בשבחי האכזריות

"טוב שברופאים לגהינום" – חז"ל

מורי הראשון – והגדול מכולם – לשיאצו, בני דותן, פירש אמרה זו, שרופא שטוּב-ליבו לא מאפשר לו להכאיב למטופליו כשצריך, פוגע בהם בדיוק כאילו טיפל בהם בגסות והתעלם מכאבם. בעת ניתוח – נאמר, להסרת תוספתן מודלק – החולה מורעל (אחד מחומרי ההרדמה המשמשים בניתוחים זהה כימית לקורארי), מופשט, מותקף בסכין חדה בעודו חסר ישע ואחד מחלקי גופו מוסר; בכל הקשר אחר זו תקיפה חבלנית, בחדר ניתוח זה מציל חיים. מה יעשה מנתח שאין בו העוז לחתוך בבשר החי כדי להציל חולה?

קשה לשבח תכונה כאכזריות, אבל היא מידה ככל המידות – דבר שצריך להשתמש בו, במידה; לא יותר מדי ולא פחות. "חוסך שבטו שונא את בנו" אינו המלצה להכות ילדים במקל חובלים ללא אבחנה, אלא הוא בא להזהיר שמי שיחסוך משמעת מבנו יגרום לו, בעתיד, לנזק גדול יותר מאשר אם ירביץ בו – תרתי משמע – תורה ודרך ארץ, בזמן. האם זה לגמרי מופרך? במועצה לשלום הילד ודאי יגידו שאסור להרביץ בשום אופן, אבל יש מקרים בהם, אולי "סטירה חינוכית" בתזמון הנכון היתה יכולה למנוע את מה שהיום נראה שכבר מאוחר מדי לתקן.

בת שנה וארבע, בקושי מדברת, בתי שולחת ידיים לכל מקום שאפשר, כולל לשקעים חשמליים; היא מסתכלת עלינו, אומרת "אסור" עם תנועת-יד האומרת "לא", צוחקת ושולחת יד לשטקר. אין מה להסביר על חשמל והתחשמלות, אין איך לבקש יפה – היא מסתכלת עלינו, צוחקת בעודה עושה מה שהיא יודעת ש"אסור", ושולחת ידיים אל הסכנה. מהי האכזריות האמיתית? להניח לה להסתכן, או לתת לה פליק כואב על היד, לראותה בוכה בגלל מה שעשו לה הוריה – אלה האמורים להגן עליה מכל רע – ולהרגיש את הלב נקרע בידיעה שעשיתי רע הכרחי?

חז"ל אמרו ש"מי שמרחם על אכזרים, סופו שמתאכזר לרחמנים" – כלומר, האיש הרע עליו אני מרחם היום, יפגע ביקרים לי מחר.  אין כוונת חז"ל דוקא להתאכזר לאכזרים, אלא לטפל בהם במידה הראויה להם; אין אדם צריך להפוך לאכזר בעצמו, כדי למנוע נזק מהקרובים לו. הקושי לקיים מצווה זו – שלא להתאכזר לאכזרים – הוא אחת הסיבות העיקריות למה שנקרא בעדינות "שימוש בכוח מופרז" במשטרה ובצבא; אני לא מדבר כאן על אכזריות שלא לצורך, דבר בלתי נמנע כאשר לצד אחד כוח ללא אחריות (איך אומרים בעברית accountability?). אני מדבר על שימוש בכוח מופרז, כאשר יש צורך להשתמש בכוח – אבל יש נטיה לחרוג מהמידה הראויה.

מהי המידה הראויה? כשהתחילה האינתיפאדה הראשונה, בנובמבר 1987, צה"ל נמנע בתחילה משימוש באש חיה עד כמה שהיה ניתן; אנחנו זוכרים את הויכוחים על הוראות הפתיחה באש ואת ה"לשבור ידיים ורגליים" של רבין ז"ל. באותם שבועות ראשונים, כשבצה"ל התלבטו איך להגיב ורשימת הפצועים וההרוגים הלכה והתארכה בצורה מבהילה, היה שלב בו המהומות כמעט התפשטו למצרים ולירדן; התסיסה הפלסטינית הגיעה גם לשם, ולפלסטינים חשבון ארוך עם שתי המדינות. אבל כאשר התחילה הפגנת תמיכה באינתיפאדה בישראל בעמאן, בירת ירדן, המשטרה הירדנית פתחה באש; היו 20 הרוגים וזו היתה ההפגנה האחרונה שם. בקהיר גם היתה הפגנת תמיכה באינתיפאדה הפלסטינית נגד ישראל, גם שם המשטרה פתחה באש, היו כ-40 הרוגים וגם שם זו היתה ההפגנה האחרונה. בישראל התווכחו הרבה על איך להגיב, החליפו את האלות ביותר חזקות, המציאו כדורי גומי, חצציות (מישהו זוכר? הם זורקים אבנים עלינו, אנחנו נזרוק בחזרה…), רימוני גז מדמיע… לפי בצל"מ, נהרגו כמעט 1,600 פלסטינים באינתיפאדה הראשונה בלבד. מי היה אכזרי יותר?

ברור שאסור לתת לילדים לגעת בשקע חשמלי, ברור שרופא חייב לפעמים להכאיב למטופליו; יש מקרים פחות ברורים. האם היה נכון להתאכזר אל תושבי ימית ולפנותם? האם נכון יהיה לרחם על תושבי חברון ולפנות משם את המתנחלים? האם נכון לרחם על תושבי שדרות ולהכנס למבצע קרקעי בעזה?

לא תמיד ברור מתי מרחמים על הרחמנים ומתי על האכזרים…