פסק זמן בין כחול לאפור

לפני כשנה, המורה שלי זרק לי הערה שהוא "מופתע" לראות אותי בשיעור. העמדתי פנים שאני לא מבין על מה הוא מדבר, אבל הוא ראה אותי כבר אז הרבה יותר ישר ממה שראיתי את עצמי; לקח לי חודשים להודות במה שהוא ראה מזמן.

בשנים האחרונות לימדתי טאי-צ'י שלוש פעמים בשבוע ופעם נוספת למדתי; בנוסף לכך, עבודתי בבתי ספר (הפרנסה העיקרית שלי) התבססה על טאי-צ'י. מרוב שעשיתי טאי-צ'י כל היום, כל יום, לצרכי פרנסה, לא היה לי יותר כוח לעשות טאי-צ'י בבית, בשביל עצמי. נשרפתי. כשהתחלתי לעבוד בבתי-ספר, הייתי מנצל הפסקות לאימון; קאטות קצרות של שינג-אי, וארוכות יותר של פה-קואה, התאימו בדיוק להפסקות. עם הזמן, השחיקה וההתשה הפכו את ההפסקות לזמן לשתות כוס קפה או תה ולעבור על רשימות – "אני אתאמן בהפסקה הבאה, או בערב, הרי זה לא אימון ממש…"

אחר-כך התחילו לרדת גם אלמנטים מהאימון האישי היומי, ובסוף האימון האישי כולו.

הפסקתי להתאמן בבית הרבה לפני שעזבתי את הלימודים הסדירים במרכז. הטעות הראשונה היתה לחשוב שאם אני עושה טאי-צ'י כשאני מלמד, אני לא צריך להתאמן לבד על הקאטה; משם התחילה ההידרדרות, כי כשלימדתי לא יכולתי לעשות קאטה "נכון", כמו באימון אישי. הייתי מדריך בשיעור ולתלמידים שלי הגיעה תשומת הלב שלי. תקופה ארוכה הצלחתי "למשוך", להעמיד פנים שזה לא מפריע לי ועוד אמרתי לעצמי שזה בסדר, זה משבר חולף, זה יעבור; לכולם קשה, אני לא מיוחד בזה ואם המורה שלי ממשיך להתאמן ולהתקדם עם סרטן במוח, מי אני שאתלונן?

כמובן ששיקרתי לעצמי. הותשתי (יותר נכון היתשתי את עצמי), לא רק פיזית אלא (אולי בעיקר) נפשית. במקום שהפעילות בשיטה תיתן לי אנרגיה, היא לקחה ממני עוד ועוד. אני מניח שהתלמידים שלי הרגישו את זה, גם אם לא אמרו לי דבר, כי הקבוצה שהדרכתי בבאר-שבע הלכה והצטמקה.

הייתי מגיע לשיעורים עם המורה ולא היה לי כוח לזוז; תפסתי את עצמי "מנקר" בזמן הסברים שלו. היו כמה פעמים שמצאתי את עצמי, בדרך חזרה הביתה משיעורים, נוהג בעיניים עצומות. ואז, לפני כשנה וחודש נולדה בתי, האושר הכי גדול של חיי; שעות השינה שלי קטנו ב-50%, וקרסתי.

אחרי הרבה התלבטויות, החלטתי לקחת פסק זמן. להפסיק ללמוד, להפסיק ללמד, להפסיק להתאמן, לראות אם הטאי-צ'י "בוער לי בעצמות" מספיק בשביל להחזיר אותי לזה, לא כענין של פרנסה אלא כדבר שאני פשוט רוצה לעשות. עזבתי את העבודה עם ילדים ונוער בבתי ספר. הפסקתי לטפל בשיאצו. מצאתי עבודה בחשמל, בהקמת FAB-28, המפעל החדש של אינטל בקרית גת.

בעיקר, הפסקתי להעמיד פנים שאני מתאמן באופן סדיר כל יום.
כמעט ארבעה חודשים לא התאמנתי בכלל. חייתי כמו אדם רגיל, שקם בבוקר, הולך לעבודה רגילה, חוזר הביתה לאישה ולילדה ואין לו אימונים שחובה ללכת אליהם, ללמד או ללמוד. ההקלה, צריך להגיד, היתה גדולה מאוד.
לחיות "בלי חובות" – לעצמי, לשיטה, למורה…

ואז, כמעט בלי שאשים לב, הרעב לאימון חזר. בהתחלה ברגעים מתים בעבודה (בבניה באינטל יש הרבה כאלה, כשמחכים לאישור כזה או אחר), הייתי רואה שאנשים מסתכלים עלי מוזר ואז מוצא את עצמי עם הידיים בתנוחות של צאן צ'ואן, או עושה תנועה או שתיים מהקאטה… ויום אחד, אחרי המתנה ארוכה מהרגיל לאישור עבודה, משהו קפץ בי והתחלתי לעשות טאי-צ'י כמו שצריך. לא, לא "כמו שצריך" – פשוט לעשות. בפינה של אולם ענק בתהליכי בניה, בחדר הנקי, עם "חליפת חלל" מפוליאסטר ועם רעש של מארס-שאפט באזניים, עם כובע-מגן ומשקפי-מגן מפלסטיק על העיניים, עם נעליים כבדות ומסביב אנשים שאין להם מושג מה נפל עלי, קמתי, הלכתי הצידה  והתחלתי קאטה. לא סיימתי, כמובן; קצת אחרי החצי באו להודיע לנו שאין אישור לעבודה בנקודה הנוכחית ושמעבירים אותנו לנקודה אחרת. אבל זו היתה הקאטה הראשונה שהתחלתי מזה ארבעה חודשים, והיא היתה פשוט תענוג.

כמובן ששילמתי עליה בשבוע של שרירים תפוסים בירכיים, אבל הקאטה הזו הזכירה לי כמה זה כיף להתאמן, פשוט לעשות טאי-צ'י, לא כי אני צריך ללמד ולא כי אני צריך ללמוד, אלא פשוט כי אני אוהב את זה. חזרתי להתאמן, כמעט כל יום.

אני לא מתאמן כמו שהייתי מתאמן פעם, לפני המשבר הגדול; פחות משעה של אימון בלילה, ועוד כעשרים דקות בבוקר. אבל אני מתאמן בכיף, "בלי חובות", פשוט כי אני רוצה; וזו תחושה נהדרת.

ג'אגלרים יודעים שהשלב הכי קשה הוא המעבר משלושה כדורים לארבעה. בשלבים הראשונים, הוספת הכדור הרביעי בדרך-כלל גורמת לך להפיל את כולם. בשיטה שלנו, כשמתחילים ללמוד דבר חדש זה לא אומר שמפסיקים להתאמן על הישן – פשוט צריך למצוא זמן לדבר החדש. ככל שמג'נגלים יותר כדורים, כך צריך לשלוח אותם ליותר זמן באוויר – כי בכל יד יכול להיות רק אחד בכל פעם. כשיש המון חומר להתאמן עליו, ומעט זמן להתאמן, יש שתי אפשרויות: להתאמן כל יום על חלק מהחומר עד שעוברים על כולו, או לוותר על חלק מהחומר. או, כמו שאני עשיתי, לחוש רגשי אשם על שאני לא מתאמן "כמו שצריך", ולהמשיך לנסות לג'נגל חומר לחמש שעות אימון רצוף בשעה וחצי של אימון יומי; וכשזה לא מצליח, לוותר על הכל.

עצוב להבין שהתאמנתי (כשעוד התאמנתי…) הפוך ממה שלימדו אותי, הפוך ממה שאמרתי לתלמידים שלי; במקום להרגיש את המגבלות שלי ולהתחשב בהן, ניסיתי להתגבר עליהן. עומדת מולי כל הזמן דוגמא לאדם שמצליח להתגבר על כל מגבלה אפשרית, איך אני יכול לוותר לעצמי ולהתאמץ פחות? אבל למרות שתמיד אמרתי לתלמידים שלי שהעובדה שהעומד לפני מסוגל לכופף את הברכיים יותר ממני, או להרים את הרגל גבוהה ממני, לא אומרת שאני חייב לנסות "להשיג" אותו, אני עצמי – לעצמי – ניסיתי כל הזמן לעשות קצת יותר ממה שיכולתי. עד שבסוף לא יכולתי.

עצוב עוד יותר להבין שזה אני שהכשלתי את עצמי; ההקפדה על העיקרון הזה, של לעשות בדיוק מה שאתה יכול ולא מילימטר יותר, היא מה שהציל לי את הברכיים בתקופה שהתחלתי להתאמן. הייתי אחרי ניתוח בברך, "מזכרת" מיותר מדי קילומטרים, קילוגרמים ונפילות באימוני חי"ר, והאימון בטאי-צ'י היה מה שהחזיר לי את היכולת להשתמש ברגליים. את העיקרון הזה – אולי העקרון הכי חשוב בשיטה – שכחתי.

עכשיו אני נזכר בו מחדש.

עכשיו אני מתאמן בשביל הכיף שבאימון, בלי חובות לתלמידים או למורה. חסרות לי מאוד העבודה בזוגות והאפשרות לשאול שאלות, אבל זה המחיר של הורדת העומס. נותר עוד לראות אם הטאי-צ'י "בוער לי בעצמות" מספיק בשביל להחזיר אותי לשיעורים עם המורה.

אולי מוזר, אבל דוקא עכשיו, כשאני לא מסוגל לקיים את ההתחייבות שלקחתי על עצמי כהיישי, אני מבין אותה יותר טוב משהבנתי אי-פעם.

"היישי" זה כניסה בשער; המשמעות היא של כניסה, הצטרפות, ל"בית" שהוא השיטה, המסורת והשושלת של אמנות לחימה (או מסורת אחרת; זה יכול להיות סידור פרחים, או קדרות, או כל שיטה מסורתית אחרת). בעבר קיבלו אדם ללמוד רק אחרי שהתחייב; היום, בישראל 2007, המושג של התחייבות לשיטה מסורתית לגמרי אינו ברור, ונותנים לאנשים ללמוד כמה שנים, להבין ולהפנים, עד שמעמידים בפניהם את הבחירה: להתחייב ולהמשיך ללמוד, או לא להתחייב ואז אפשר להמשיך להתאמן ברמה אליה הגעת אבל לא ללמוד דברים חדשים.

הענין הוא שההתחייבות היא לא למורה, או לשיטה; אמנם מגישים את ההתחייבות למורה שמייצג את השיטה, אבל ההתחייבות היא לעצמך. ההתחייבות הראשונה היא פשוט להתאמן; אם אתה לא מתאמן נכון, מה הטעם להגיע לשיעורים? בלי האימון בבית ממילא לא תזכור מה שהיה בשיעור הקודם…

אז הענין הוא קודם כל להתאמן נכון.

אחר-כך צריך גם להגיע לשיעורים, כדי שיהיה על מה להתאמן. צריך גם קצת יחס אישי עם המורה, שירצה להרביץ בך תורה. צריך קצת ללמד, כדי להסביר לעצמך מה אתה לומד על ידי שתסביר לאחרים. וצריך לעשות את כל זה בשביל עצמך, כי זה טוב לך – לא בשביל כסף ולא בשביל המורה, רק בשביל עצמך. וזה מתחיל באימון אישי, יומי, נכון.

כזה שתמיד חשבתי שאני עושה, עד שהפסקתי לעשות בכלל – כי ניסיתי לעשות יותר מדי. כי  אימון נכון נעשה בכיף, בהנאה ולא מתוך תחושת חובה.

היום אני חוזר לעשות מה שאני אוהב – להתאמן בכיף, על מה שאני רוצה (לא על מה ש"צריך", מכל החומר שאני יודע), כמה זמן שאני רוצה, בלי לחוש רגשי אשמה אם אני מחסיר יום או יומיים… והכיף הכי גדול הוא לגלות שזה, פשוט, כיף. הכי מפתיע, בשבילי, הוא שדוקא הצאן-צ'ואן, שהיה לי הכי קשה מכל החומר בשיטה, הוא שהיום הכי מושך אותי. איך שדברים נראים אחרת כשמסתכלים עליהם מנקודה שונה…

האם אני עדין היישי?

כשהודעתי למורה שלי שאני לוקח פסק-זמן מהאימונים, לרה-ארגון של החיים, הוא שמח; לא על שאני מפסיק, אלא על שהחלטתי על כיוון. הרבה זמן הייתי "לא בפנים ולא בחוץ", מצב לא מומלץ. אז עדין לימדתי בבאר-שבע, ושאלתי אותו אם להמשיך ללבוש חולצה כחולה (של היישי) או לעבור לאפורה (של "מתחילים", כלומר תלמידים שלא התחייבו). הוא ענה שזו שאלה בלי משמעות; אם אחזור להתאמן כהיישי אז אני היישי, אם לא אז לא משנה מה אני לובש. ממילא, לדבריו, מי שניתק קשר מעולם לא חזר – לא להיות היישי ולא לשיטה. כל אלה שהפסיקו להיות היישי וחזרו, שמרו על קשר; אם זה ר' שהיה שנים באוסטרליה, או י' ור' שחזרו לאפורים אחרי שנים של היישי ואז שוב חזרו לכחולים אחרי שנים באפורים, או א' שהיה שנים בפוסט-דוק בחו"ל, כולם המשיכו לשמור על קשר.

היישי זה לא תואר או דרגה שקיבלת וזהו, היא שלך; היישי הוא ביטוי להתחייבות שלקחת על עצמך. אתה היישי אם אתה עומד בה; אתה לא היישי אם אתה לא. היום אני מתאמן יותר נכון משהתאמנתי שנים, ובזה אני יותר היישי משהייתי בעבר; אבל אני לא מגיע לשיעורים ולא מלמד. אמרתי לעצמי בהתחלה שזה זמני, שתוך חצי שנה אחזור; היום אני לא יודע. אני רוצה לחזור; חסרים לי העבודה בזוגות והאפשרות לשאול שאלות וברור לי שלבד אין לי אפשרות להתקדם, אבל המרחק הפיזי מהמרכז, הנסיעות הארוכות, המאמץ להגיע לשיעור אחרי יום עבודה מתיש (במקום להגיע הביתה לראות את האישה והילדה) וכן, גם הכסף שצריך לשלם – מהווים היום שיקול כבד יותר משהיו כשהייתי רווק.

הזמן יגיד אם זה מספיק בוער לי בעצמות, אם יום אחד אופיע בשיעור ואשאל את המורה אם אפשר לחטוף ממנו מכות. בינתיים אני פשוט מתאמן, ונהנה…

והלב שלי אומר, I'll be back.

תוספת מאוחרת, 16.11.2007: מקריאה שניה של הכתוב, ומקריאת תגובות – כאן, במייל ובפורום אמנויות לחימה קלאסיות בתפוז – הבנתי ששכחתי לכתוב את מה שנראה לי מובן מאליו, והוא כמה נהניתי מהאימון, הלימוד וההדרכה, עד השחיקה. זה לא טריוויאלי, כי עכשיו ההרגשה הזו, של ה"כיף" הטהור באימון, הולכת וחוזרת. טאי-צ'י החזיר לי את היכולת ללכת, אחרי הפגיעות בצבא; טאי-צ'י לימד אותי להרגע, לנשום, לעמוד, ללכת… בלי אמנות הלחימה הזו, הייתי היום, פשוט, אדם אחר. אני חייב המון לשיטה הזו, וכמובן למורה שלימד אותי. וזה רק מדגיש את הצער שחשתי כשהבנתי שבעצמי גרמתי לתהליך שהוביל אותי החוצה. אני מאוד מקווה שאצליח לחזור פנימה. נכון לעכשיו חזרתי להתאמן, אבל זה לא אותו דבר בלי ללמוד. הלימוד עם המורה והקבוצה מאוד חסר לי… אבל יש סדרי עדיפויות, והמשפחה שלי חשובה יותר. נו, מילא. בשביל לחזור הרי צריך להתגעגע…