המשחק אינו משחק סכום אפס. למרבה הצער לא ברור איך עושים זאת בדיוק כיוון שיש מי שיש להם אינטרס מובהק (ולא רק בקרב הישראלים והפלסטינאים. גם בקרב האמריקאים, הרוסים, הסינים וכו') שזה יישאר משחק סכום אפס. כך שנראה שהרעיון של "השלום הכלכלי" אינו ממש ישים ואנחנו חוזרים לעמדה של פרופ' אומן.

    אהבתי

    • דוד כפרי  On 3 בפברואר 2011 at 23:11

      כשביבי מדבר על שלום, אני מפסיק להקשיב כי ברור לי שהוא מנסה למשוך זמן או לאחז עיניים.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: