חמש שנים

חשבתי שהפצע… לא הגליד באמת, אבל לפחות מוכר וידוע ותחום, והגישה אליו מסומנת. שלא יהיו הפתעות, שאוכל לדבר על אמא ולחשוב עליה בלי שהכאב יציף שוב, חזק כמו אז.

וכשסידרתי מגרה ומצאתי את התמונות, הכל הציף שוב. כואב כמו היה זה אתמול.

חמש שנים.

את בתי לא זכית להחזיק בידיים, את אשתי לא פגשת מעולם, כל מה שקרה לנו בחמש השנים האחרונות לא קיים מבחינתך… בזיכרון את שם, שלמה לגמרי, אבל שם – לפני חמש שנים.

מתי אספר לבתי על סבתה שאיננה?

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: