מה זה צ'י?

באמנויות לחימה וריפוי סיניות ויפניות מדברים על "צ'י" (Chi, או Qi), כמשהו שנמצא גם בתוך הגוף וגם מחוץ לו, והמטפלים והלוחמים משתמשים בו ומשפיעים עליו בלחימה ו/או בטיפול, ברפואה סינית מחדירים מחטים, בשיאצו לוחצים, בצ'י-קונג מתרגלים תנועות ונשימות, הכל כדי כדי להשפיע על זרימת הצ'י במרידיאנים ולשפר את הבריאות; באמנויות לחימה שונות מחזקים את הצ'י כדי לחזק את היכולת לספוג מכות מצד אחד ולתת מכות יותר חזקות מצד שני, וכן קיימות שיטות המדברות על שימוש בנקודות דיקור כמטרות בלחימה, מתוך הבנה שמהמקום בו אפשר לתקן, אפשר גם לקלקל.

אבל מה זה צ'י?

מקור התמונה: http://en.wikipedia.org/wiki/Image:Qi_3_forms.jpg

נהוג לתרגם את המונח ל"אנרגיה", אבל זה כנראה אחד התרגומים הכי לא-מדוייקים שאפשר לחשוב עליהם. מילונים סיניים-אנגליים מציינים תשעה תרגומים שונים למילה הזו, שהיא מושג יותר מאשר שם-תואר; הסימנית הסינית מתארת את "האדים העולים מעל סיר בו מכינים אורז", אבל לתרגם "צ'י" ל"אדים" זה כמו לתרגם "אלוהים" ל"אדון הכל" – אמרת הכל ולא הסברת כלום. כששואלים יפני "מה נשמע?", אומרים "אוֹ גֶנְקי דֶס קַה?", שפירושו (בערך) "איך הקי שלך?", וכשאומרים על יפני שאין לו סבלנות הפירוש המילולי הוא "יש לו קי קצר". כששואלים על מזג האויר, שואלים על הקי (צ'י) של האויר. לכל אלה אין שום קשר ל"אנרגיה" במונחים של "יכולת לבצע עבודה"; הם מתייחסים למשהו אחר לגמרי, למשהו שהוא חלק מהתרבות הסינית/יפנית.

בעקבות סרטי מלחמת הכוכבים, במערב התחילו לדבר על The Force וחוסר ההבנה של המושג גדל עוד יותר; ולמרות שלכאורה מדברים על אותו הדבר ברפואה ובלחימה, כבר נתקלתי במטפלים ברפואה סינית שהבנתם את המושג "צ'י" שונה לגמרי מהבנתם של אמני לחימה המשתמשים באותה המילה לתאר דבר אחר לגמרי… אבל גם מאוד דומה.

בכל מקרה, בשום אופן לא מדובר על משהו החורג מהמציאות הפיזית שאנחנו מכירים; בואו נשאיר בצד את "נמר דרקון" והמאטריקס. יש כפית, אין קסמים, אין "מאסטרים לצ'י" שיכולים להפיל אדם בלי לגעת בו (אם הוא באמת מתנגד), ומי שזקוק להרחבה – שיקרא את זה. עכשיו נחזור לעניינינו…

כדי להבין את המושג צ'י, צריך קודם כל להבין שהוא פרדוקס, כלומר שאי-אפשר להבין אותו, או יותר נכון שכל הגדרה שלו תהיה חלקית, ושחלק מההגדרות שיהיו נכונות לתחום אחד, יהיו בלתי-נכונות לתחום אחר. מתבקשת הדואליות של אור כגל וחלקיק, והקבלה של הפילוסופיה הסינית לתיאורית הקואנטים, אבל אין לי לא ידע ולא נטיה ללכת לכיוון הזה, מה גם שעם כל ההתפעלות, ההקבלה היפה הזו פשוט לא עונה לשאלה שעליה נסוב המאמר.

אז צ'י הוא פרדוקס. הוא בתוכנו ומחוץ לנו, מניע אותנו ומונע על-ידינו, נע בתוך הגוף דרך המרידיאנים וגם מתחת לעור ובתוך האיברים הפנימיים. עם חלק ממנו אנחנו נולדים, חלק אנחנו מקבלים מהאויר והמזון, וחלק מהסביבה בצורת אהבה/שנאה/פחד/מתח/תמיכה/הזנחה… (לכל אחד תוצאה שונה).

כאשר שאלו את וואנג שו-צ'ין, מייסד שיטת הקונג-פו שאני לומד, מה זה צ'י, הוא ענה בתחילה שאינו יודע. אחר-כך ענה שיש שתי תשובות, שתיהן נכונות באותה מידה ושתיהן סותרות אחת את השניה: הראשונה אומרת שהצ'י הוא האנרגיה הקוסמית, שחלקה יורד מהשמים לארץ דרך המרידיאנים היאנגיים שבגוף האדם, וחלקה עולה מהארץ לשמיים דרך המרידיאנים הייניים שבגוף האדם; השניה אומרת שצ'י הוא הסכום של האיזון בתוך ובין שלושת המערכות הזורמות בגוף: שלד-שרירים, דם-לימפה, ועצבים. כל אחת צריכה להיות מאוזנת בפני עצמה ושלושתן צריכות להיות מאוזנות אחת ביחס לשניה.

שתי התשובות סותרות זו את זו, ולדברי וואנג שו-צ'ין, שבלי ספק היה סמכות בנושאי אמנויות לחימה וריפוי, שתיהן נכונות. מישהו אמר פרדוקס?

נהוג לומר ש"לפי הרפואה הסינית, צ'י היא אנרגיה הזורמת ב-12 מרידיאנים הנמצאים מתחת לעור עם הסתעפויות לאיברים הפנימיים". זה לא מדויק; יותר נכון לומר שברפואה הסינית מטפלים דרך נקודות הדיקור שלאורך 12 המרידיאנים, אבל הצ'י משפיע גם מחוץ למסלול המרידיאן. כך לדוגמא, מקובל ברפואה הסינית שמרידיאני הכבד וכיס המרה שולטים בשרירים, בגידים וברצועות – בכל השרירים, כל הגידים וכל הרצועות בגוף, לא רק באלה הנמצאים לאורך מסלול המרידיאן. הרפואה הסינית מתייחסת גם לצ'י של מזונות, תבלינים ותרופות/רעלים, וכן לששת גורמי המחלה – קור, חום, יובש, רטיבות, רוח ואש, כולם סוגים של צ'י, או יותר נכון מופעים שונים של צ'י (כמו שקיטור, מים נוזלים וקרח הם מופעים שונים של אותה המולקולה, וכמו שיהלום וגרפיט בנויים מאותו יסוד). באותה המידה מתייחסת הרפואה הסינית להשפעות סביבתיות אחרות, כמו לחצים (STRESS) בעבודה, מערכות יחסים ועוד, לפי השפעתם על הצ'י של המטופל: כאשר אדם מקבל מהבוס צעקות זה משפיע על הצ'י שלו בצורה אחת, כאשר הוא מקבל מהבוס התעלמות זה משפיע עליו אחרת, כאשר הוא מקבל שבחים זה שוב משפיע אחרת, וההשפעה משתנה מאדם לאדם לפי המבנה הבסיסי והמצב בו אותו אדם נמצא באותו רגע.

עיון בשרשור שהתחיל בשאלה איך תגדיר צ'י?", מראה את מספר הדעות השונות בנושא בין אמני לחימה. אחת ההגדרות המעניינות לצ'י שעלו שם היא של דר. (PhD) דינה ראלט, שהציגה מודל לפיו צ'י הוא זרימת מידע בין תאי. כמו בשרשור אליו קישרתי למעלה, גם לי יש הסתייגויות ממודל זה, אבל יש נקודה מעניינת בכתבים הקלאסיים של טאי-צ'י שעשויה לתמוך בו: באחד המקורות נכתב, שעל הגוף להיות רגיש ומחובר עד ש"זבוב לא יוכל לנחות על היד בלי שכל הגוף ירגיש ויגיב". זה מצריך הסבר: כאשר אנו עומדים, כל הגוף מאזן את משקלנו. כאשר אנחנו מרימים משא כבד ביד ימין, גופנו נוטה שמאלה כדי לאזן את המשקל. לא רק יד ימין סוחבת; המשקל מתחלק בין כל שרירי השלד. כך גם כאשר אנחנו מרימים משא קל, עיתון או כוס קפה – משקלם מתחלק על כל שרירי השלד. ככל שהמשקל שאנחנו נושאים יותר קטן, כך קשה יותר להבחין בו; הכתבים הקלאסיים מציינים את חשיבותה של הרגישות לתנועתו-דחיפתו של היריב, בכך שהם מחייבים אותנו להגיב עם כל הגוף לגירוי הקטן ביותר. הזרימה החופשית של צ'י – במקרה הזה, מידע עצבי מהיד למוח לשרירים וכך הלאה – חיונית בשביל להרגיש את השינוי ולהגיב לו. במובן זה, המודל מתאים לתרגול טאי-צ'י, אבל אני עדין מסתייג מהנסיון להסביר צ'י במונחים מדעיים-מערביים מצד אחד, ומצד שני המודל נראה לי – עדין – חלקי.

באחד השיעורים שהעברתי, ביקשתי מתלמיד להביא לי כוס מים, והוא ניגש והביא. אז אמרתי שאני לא צריך כוס מים, אבל הייתי צריך שמישהו יעשה משהו כי ביקשתי, כדי להדגים שימוש בצ'י: הצ'י שלי גרם לאותו תלמיד לקום ממקומו, ללכת ולהביא כוס מים. במקרה הזה, השימוש בצ'י לא היה דרך הגוף, וגם לא היה שום דבר מסתורי או על-טבעי; כוח ציווי הוא ענין של אישיות, ככל שלאדם יש אישיות יותר "גדולה" כך יש לו כוח-ציווי יותר גדול. גודל האישיות הוא (גם) ענין של צ'י. [כוח ציווי הוא גם ענין של היררכיה ומצב, אבל לא על זה הרשימה; יש אנשים שמסוגלים להניע אחרים לעשות כרצונם, בלי קשר להיררכיה ולפעמים בניגוד להיררכיה. לזה הכוונה] באותה המידה, התקפה מילולית – צעקה, גערה, עלבון, קללה – גם הם ענין של צ'י, והשפעתם על המקבל כגודל הצ'י של העומד מאחוריהן.

אם נקבל את המודל של דינה ראלט של צ'י כזרימת מידע בין-תאי, נתקשה להסביר כוח-ציווי כאפקט של צ'י; אם נכליל אותו על מידע בכלל, לא רק בין-תאי, נמצא את עצמנו – שוב – עם מונח שאומר הכל ולא מסביר כלום.

אחרי הכל, ולמרות שההסתייגות שלי מאז עדין תקפה, לא מצאתי הגדרה יותר טובה לצ'י – או יותר נכון, לשימוש של צ'י באמנות לחימה – מזו שכתבתי אז; ועדין זו הגדרה חלקית בלבד, ואני לא מרוצה ממנה:

" מה זה צ´י? טוב – ראשית, כל מה שאכתוב כאן מבטא אך-ורק את דעתי והבנתי עכשיו, כרגע, 28.08.01, וכנראה בעוד שבוע-שנתים לא אהיה מוכן "לחתום על זה"… שנית, קחו הכל "בעדינות", כלומר, בקשו הסברים אם משהו נראה לכם לא הגיוני, אבל לא לקטול – זה גם לא מנומס וגם לא עוזר (הרי הסבר הוא רק הסבר, לא יותר מזה…). ושלישית – סביר מאוד שחלק גדול מהכתוב כאן פשוט לא נכון, אז אל תתייחסו יותר מדי ברצינות… אנרגיה = יכולת לבצע עבודה. צ´י = יכולת לבצע עבודה, כאשר "יכולת" ו"עבודה" מתייחסות למגוון רחב מאוד של אפשרויות. מובן? טוב, אנסה להסביר… כאשר מאסטר מעיף אדם בקלות, הוא מבצע טכניקה "באופן מושלם". "מושלם", כאן, פירושו "ללא כל תנועה מיותרת, ללא כל השקעת אנרגיה מיותרת, וללא השקעת מחשבה מיותרת". כלומר, המאסטר מבצע את התנועה ללא "הפרעות". מה זה "הפרעות"? לדוגמא, אם אתה נותן מכה וחושב על הבנק – שלא קשור לענין – זו הפרעה. אם אתה נותן מכה כשהרגליים שלך לא "נטועות" באדמה, זו הפרעה. אם אתה נותן מכה ופוחד שיכאב לך (או למטרה) – זו הפרעה. אם אתה נותן מכה לכיוון אחד אבל מפנה את הגוף לכיוון אחר – זו הפרעה. ועוד… התהליך של לימוד אמנות לחימה, הוא במידה רבה תהליך של "סילוק הפרעות" – פסיכולוגיות וגופניות כאחד. ברפואה הסינית (ולא רק) קוראים לזה "חסימות"; בפסיכולוגיה המערבית קוראים לזה "עכבות". הרפואה המערבית, עד כמה שידוע לי, לא ממש מתייחסת לנושא – אבל שיטות כמו אלכסנדר ופלדנקרייז בהחלט כן, ואולי גם שיטות אחרות שאינני מכיר. "חסימה" זה כל דבר שמפריע לך להגיב נכון למצב (= "לזרום"). המצב יכול להיות פסיכולוגי (אתה פוגש באשה שממש מתאימה לך, אבל פוחד לגשת לדבר איתה כי אתה מתבייש), רפואי (וירוס מתקיף ומערכת החיסון שלך עסוקה בתגובה לוירוס הקודם, שכבר חוסל, ומתעכבת בתגובתה), או צבאי (אתה יכול לתת מכה שתסיים את הקרב אבל אתה חושש שתיפגע במהלך ההתקפה)… או כל דבר אחר. ככל שאתה משתחרר מהחסימות שלך, היכולת שלך גדלה – לא רק בתחום X עליו אתה מתאמן, אלא בכל תחום (וככל שהאימון שלך יותר "הוליסטי", כך ההשפעה שלו תהיה יותר "הוליסטית"!). כך, שיפור הריכוז במצב לחימה יכול לעזור לך לעבור בהצלחה טסט לנהיגה, או בחינה פסיכומטרית, או ראיון-קבלה לעבודה. ולהיפך: פגיעה ביכולת שלך בכל תחום נתון, תתבטא גם בכל תחום אחר – אם נפגעה לך רגל, זה ישפיע לא רק על בריאות הרגל אלא על כל הגוף, כולל מערכת החיסון (בזמן החלמה אדם פגיע יותר למחלות), וכן על מצב-הרוח (פציעה מובילה הרבה פעמים לדיכאון, והחלמה – לשיפור מצב-הרוח), על יכולת הריכוז, ועל היכולת לבצע עבודה (=צ´י) בכלל. לסיכום: "צ´י" הוא היכולת לבצע כל סוג של עבודה, כולל המאמץ המנטלי הכרוך בה (לצורך הענין, חשיבה היא עבודה); "חיזוק הצ´י" הוא התהליך של "הסרת חסימות", או "שיפור הזרימה", והוא מנטלי (=פסיכולוגי) בדיוק באותה המידה שהוא פיזי; מכיוון ש"צ´י" הוא כל הנ"ל, הוא אינו מאפשר שום דבר שמעבר לטבע (אולי מעבר לידיעותינו כרגע – אבל לא "על טבעי" בשום צורה). כאן הערה: מכיוון שיש שיטות שונות לחיזוק הצ´י, הדרך "הטובה ביותר" לכך, לפי הגדרה זו, הוא הדרך שבה, ע"י תרגול תחום אחד, ניתן לשפר את היכולת במגוון הרחב ביותר של תחומים אחרים, נפרדים. לדוגמא, מדיטציה בישיבה יכולה שלפר את היכולת בתחומי הריכוז, הרגיעה, החשיבה הממוקדת והנשימה – אבל היא לא תשפר את היכולת להזיז דברים כבדים ממקומם, או לרוץ, או להתגונן. ריצה תשפר את היכולת הפיזית, אבל לא בהכרח את מיקוד החשיבה. לא כל צורת אימון משפרת את היכולת לבצע עבודה (=צ´י) בכל תחום אחר. הסיבה לכך שדוקא אמנות הלחימה היא (לדעתי, ורק לדעתי) האימון הטוב ביותר לחיזוק ה"צ´י", היא העובדה שאמנות-הלחימה היא הדבר הכי "הוליסטי" שקיים, כי היא מקיפה מגוון של כישורים שאין לו אך ורע בשום תחום אחר, אותם צריך ללמוד, לתרגל, לבדוק ולנסות בתנאים קרובים ככל האפשר למצבי אמת. והסיבה לכך שהטאי-צ´י (לדעתי, ורק לדעתי) היא אמנות הלחימה העדיפה ביותר, היא הדגש הרב ששיטה זו נותנת לענין ה"צ´י", גם אם זה בא (זמנית!) על-חשבון יכולת הלחימה. אבל זו רק דעתי, כמובן.

אחרי כל ההסתייגויות, בדבר אחד אני בטוח: מי שיתאמן נכון, לאורך זמן ותחת מורה אמיתי, יגיע בסופו של דבר להבנה – אינטואיטיבית, שאי-אפשר לנסח במלים, אבל הבנה – של צ'י.

 

המאמר מופיע גם ב-NRG, תחת הכותרת "פרדוקס הצ'י".