לבעוט במלאך

במקרה היינו אצל חברים כששודרה אתמול תכניתה של אשרת קוטלר, הגבול האינטימי. אני שותף לביקורת של מאי עגנון על התכנית, אבל הסיפורים האישיים שהועלו מדגישים את הנקודה ממנה מתעלמת שולמית אלוני; אלוני, שזכות רבה לה בחקיקה בתחום, רוצה שנשים ילמדו להגיד "לא".

החיוך המתנצל של אישה אסרטיבית וחזקה כמו כרמלה מנשה, באמרה שמעולם לא התלוננה על הטרדה מינית; הדרך בה לימור לבנת אמרה "לא בדיוק אונס, אבל כמעט…"; הדרך בה רבקה מיכאלי תיארה את האיש שתקף אותה "הוא הסתובב עם אריה לידו, אז מה הבעיה בשבילו לדרוך על איזו חיילת…" (הציטוט מהזיכרון, כל טעות – שלי) – אלה היו רגעים מצמררים.

לפני כשנתיים העליתי לכאן את בגידת המלאך; אולי הייתי צריך לשלוח אותו לשולמית אלוני. התגובה הראשונה שם מעידה כמה אנחנו רחוקים מהאידיאל אליו אלוני מטיפה. הסיפורים שהועלו אתמול בתכנית מעידים כמה הזכות המובנת מאליה להגיד "לא", היא בעצם מובנת מאליה רק לגברים. החברה שלנו לא מלמדת נשים להגיד "לא". העובדה שעד היום, אף לא אחת מהנשים שרואיינו – חזקות, אסרטיביות, מובילות ומוערכות בתחומן – אף לא אחת מהן לא מעיזה לנקוב בשמו של התוקף, אפילו לאחר שנים רבות ואפילו לאחר שהאיש אינו בין החיים – מעידה כמה קשה – אפילו היום – לאישה להגיד "לא" לגבר שפולש לתחומן הפיזי.

אני מכיר אישה שנתנה סטירה מאוד מצלצלת לקצין שנישק אותה ללא רשותה בהיותה חיילת, ואחר-כך הוסיפה ודיווחה על כך למפקדה (שנתן לאותו קצין מכות, פיזיות, אבל לא פנה למצ"ח; בהתחשב באוירה באותם ימים, כנראה שזו היתה התגובה היותר יעילה), אבל אני יודע שרוב החיילות לא מעיזות לעשות זאת.

לפני כחמישה חודשים נולדה בתי, ואני נשבע כל פעם מחדש שאלמד אותה לבעוט בביצים בלי בושה ובלי אשמה בכל מקרה שזה יידרש, אבל אני גם יודע שהחיים – סליחה, החברה – תלמד אותה את ההיפך. החברה שלנו – הרחוב, הטלויזיה, הפרסומות, האינטרנט, הסרטים, הכיתה, המסורת… החברה שלנו לא אוהבת נשים חזקות.
מי ינצח? החינוך שלי או החברה?

אני מאחל לבתי שלעולם לא תצטרך לבדוק, לפחות לא בתחום הזה.
אבל להקדים תרופה למכה, אני אלמד אותה לבעוט. ישר לביצים, בכל הכוח, בלי בושה ובלי רגשות אשמה.
רק שלא יהיה לה מלאך על הכתף, שיילחש לה "ילדות טובות לא מרביצות". זה מלאך שהחברה שלנו יצרה, וגם למלאך הזה מגיעה בעיטה בביצים.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נופלת מגרייס  On 13 במרץ 2007 at 20:41

    אני לא יכולה לומר שחינכו אותי לא לומר 'לא', או לא להרביץ. יש בעלי חיים שכשהם נמצאים בסכנה הם קופאים על מקומם. רוב הנשים שדיברתי איתן על הנושא תיארו קפאון, חוסר יכולת לזוז. נדמה לי שגם נשים שלמדו הגנה עצמית נפלו למלכודת הפיזית הזאת.

    אגב, אני גם סיפרתי וגם התעמתתי עם האיש, ותוך כדי כך גיליתי שעוד נשים במשפחה עברו דברים דומים ושתקו. דור בא והולך, נורמות באות ומתחלפות, חשופות יותר או פחות, משכילות יותר או פחות, סופרוומן או עקרת בית – אנחנו עדיין בעלות-חיים, הטבע חזק בהרבה מתרבות ושינויים חברתיים.

    אני פתחתי את הפה שניה לפני שלקחתי מעצמי את החיים. לא כי דמות מוכרת דיברה, לא כי נחקק חוק, לא כי האמנתי ולו לרגע שהאיש יקבל עונש כלשהו. אני דיברתי כי רציתי בכל זאת לחיות. גם זה אקט שבטבע.

    האיש הזה, כששאלתי אותו למה עשה את מה שעשה כל השנים, ענה לי שהוא לא חשב שזה מפריע לי. אחר כך אמר: זה עניין של שליטה.

    על אחד אפשר לכעוס, בשניים אפשר לרצות לנקום, שלושה אפשר לפנטז על לשלוח למאסר עולם
    אבל כשמדובר בכל כך הרבה גברים, זו תופעה. וכל עוד נמשיך לפתוח מקלטים לנשים, נעלה חוקי הגנה לנתקפות מינית ונקיים פורומים של נשים כדי 'לשפוך את הלב' – התופעה הזאת לא תיפסק. המתעלל הוא בן אדם, לא חיה. יש לו עבר. יש לו הווה. לפעמים יש לו מתעלל משלו.

    מקלט לגברים מועדים לפשעי מין זה משהו שחייב לקום. לא היום. אתמול. הדימויים שקמים סביב גבר מתעלל הם דמוניים, כאלה שאפשר להתמודד דרכם עם התופעה, אבל לא להפחית את מימדיה.

    כמה עוד נמשוך את הזמן ואת כאבי הנפש והגוף עד שנבין שיש פה שני צדדים שזקוקים לעזרה?
    במקרה הזה – כובד המשקל שניתן לנפגעת הוא בעוכריה, מערכת המשפט מענישה, לא מונעת מחלות שבנפש. התקשורת מספרת אמת עתיקה – לא חושפת סוד חדש.

    מישהו חייב לקום ולבנות בית לצד השני של המאזניים האלה, אחרת נמשיך ונשקע מטה תוך תהייה מדוע המצב לא מתאזן.

    אהבתי

  • זאב  On 13 במרץ 2007 at 23:44

    חלק מהתופעות השליליות המהוות תוצר ישיר למערכת החינוך הלא יעילה שלנו – מזיקה – ושעוד צפויים לנו ממנה פירות באושים רבים, חלק מהתופעות הן קורבנות האלימות הפיזית והמילולית. נשים לא תמיד מודעות לחומרת המעשה, ונשים ונערות רבות לא מקבלות שום הכנה, לא מההורים, ולא מהמערכת היומרנית הזו המכנה את עצמה "משרד החינוך"
    תודה דוד על הרשומה החשובה הזו.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 14 במרץ 2007 at 1:13

    הנה רעיון ששווה לקדם!

    נופלת, זאב,
    תודה.

    אהבתי

  • קרן  On 14 במרץ 2007 at 12:11

    גם אני בעד לבעוט בביצים. לפחות כל עוד לא ברור שאשה אינה שטח הפקר.
    כתבתי על כך, בהקשר אחר:
    http://www.notes.co.il/keren/21500.asp

    לצערנו זה לא ברור, אפילו לא לנשים. החינוך בבית הוא בין המנבאים העיקריים להפיכתה של אשה לחזקה. רוב הנשים שהפכו למובילות חברתיות הגדירו עצמן כ"בנות של אבא", כלומר בביתן התייחסו אליהן לפי מדדים הישגיים של בנים ולא של בנות. ישר כח. מאחלת לך ולבתך שבעולם אליו תגדל "אשה חזקה" לא תחשב למוטציה

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 14 במרץ 2007 at 22:17

    תודה על המאמר שהבאת. אמנם בהקשר אחר אבל מאוד רלוונטי ונכון.

    אהבתי

  • גיא לוי  On 15 במרץ 2007 at 0:46

    אישה זה לא משחק.

    אהבתי

  • צבב  On 15 במרץ 2007 at 1:39

    אנחנו גדלים בחברה שמנסה להמנע מאמירת דברים מוחלטים כמו כן ולא, בלי קשר לנשים וגברים כולם מדברים בצורה של "כזה כאילו חבל"ז" או כל צורה שהיא שמאפשרת לך להציב את המילים שאתה אומר בעמימות מספקת כדי שלא תצטרך לעמוד מאחריהן ולהיות אחראי בצורה מוחלטת למה שיוצא מפיך.
    יש לנו פחד סמוי לומר דברים בצורה ברורה כי זה מחייב ודורש אחראיות ו"ביצים" לא לפחד מהתוצאות של הדברים שאתה אומר.
    אני לא בטוח שהחברה מחנכת את הנשים לא לומר לא, גם הגברים לא מסוגלים בימינו לומר לא, רק שהם בדרך כלל לא זקוקים לזה.
    לחנך את בתך לבעוט בביצים זה דבר טוב, אבל לחנך אותה "שיהיו לה ביצים" ואומץ לומר את דעתה ללא פחד וללא ערפול של דברים בצורה ישירה יהיה חשוב יותר.

    אהבתי

  • דימיטרי  On 21 במרץ 2007 at 22:45

    אתה הולך ללמד את הילדה שלך שזה דבר טוב לבעוט בביצים?

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 22 במרץ 2007 at 0:37

    זה נחוץ – שלא תהסס.
    אם חיים רמון או מישהו דומה לו יעיזו לדחוף לשון לפיה נגד רצונה, בעיטה בביצים בהחלט תהיה דבר טוב.

    אהבתי

  • גוש  On 22 במרץ 2007 at 21:42

    ואם היא תבעט לך בביצים תראה את זה כדבר חיובי?

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 23 במרץ 2007 at 0:26

    אם לא היה ברור לך ממה שכתבתי למעלה שאני מדבר על מצבים של הגנה עצמית, הבעיה אצלך.
    אם אתה רומז שבתי תצטרך הגנה ממני, אנא הואל להזדהות בשם מלא וכתובת, שאדע את מי לתבוע על הוצאת דיבה.

    אהבתי

  • דימיטרי  On 27 במרץ 2007 at 23:30

    אני לא יודע אם במקרה של חיים רמון זה הגיע לו….. זה נורא נורא כואב

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 28 במרץ 2007 at 8:23

    ?ומה שעשה רמון, לא כואב

    אהבתי

  • דימיטרי  On 28 במרץ 2007 at 18:42

    מה שרמון עשה היה מגעיל ביותר…. אבל אני חושב שזה נשאר בגבול המגעיל ולא הצריך בעיטה בביצים… זה דבר טוב להגנה עצמית אבל לבעוט מתחת לחגורה סתם מתוך נקמנות זה דבר מועיל?? נראה לי מספיק שהיא התלוננה עליו

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 28 במרץ 2007 at 21:55

    יכול להיות מענין לשאול את רמון מה היה מעדיף: בעיטה בביצים מיד לאחר הנשיקה, או חיסול הקריירה הפוליטית שלו במשפט ממושך אחריה?

    באותה מידה יכול להיות מענין לשאול את החיילת, מה היתה מעדיפה – לבעוט לו מייד בביצים, או לעמוד מול החקירה מצד אחד, ומול סוללת ההשמצות של רמון מצד שני?

    לא שאלתי אותם, אבל יש לי הרגשה ששניהם היו מעדיפים את הבעיטה בביצים…

    אני יודע שבתור אבא, אני מעדיף שבתי תבעט קודם ותגיש תלונה אחר-כך. אגב, הסיכוי לזכות בתביעה יותר גדול אם יש הוכחות להתנגדות פעילה וחד-משמעית, ונראה לי שבעיטה בביצים די מתאימה לקטגוריה…

    מצד שני, אתה צודק בזה שבעיטה לביצים לא מתאימה בכל מצב. צריך לדעת גם לעקור עיניים, לנשוך, לתלוש שערות (ראיה גופנית למשפט), לשרוט (שוב ראיה, חתיכות עור של התוקף מתחת לצפורני הקרבן), ועוד הרבה דברים "יפים" שהייתי שמח לא ללמד את בתי, אילו רק חיינו בעולם יותר טוב…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: