יצירתיות ויצירה באמנויות לחימה

שמעתי פעם סיפור על מוצארט, וולפגאנג אמדיאוס, שהגיע אליו מוסיקאי צעיר להתייעץ עם המאסטרו הגדול. אני בן 25, שח המתייעץ, למדתי מוסיקה בקונסרבטוריון זה וזה, אני מנגן בקלאויר, כינור וחליל, כתבתי מספר יצירות קצרות וכמה ואריאציות על יצירות ארוכות… מתי, לדעת המאסטרו הגדול, יהיה מוכן לכתוב סימפוניה? מוצארט, אולי הגאון המוסיקלי הגדול ביותר במוסיקה המערבית, הסתכל על הצעיר ואמר: חכה קצת. הצעיר, מאוכזב, חשב רגע על מוצארט ושאל: סלח לי, מאסטרו, אבל בן כמה היית אתה כשכתבת את הסימפוניה הראשונה שלך?

בן חמש, ענה מוצארט.

אז איך אתה אומר לי, עשרים שנה יותר מבוגר, לחכות?

אני לא ביקשתי רשות, ענה מוצארט…

רבים משתמשים בסיפור כדי להצדיק "יצירתיות" ופריצת מסגרות, כאומרים: אם מוצארט יכול, למה אני לא? אבל יש נטיה לשכוח שני דברים, לכאורה שוליים אבל למעשה מאוד חשובים. הראשון, הוא שמוצארט אמנם כתב את הסימפוניה הראשונה שלו כילד, אבל מוצארט הבן היה בנו ותלמידו של מוצארט האב – מוסיקאי גדול בפני עצמו, שהקדיש עצמו לטיפוחם המוסיקלי של ילדיו. וולפגאנג אמאדיאוס לא קם בוקר אחד וכתב סימפוניה, לפניה הוא כתב יצירות קטנות יותר, לפניהן כתב תרגילים ולפניהם למד מוסיקה – גם נגינה וגם תיאוריה. הוא הרחיק ראות מפני שעמד על כתפי ענקים.

דבר שני שנוטים לשכוח, הוא שאיש אינו זוכר היום את הסימפוניות הראשונות שלו; מוצארט או לא מוצארט, היום מנגנים ולומדים את היצירות המאוחרות שלו. הראשונות הן, עם כל הכבוד לכך שנכתבו ע"י ילד, פשוט לא טובות מספיק בשביל שיופיעו איתן בקונצרטים או יקליטו אותן.

גם פאבלו פיקאסו, פורץ מסגרות וגאון בפני עצמו, לא הופיע "Out of the blue": גם הוא היה בן של צייר ומורה לאמנות שזיהה וטיפח את הכישרון הענק של בנו שהאפיל עליו. הרבה לפני שפאבלו פיקאסו הצעיר התחיל לפתח סגנונות אמנותיים חדשים, הוא שלט היטב בכל הסגנונות שהיו קיימים במערב בתקופתו. רישומים ריאליסטיים שלו קיימים עדין, ולמרות שאינם "אמנותיים" מספיק היום (כלומר הם ריאליסטיים מדי…), הם מראים שפיקאסו שלט היטב בטכניקה של רישום וציור ריאליסטי לפני שהמציא דברים חדשים.

באמנויות לחימה רואים הרבה פורצי מסגרת – למעשה ניתן לטעון שרוב מייסדי השיטות הנחשבות היום "מסורתיות" היו, בזמנם, פורצי מסגרת, בכך שעזבו את השיטה והמורה מהם למדו ופתחו דרך חדשה, שונה במעט או שונה מאוד. האם כל אדם שהתחיל שיטה משלו, דומה למוצארט או פיקאסו?

לא.

כי יש מעט מאוד גאונים ברמה שלהם, ולא רק במוסיקה אלא בכל תחום; איינשטיין, מוצארט, מיכלאנג'לו ודומיהם מופיעים במקרה הטוב פעם בדור. אילו היה איינשטיין גדל למשפחת כורי פחם שלא היתה להם ההשכלה והנטיה לכוון אותו ללימודים אקדמיים, ההיסטוריה של המאה העשרים היתה יכולה להיות שונה מאוד.

לא לכל אדם שלמד אמנויות לחימה יש כישרון כמו לאו-סנסאי, התמדה ונחישות כמו לפונאקושי, יכולת אנאליטית כמו לוואנג שיאנג-ג'אי או יכולת ללמד ולהביא אחרים לרמה גבוהה כמו לוואנג שו-צ'ין או ג'יגורו קאנו. כל אלה עמדו בפני חובת הוכחה מול אמני לחימה מנוסים שקראו עליהם תיגר בקרב, מול עיניהם של אמני לחימה אחרים; כולם הוכיחו את יכולתם, "על אמת", לעיני אנשים שלחימה אמנותם.

וכל אחד מהם היה אמן מוכר בשיטה הקודמת שלמד, לפני שיצא לדרכו החדשה.

ריבוי השיטות המוכרות היום – סגנונות רבים של קראטה, סגנונות רבים של אייקידו, אלפי שיטות שונות בקונג-פו ועוד – משכיח מאיתנו את העובדה שרק לפני מאה שנה, אדם שהמציא שיטה חדשה היה נאלץ להגן על לגיטימיות שיטתו בקרבות אמיתיים מול קוראי-תיגר משיטות אחרות.

המנהג לקרוא תיגר פיזי על "ממציא שיטה חדשה", נראה שפס מן העולם; מחוץ לעולם קרבות הזירה, אין אדם שיסתכן הקריאת תיגר על אמן לחימה אחר, בקרב שעלול לעלות לו בעצמות שבורות או אף בחייו, ואין אדם שיסתכן במאסר לשנים רבות בגלל שניצח בקרב כזה.

מצב זה, בו אין מי שיבדוק את מפתחי השיטות החדשות בקרב אמת, מאפשר לרבים להמציא "שיטות" על סמך ידע חלקי או חסר באמנות לחימה, ולהציג את עצמם כפורצי דרך שווים לאימי ליכטנפלד. פשוט, אין מי שיבדוק אותם… וזה חבל, כי היעדר קוראי תיגר על "מפתחי שיטות" גורם, בין השאר, להופעת כל מיני "אורי גלרים" של אמנויות לחימה, המלמדים פנטזיות ומציגים אותן כדרך מעשית להגנה עצמית; מורים כאלה מולכים את תלמידיהם שולל.

כל עוד נאלצו מפתחי שיטות לעמוד לביקורת-עמיתים מהסוג המחמיר ביותר, היה עליהם לבסס את שיטתם על ידע אמיתי, שתמיד הגיע ממורים בעלי נסיון שעמדו בעצמם באותו מבחן; היום, יש לא מעט מורים שמתיימרים ללמד את "השיטה האולטימטיבית" (בניסוח כזה או אחר), שבעצם למדו מעט פה ומעט שם, חיברו תפוחים לאגסים והמציאו דבר שאין דרך מעשית לבדוק.

הפתרון היחיד לתלמיד, המחפש "מציאות" בשוק אמנויות הלחימה, הוא לשמור על עיניים פקוחות וזהירות, לבקר במספר מקומות לפני שיתחייב למקום אחד, ולא להתבייש לשאול שאלות , גם מביכות.

למורים המפתחים, לעומת זאת, כדאי לחשוב היטב לפני שהם יוצאים לדרך חדשה; האחריות על כתפיהם רבה מאוד. כדאי לשקול היטב, לבחון היטב אם המורה החדש באמת מבין לעומק מדוע נעשים דברים בצורה המסויימת אותה למד בשיטה בה הוא מתאמן, לפני שימציא גישה אחרת ללמד אותם דברים, או דברים חדשים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דנה'ס  ביום 25 באוגוסט 2007 בשעה 23:43

    ועל כך נאמר "האמת היא דבר קצר מאד. כל השאר זה רק פרוש". אני דוקא בעד ריבוי פרשנויות, יש בזה דבר יצירתי שאכן מאפשר פריצת מסגרות. צריך רק לבוא לזה בגישה "פוסט מודרניסטית" שבה כל פרשנות היא נכונה במסגרת העולם המושגים בו היא נבראה.

    באופן אישי, זכיתי ללמוד אצל ג'ון קלס, מורה לטאי צ'י בלונדון וזו היתה אחת החוויות היותר מעשירות בחיי. ג'ון בורא את הטאי צ'י בכל יום מחדש, ובכל שיעור שהגעתי אליו הפורם שהוא לימד השתנה וקיבל מימדים חדשים. אני כמובן התענגתי מכל רגע, אך המורה שילם על כך בעזיבה של תלמידים רבים שלא עמדו בשינויים התכופים.

    יסוד השינוי הוא חלק מהותי בעיני באמנות הטאי צ'י ואמנויות לחימה בכלל. אני אגיד אפילו מעבר לזה – בעיני, מורה שלא מכניס שינויים משלו ואת הפרשנות שלו חוטא לדרך, כי אז הוא לא "חי" את האמנות שלו.

    אהבתי

  • איל  ביום 26 באוגוסט 2007 בשעה 2:26

    ממרום נסיוני כבעל חגורה לבנה הן בג'ודו, הן בקונג פו והן בקרטה, נראה לי שהשיטה הרבה פחות חשובה מהמורה.

    אהבתי

  • אביב  ביום 27 באוגוסט 2007 בשעה 0:48

    אהלן דוד,
    שתי שאלות שמעניין אותי לשאול אותך:
    בעקבות מה כתבת את הפוסט הזה – כלומר, האם נתקלת לאחרונה בשיטה/מורה כפי שאתה מתאר?
    ושאלה שניה – האם אתה יכול להציע כמה קריטריונים שיצדיקו יצירה של שיטה חדשה בעידננו הרווי כל כך בשיטות שונות ומשונות (כמובן שקשה לתת קריטריונים כאלו אבל בכל זאת אולי יש לך משהו כזה)?
    תודה
    אביב

    אהבתי

  • דוד כפרי  ביום 28 באוגוסט 2007 בשעה 23:06

    אני קצת אלרגי לפוסט מודרניזם; אם הכל נכון אז גם הכל לא נכון. בעולם אמנויות הלחימה, קצת קשה להסביר איך מישהו שחוטף מכות עובד "נכון" בעוד מי שנשאר לעמוד בסוף הקרב עובד "לא נכון" – פוסט מוסרניזם אולי יפה לאמנויות לא-שימושיות, אבל אני לא רואה איך מסתדרים עם תפיסות כאלה באמנויות לחימה.

    גם לא באמנויות ריפוי, אגב. וטאי-צ'י הוא גם וגם, תנועה לא נכונה בטאי-צ'י תשפיע על הגוף פחות מתנועה נכונה במקרה הטוב, תזיק במקרה הרע. בארה"ב יש רופאים שממליצים להימנע מטאי-צ'י כי הוא מסוכן לברכיים; לי, אחרי נזקים מהצבא, טאי-צ'י הציל את הברכיים. ההבדל בין מה שאני עשיתי ומה שעשו אלה שגרמו לרופאים להזהיר, הוא תנועה נכונה – או לא נכונה.

    אני לא אומר לא לשנות – אבל השינוי צריך לבוא מצד אדם שמבין את מלוא משמעות השינוי שהוא מציע. לא ממתחיל.

    אהבתי

  • דוד כפרי  ביום 28 באוגוסט 2007 בשעה 23:12

    בשני הפורומים בתפוז עולה הנושא של שיטה חדשה בתדירות די גבוהה, וזה מה שהעלה את הנושא אצלי.

    מורים שהמציאו שיטות יש הרבה; חלקם לא טרחו לכנות את השיטה החדשה בשם, חלקם כן. חלקם פשוט הפסיקו ללמוד את השיטה בה הגיעו לרמת הדרכה (בדרך-כלל חגורה שחורה דאן ראשון, שלפי המסורת הוא התחלת הדרך ולא סופה…) ועברו לשוטט בעולם ולחפש דברים חדשים "להעשיר" את עצמם ואת התלמידים שלהם. אחד הסימנים ל"מורה" שעדיף להתרחק ממנו, הוא שאינו לומד בעצמו באופן סדיר.

    לגבי הקריטריונים – כאשר יש לך משהו חדש לגמרי להציע, אם בטכניקה, אם באסטרטגיה ואם בשיטת הלימוד, זו שיטה חדשה.
    האמת שלא חשבתי הרבה על הנושא, יתכן שיהיו לי עוד רעיונות בהמשך…

    🙂

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: