האם אמנויות לחימה מעודדות אלימות?

בין העוסקים באמנויות לחימה קיימת אקסיומה שלימוד ואימון במסורות אלה מוריד את רמת האלימות של המתאמנים. מצד שני, עולה רושם שלא רק מספר התקריות האלימות בחברה הישראלית עולה, אלא שגם חומרתן עולה – גם בשימוש בכלי נשק קרים וגם בחומרת הפציעות הנגרמות ע"י ידיים (ורגליים) ריקות; נראה שלפחות בחלק מהתקריות האלימות, לאחד הצדדים או שניהם יש ידע בלחימה. אבל אם העוסקים באמנויות לחימה אינם אלימים, מאיפה הידע בלחימה לאלה שכן אלימים? 

נתחיל מהשאלה ההפוכה, איך אמנויות לחימה מורידות אלימות.
קיים ויכוח אם שיטה זו או אחרת מורידה יותר או פחות את רמת האלימות של המתאמנים ומהו בדיוק הגורם המשפיע – האם זה האימון עצמו, המסורות שמסביבו, או המשמעת המחייבת כל מי שעוסק בפעילות גופנית, או שילוב של גורמים אלה ועוד אחרים, אבל האקסיומה המקובלת היא שמי שעוסק באמנויות לחימה אינו אדם המשתמש באלימות בחיי היומיום שלו.

יש צורות אימון המדגישות את השימוש בכוחו של התוקף נגדו, כשאייקידו היא הבולטת בהן. כאשר אדם לומד ומתאמן לא לחסום את התוקף אלא "לזרום" איתו, הוא לומד להימנע מחיכוכים המובילים לאלימות; הימנעות זו הופכת להרגל לא רק באימון אלא גם בחיי היומיום, לא רק ברמה הפיזית אלא גם ברמה ההתנהגותית-מילולית-חברתית.

מעבר לאימון הפיזי יש לכל שיטה מסורת, פילוסופיה ו"גישה כללית", המשפיעות על גישת העוסקים בהן לחיים. גם כאן בולטות שיטות כמו אייקידו וג'ודו, שמייסדיהן (אואשיבה וקאנו) דיברו בפירוש על אמנות לחימה כדרך לעיצוב האופי (קאנו) וכדרך להארה (אואשיבה). גם בשיטות נוספות קיימים כתבים של מייסדי השיטה המדברים על אמנות הלחימה ככלי לשיפור האדם,  לא רק ככלי להגנה עצמית.

גורם נוסף, הוא שכדי להתמיד לאורך זמן במשטר של אימון פיזי קשה, יש צורך במשמעת עצמית חזקה; אין ספק שמשמעת עצמית חיונית להימנעות ממצבים אלימים. יותר מזה, בשיטות העוסקות באופן אינטנסיבי במגע אלים יש צורך בהקפדה על בטיחות מצד אחד, והבנה שטעויות ותאונות קורות, מצד שני; שני אלה מורידים את נטיית התלמיד להגיב באלימות על אירועים בחיים.

בגלל כל הטענות האלה נפוצה בין העוסקים באמנויות לחימה הגישה, שהעיסוק באמנויות לחימה מוריד אלימות, ובכך למעשה מועיל לא רק לפרט אלא גם לחברה.

הבעיה בכל הטענות למעלה היא, שהן מתייחסות אל מרכז עולם אמנויות הלחימה, ומתעלמות מהפריפריה של עולם הידע הזה. סביר שאדם המסוגל להתמיד שנים במסגרת אימונים קשה ותובענית, באמת יהיה מסוגל לשלוט בעצמו ולהימנע מאלימות – אבל אלה המיעוט, היוצא-מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. מורה ותיק לאייקידו אמר לי פעם שמתוך כל 100 איש שמגיעים לשיעור נסיון, רק כ-20 ממשיכים להתאמן אחרי שנה. סביר שהנתונים דומים בכל השיטות, וצריך לשאול מה אותם אנשים שהפסיקו לקחו איתם ממהתקופה בה למדו. 

חשוב להבין שלא צריך לדעת הרבה כדי לגרום נזק גדול; צריך לדעת הרבה כדי שלא יגרמו לך נזק גדול. הרבה יותר קל לחנוק מאשר להיחלץ מחניקה, הרבה יותר קל לדקור מאשר להתגונן מדקירה. מסיבה זו, בהרבה קורסים להגנה עצמית ובהרבה שיטות השמות דגש על "לחימה אמיתית", טכניקות התקפתיות מתורגלות בכל שיעור, כתרגילי בסיס; יש בכך הגיון פנימי, כי אי אפשר ללמוד להתגונן בלי בן-זוג שיתקיף, וההתקפה צריכה להיות ריאלית. אבל התוצאה היא שכמעט בכל שיטה, בשיעורים הראשונים אדם יכול לקבל ידע התקפי, בלי ידע הגנתי. דוקא תרגול ההגנה הוא שמלמד להימנע מאלימות – כשרואים כמה קשה להתגונן מבינים כמה חשוב להיזהר, גם באימון וגם בחיים.

בגיל 12, בשיעור הראשון שלי בקראטה, למדתי צעד קדימה ואגרוף. בשיעור השני או השלישי הוספנו בעיטה. כמובן שמייד ניסיתי את הענין – בהתחלה על שק איגרוף, אבל כשזה התחיל לשעמם, גם על ילדים בסביבה. זה לא אומר שקראטה מלמד אלימות – זה אומר שאני לקחתי מהשיטה מה שהתאים לי באותו מקום וזמן, ויישמתי בשטח. שנתיים-שלוש אחרי-כן, באייקידו, עשיתי אותו דבר – אבל משם לקחתי דברים הפוכים, ומגיל 15 עד היום לא נכנסתי למכות. בקראטה ובאייקידו הייתי אחד משמונים האחוזים, והרושם שנשאר לי משם השפיע על כל חיי. יום אחד יעשה מישהו דוקטורט על השאלה כמה מהילדים / נערים / גברים המוגדרים "אלימים" עבר מתישהו בילדותו כמה שיעורי ג'ודו / קראטה / קרב-מגע / משהו אחר, ומה לקח מהם. כל מי שמלמד בני נוער מכיר את התלמיד החדש שכבר למד בשלושה או ארבעה "חוגים" לאמנויות לחימה, בכל אחד כמה חודשים.

גם מי שנכנס רק לכמה שיעורים בודדים, לא משנה באיזו שיטה, לומד בהם את הבסיס של אותה שיטה. אם זה אגרופים ובעיטות הוא לומד להכות ולבעוט, אם זה הטלות וחניקות הוא לומד לחנוק ולהטיל. יתכן שאדם השתתף רק בשיעור אחד, אבל דוקא בשיעור הזה למדו איך לחנוק (רק כדוגמא); האיש יוצא מהשיעור משודרג בידע איך להרוג אדם.

ועד עכשיו דיברתי רק על שיעורים מסודרים באמנויות לחימה – עוד לא נגעתי בקורסים קצרים לקרב-מגע, בצבא ובמסגרות אזרחיות. בקורסים האלה, במוצהר, אין שום יומרה ללמד מסורת, שליטה עצמית או ערכים – יש כוונה ללמד להילחם (סליחה, להתגונן; אבל זה גם מה שאמר המדריך לקראטה כשהייתי בן 12. כל אחד לוקח מה שמתאים לו…). אדם רגיל ילמד מה שילמד ולא ישתמש בזה אלא אם יותקף, בעוד שאדם אלים יקבל כלי לשימוש.

ויש עוד צורות בהן מועבר ידע בלחימה, בצורה לא פורמלית: הנהג של המג"ד שמסתכל מהצד כשצוות מהסיירת מקבל שיעורי לחימה בסכין, הילד שמציק לחבר של האחות הגדולה שלומד קונג-פו ובלי לשים לב לומד ממנו טכניקות, הנער שרואה מה עשתה ניקיטה עם העיפרון – כולם לא לומדים באופן סדיר, כולם לא מטמיעים את המשמעת ההכרחית לאימון ארוך-טווח באמנויות לחימה, וכולם "אוספים" ידע בלחימה. חלקי, מסולף, לפעמים מוטעה, אבל בכל זאת ידע.

מה לעשות נגד זה?
הלואי והיתה לי תשובה.
אין דרך למנוע חלק גדול מזליגת הידע, אבל לפחות אלה שמלמדים ברצינות צריכים לזכור ולהדגיש לתלמידיהם, כבר משיעור הנסיון, שאלימות היא דבר שעדיף להימנע ממנו; יותר מזה, יש הגיון בבחינת חומר הלימוד למתחילים, ושימת דגש בהתחלה על התגוננות ולא על התקפה.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • זיוית  On 5 בנובמבר 2006 at 1:28

    הטלויזיה והקולנוע הם המעודדים העיקריים לאלימות.
    כמות האלימות המשודרת, אם בחדשות, אם בסרטים ואם בסדרות שנחשף אליה כל מי שרואה טלויזיה, מראה את קלות התשובה האלימה, את הטכניקות מפשוטות ועד מתוחכמות ומבססת את האלימות כמובנת מאליה.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 5 בנובמבר 2006 at 2:04

    שני דברים:

    ראשית, אני לא איש קולנוע או טלויזיה, ומטרת הרשימה לא לעסוק בקולנוע או טלויזיה אלא באמנויות לחימה.

    שנית, ככל שאני לא אוהב טלויזיה (אין לי) וקולנוע אלימים, נראה לי מוגזם להאשים ברוע רק אותם – במיוחד בגלל שיש דברים שאי-אפשר ללמוד מראיה, צריך להרגיש אותם ולנסות אותם.

    יש הבדל גדול בין לעשות למישהו כמעשה ניקיטה והעיפרון, לבין לחנוק אדם; הראשון מחייב תנועה אחת מהירה, השני סדרה של פעולות והחזקה לאורך זמן. השני מצריך אימון.

    אהבתי

  • אמיר  On 5 בנובמבר 2006 at 10:32

    דוד

    אני חלוק עליך, כילד ונער הייתי עד וגם מעורב בקטטות. כל ילד "שיכלל" את הידע שלו בלחימה בכל דרך אפשרית, האלמנטים העיקריים לשאיבת ידע היה דווקא הטלביזיה והסרטים, וזאת למרות שרוב הידע שם היה לא נכון מקצועית ומסולף.

    דברים רבים נלמדו גם בלי להבין בכלל. דווקא חניקות הן דוגמא לטכניקה שגם ילדים מפתחים לבד. נכון, הם לא יעשו זאת באופן מדוייק טכנית, אבל למרבה הצער, חניקה יכולה להרוג גם בביצוע גרוע.

    אמיר

    אהבתי

  • בנימין  On 5 בנובמבר 2006 at 11:01

    דוד, זה רק חלק מהתמונה.
    ברוסיה קיימים אין ספור בתי ספר לאומנויות לחימה שמי שלומד שם – הם אנשי העולם התחתון.
    אני בטוח שחלק מזה הגיע גם לארץ.
    אנחנו לא כל כך מודעים לעולם שקיים במקביל לעולם שלנו – זה של דוברי רוסית מעליית שנות ה-90.
    יש להם מועדונים משלהם, ספורט, ריקודים, עיתוניםוכו'.
    וחברי הקנופיות שלהם ממשיכים את המסורת של מולדתם – לעשות הכל בצורה מקצועית. גם לתקוף אנשים עם ידע ולא סתם בריונות.

    ומקור הבעיה, כתמיד – בית, משפחה.

    אהבתי

  • רועי  On 5 בנובמבר 2006 at 11:17

    בנימין – קשה לי להאמין שכמות האנשים שאתה מדבר עליהם היא מהותית הן במספרים והן בחלקם באירועים אלימים.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 5 בנובמבר 2006 at 15:52

    אמיר –
    נכון, לומדים גם מהטלויזיה והסרטים, אבל אני חוזר על התשובה שלי לזיוית – אני עוסק כאן באמנויות לחימה והשפעתן על החברה, לא בהשפעת הטלויזיה על החברה.

    אני בהחלט חושב שאילו אמני לחימה רציניים היו מחליטים להשפיע על עולם הקולנוע והטלויזיה ולייצר סרטים "חינוכיים", התוצאה היתה שלא היו מסתכלים על הסרטים…

    בנימין –
    אתה צודק, זה עולם שאני לא מכיר (ולא בטוח כמה רוצה להכיר…).

    כמו שמציין רועי, לא ברורה לי מידת ההשפעה של ארגונים ואנשים כאלה על רמת האלימות בארץ בכלל.

    אהבתי

  • אמיר  On 6 בנובמבר 2006 at 9:03

    למרות שלדעתי, ההשפעה של לימוד אמנויות הלחימה בארץ על רמת האלימות בכלל הציבור בארץ קטנה יחסית.

    אני אשמח לקרוא את רעיונותך על הדרך שבה כן רצוי שמורים ילמדו, מתוך הכרה במציאות בה רבים מהמגיעים ללמוד מחפשים להרגיש לוחמים טובים יותר, הכרה בכך שרק מטי-מעט יתמידו וימשיכו להתאמן לאורך זמן ארוך, וכן בצורך הכלכלי שמאלץ את המורים לשמור על גודל מינימום של קבוצת התלמידים בכדי להרשות לעצמם ללמד ולכסות לפחות את העלויות.

    לא ניתן ללמד להתגונן מבלי ללמד לתקוף. ברוב אמנויות הלחימה (למעט אייקידו, ג'ודו ווארינטים מסוימים של ג'ו-ג'וטסו), תקיפות של תפיסה הן נדירות יחסית ואינן מוקד העניין.
    כתוצאה, המורים נאלצים ללמד את התקיפות …

    אמיר

    אהבתי

  • גדעון  On 6 בנובמבר 2006 at 9:13

    טלויזיה ומדיה מציגה ומדגישה את מה שקיים במציאות

    מראיינים שלא מאפשרים למרואיין לסיים משפט משדרים לא פחות אלימות מסרט קרטה
    והסיטואציה הרבה יותר ממשית מקרב בפינה ברחוב אפל

    כמו שדוד מציין כל אחד לוקח את מה שהוא רוצה

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 7 בנובמבר 2006 at 1:38

    אני מסכים שלא ניתן ללמד להתגונן מבלי ללמד לתקוף, השאלה היא באיזה שלב לומדים מה ואילו דגשים ניתנים לכל תחום.

    אני חושב שעדיף בשיעורים הראשונים לתת בסיס בהגנה, לא בהתקפה; כך, אלה שרוצים ללמוד לפגוע ילמדו איך לא להיפגע, ואולי מתוך כך ילמדו זהירות מהי.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 7 בנובמבר 2006 at 1:39

    מה לעשות, אתה צודק – אבל שוב, כמו שאמרתי, אני לא איש טלויזיה.

    אני עוסק בתחום שאני מכיר.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: