בשבחי האכזריות

"טוב שברופאים לגהינום" – חז"ל

מורי הראשון – והגדול מכולם – לשיאצו, בני דותן, פירש אמרה זו, שרופא שטוּב-ליבו לא מאפשר לו להכאיב למטופליו כשצריך, פוגע בהם בדיוק כאילו טיפל בהם בגסות והתעלם מכאבם. בעת ניתוח – נאמר, להסרת תוספתן מודלק – החולה מורעל (אחד מחומרי ההרדמה המשמשים בניתוחים זהה כימית לקורארי), מופשט, מותקף בסכין חדה בעודו חסר ישע ואחד מחלקי גופו מוסר; בכל הקשר אחר זו תקיפה חבלנית, בחדר ניתוח זה מציל חיים. מה יעשה מנתח שאין בו העוז לחתוך בבשר החי כדי להציל חולה?

קשה לשבח תכונה כאכזריות, אבל היא מידה ככל המידות – דבר שצריך להשתמש בו, במידה; לא יותר מדי ולא פחות. "חוסך שבטו שונא את בנו" אינו המלצה להכות ילדים במקל חובלים ללא אבחנה, אלא הוא בא להזהיר שמי שיחסוך משמעת מבנו יגרום לו, בעתיד, לנזק גדול יותר מאשר אם ירביץ בו – תרתי משמע – תורה ודרך ארץ, בזמן. האם זה לגמרי מופרך? במועצה לשלום הילד ודאי יגידו שאסור להרביץ בשום אופן, אבל יש מקרים בהם, אולי "סטירה חינוכית" בתזמון הנכון היתה יכולה למנוע את מה שהיום נראה שכבר מאוחר מדי לתקן.

בת שנה וארבע, בקושי מדברת, בתי שולחת ידיים לכל מקום שאפשר, כולל לשקעים חשמליים; היא מסתכלת עלינו, אומרת "אסור" עם תנועת-יד האומרת "לא", צוחקת ושולחת יד לשטקר. אין מה להסביר על חשמל והתחשמלות, אין איך לבקש יפה – היא מסתכלת עלינו, צוחקת בעודה עושה מה שהיא יודעת ש"אסור", ושולחת ידיים אל הסכנה. מהי האכזריות האמיתית? להניח לה להסתכן, או לתת לה פליק כואב על היד, לראותה בוכה בגלל מה שעשו לה הוריה – אלה האמורים להגן עליה מכל רע – ולהרגיש את הלב נקרע בידיעה שעשיתי רע הכרחי?

חז"ל אמרו ש"מי שמרחם על אכזרים, סופו שמתאכזר לרחמנים" – כלומר, האיש הרע עליו אני מרחם היום, יפגע ביקרים לי מחר.  אין כוונת חז"ל דוקא להתאכזר לאכזרים, אלא לטפל בהם במידה הראויה להם; אין אדם צריך להפוך לאכזר בעצמו, כדי למנוע נזק מהקרובים לו. הקושי לקיים מצווה זו – שלא להתאכזר לאכזרים – הוא אחת הסיבות העיקריות למה שנקרא בעדינות "שימוש בכוח מופרז" במשטרה ובצבא; אני לא מדבר כאן על אכזריות שלא לצורך, דבר בלתי נמנע כאשר לצד אחד כוח ללא אחריות (איך אומרים בעברית accountability?). אני מדבר על שימוש בכוח מופרז, כאשר יש צורך להשתמש בכוח – אבל יש נטיה לחרוג מהמידה הראויה.

מהי המידה הראויה? כשהתחילה האינתיפאדה הראשונה, בנובמבר 1987, צה"ל נמנע בתחילה משימוש באש חיה עד כמה שהיה ניתן; אנחנו זוכרים את הויכוחים על הוראות הפתיחה באש ואת ה"לשבור ידיים ורגליים" של רבין ז"ל. באותם שבועות ראשונים, כשבצה"ל התלבטו איך להגיב ורשימת הפצועים וההרוגים הלכה והתארכה בצורה מבהילה, היה שלב בו המהומות כמעט התפשטו למצרים ולירדן; התסיסה הפלסטינית הגיעה גם לשם, ולפלסטינים חשבון ארוך עם שתי המדינות. אבל כאשר התחילה הפגנת תמיכה באינתיפאדה בישראל בעמאן, בירת ירדן, המשטרה הירדנית פתחה באש; היו 20 הרוגים וזו היתה ההפגנה האחרונה שם. בקהיר גם היתה הפגנת תמיכה באינתיפאדה הפלסטינית נגד ישראל, גם שם המשטרה פתחה באש, היו כ-40 הרוגים וגם שם זו היתה ההפגנה האחרונה. בישראל התווכחו הרבה על איך להגיב, החליפו את האלות ביותר חזקות, המציאו כדורי גומי, חצציות (מישהו זוכר? הם זורקים אבנים עלינו, אנחנו נזרוק בחזרה…), רימוני גז מדמיע… לפי בצל"מ, נהרגו כמעט 1,600 פלסטינים באינתיפאדה הראשונה בלבד. מי היה אכזרי יותר?

ברור שאסור לתת לילדים לגעת בשקע חשמלי, ברור שרופא חייב לפעמים להכאיב למטופליו; יש מקרים פחות ברורים. האם היה נכון להתאכזר אל תושבי ימית ולפנותם? האם נכון יהיה לרחם על תושבי חברון ולפנות משם את המתנחלים? האם נכון לרחם על תושבי שדרות ולהכנס למבצע קרקעי בעזה?

לא תמיד ברור מתי מרחמים על הרחמנים ומתי על האכזרים…

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • angel eyes  On 25 בפברואר 2008 at 9:18

    יש כאן עניין סמנטי: אולי אתה לא מדבר על "אכזריות", מילה שאני, לפחות, תופס כסוג של רשע – פגיעה באחר לצורך הפגיעה.
    אתה מדבר על סוג של "קשיחות". כשאתה מדבר על 'סטירה חינוכית' אתה מתייחס לסטירה שיש לה מטרה מאוד מסוימת, ולמעשה אינה פוגעת בילד ממש. אלימות כלפי ילדים היא משהו קצת (אבל רק קצת) קשה\חזק יותר.
    המנתח הקשוח, יודע לחתוך את בשר המנותח.
    המנתח האכזר, אני משער, מוציא חלקי גוף של המנותח לתועלתו עצמו, אם מתוך סאדיסטיות ואם כמו במקרים מזעזעים של גניבת איברים.

    ד"א, אני לא בטוח לגבי עניין ההפגנות. אני מכיר את הסיפורים האלו, וחושב שהיתה יכולה להיות השפעה אחרת – אבל ישראל אינה מדינה מוסלמית, ובהחלט יתכן, שבאותו עולם היפוטתי שבו בהפגנה הראשונה בישראל _כל_ המפגינים נהרגו, עדיין היתה אינתיפאדה. אחרת, כן. אבל עדיין היתה מתקיימת.
    כמו שבארט סימפסון אמר: you're damned if you do, and you're damned if you don't!
    (התנצלותי מראש אם זה ציטוט של מישהו אחר – אני שמעתי את זה בסדרה בלבד)

    אהבתי

  • שי  On 25 בפברואר 2008 at 9:33

    רק בגלל שהיא יודעת לומר את המילה "אסור" אתה מניח שהיא גם מבינה את המשמעות שלה?
    נסה קצת אמפטיה וצא מהגישה שהיא מנסה לסדר אותך.

    לתת לה פליק על היד זו ההתאכזרות בהתגלמותה, ללא טיפת רחמים. מספיק היה פשוט להרחיק אותה משם. זה יקח כמה פעמים והיא תבין.

    עוד לא שנה וחצי, בן אדם
    . קצת אמפטיה.

    אהבתי

  • אורי  On 25 בפברואר 2008 at 10:58

    שלום דוד,

    כרגיל מעניין מאד לקרוא את דבריך.
    אני מסכים מאד עם ההגדרה שמי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים, ואני מסכים עם הפרשנות, לפיה אין הכוונה שצריך להתאכזר לאכזרים, אלא שיש לנהוג עמם במידה הראויה הדרושה כדי להפסיק את אכזריותם וכדי להענישם באופן הולם.

    באשר לילדים, אני אב לתינוקת בת 8 חודשים, ובת זוגי ואני התחלנו לחשוב על הנושא שהעלית.
    נדמה לי שאין מחלוקת שיש להציב גבולות לילדים, בראש ובראשונה כדי להגן עליהם מעצמם ומהסכנות שהם עלולים לחשוף עצמם אליהן שלא מדעת.
    הצבת הגבולות אינה נדרשת רק לשם שמירה מסכנות, אלא גם כדי לכוון את הילד בהתפתחותו ובתהליך הלימידה שלו, והן כדי לאפשר אורח חיים תקין ומסודר לו ולבני המשפחה.

    עבורי השאלה המרכזית היא באיזו דרך יש להציב את הגבולות האלה. מה מידת התקיפות שבה יש להציבם . היכן עובר הגבול בין הנעת הילד לפעולה מתוך רצון לרצות את הורהו לבין הנעתו לפעולה מתוך חשש או פחד.

    בשלב זה אינני יודע. אני מניח שתוך מספר שבועות או חודשים אהיה חייב לגבש תבנית פעולה שתיראה לי ראויה.

    בברכה,

    אורי.

    אהבתי

  • אחת מהצפון  On 25 בפברואר 2008 at 11:26

    לתת פליק במצבים מסכני חיים כמו שקעים או ריצה לכביש לקטנטנים זו כמעט מצווה. צריכה להיות להם התנייה חריפה מאד בקשר לכך. להזיז בעדינות טוב למצבים חריפים פחות.
    ובכלל, יש מנעד גדול לתגובות. אכזריות נמצאת בקצה הסקאלה. אם פליק זה התאכזרות אז איך נקרא לעינויים?

    אהבתי

  • ימימה  On 25 בפברואר 2008 at 14:28

    הימים הנוראיים האלה שבהם לוקחים את הילדה לטיפת חלב ודוקרים אותה שם.

    גם זה סוג של התאכזרות, אבל מה לעשות – צריך.

    למזלי, לא התנסיתי בדברים כגון אלה שאתה מתאר. יש לי ילדה שכשאומרים לה על משהו "מסוכן" או "חם" או "תיזהרי" היא פשוט לא ניגשת. הבית שלי ממש לא מותאם לילדים קטנים וסקרניים. מעניין איזה אתגר תציב הבאה בתור. לפעמים זה קצת מלחיץ אותי שהיא מגיבה בכזו צייתנות. מה, אני כל כך מפחידה? (ולא שהיא צייתנית נורא בתחומים אחרים…)

    אבל זה בדיוק הגיל וכל אחד קובע לעצמו איפה הוא שם את הגבולות ואיך. גם אמא שלי דגלה בשיטת ה"פליק רק כשמגיעים לחשמל". לא יצאתי ילדה מוכה מזה. אסון גדול זה בטח לא. לא יודעת אם הייתי יכולה ליישם את זה בעצמי.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 25 בפברואר 2008 at 20:18

    לא ראשון. התאכזרות בהתגלמותה תהיה לתת לה לקבל מכת חשמל כדי שתלמד. הרחקה והגבלת תנועה אינן תמיד אפשרויות ראליות.

    לגבי האינתיפאדה, אני מסכים ש"מה שכל העולם עושה, אסור ליהודים לעשות" – ועדין, השאלה מי אכזרי יותר, עומדת; הייתי צריך לציין שעומדת גם השאלה מי אכזרי יותר, העולם שמסנגר על יורי הקסאם, או אלה העושים משהו נגד הקסאם.

    אהבתי

  • אקד'  On 26 בפברואר 2008 at 19:47

    accountability noun אַחְרָיוּתִיּוּת, אחריות דיווח, מחויבות למתן דין וחשבון על פעולות (כגון של מוסד ציבורי); נטילת אחריות

    ציטוט ישיר ממורפיקס
    http://milon.morfix.co.il/Default.aspx

    אהבתי

  • ארן  On 27 בפברואר 2008 at 20:31

    באופן עקרוני אני מסכים שלפעמים צריך לתת פליק לילד.

    אבל לפני הפליק כדאי ורצוי לחסום את השקעים ולנסות לייצר סביבה (או חדר) שבו הילד יכול לעשות כמעט כל מה שהוא רוצה בלי שהוא יוכל להזיק לעצמו או לסביבה.

    למזלי יש לי ילד מאד ממושמע שאם אומרים לו לא הוא כמעט תמיד מציית.
    אבל לפני יומיים כשלקחתי אותו לשחק בחוץ הוא רץ עד לכביש והייתי ממש צריך להרים את הקול ולהגיד שאסור והוא לא הבין ובכה למה אבא כל כך לא נחמד.
    ממש שבר לי את הלב.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: