הבליץ והצומוד

(לא כתבתי כאן כמעט כלום על המלחמה, מתוך הרגשה שרבים וטובים ממני עושים זאת, מן הסתם, יותר טוב. החלטתי בכל זאת להעלות משהו, שבטח כבר נכתב ע"י אחרים לפני אבל אני, אישית, עוד לא נתקלתי בו בשיטוטי ברשת.)

הבליץ והצומוד

"תוצאות הבליץ

המטרה העיקרית של גרמניה הנאצית אותה ניסתה להשיג באמצעות הבליץ נכשלה – המורל של הציבור הבריטי נותר גבוה, הבליץ לא הצליח לפגוע ברוחה של בריטניה ושל צבאה ולא פתח את שערי בריטניה לפלישה; נכזבה תקוותם של הגרמנים שהפצצותיהם יביאו לנפילת ממשלת צ'רצ'יל ולעליית ממשלה נוחה יותר מבחינתם; והתבדתה תחזיתו של היטלר כי "המעמדות העניים ימרדו נגד מעמד האצילים השולט לאחר שההפצצה האווירית תעורר אותם". יתרה מכך, רוח הלחימה אך גברה בקרב הבריטים. לאחר שאף ארמון בקינגהאם נפגע בהפצצות, אמנם פגיעה מינורית, אמרה המלכה: "עכשיו אני יכולה להביט בעיני תושבי האיסט אינד".

הנזק שגרמו ההפצצות לבריטניה הקשה על מאמציה במלחמה. החורבן שנגרם למבנים בערים שנפגעו היה בהקפים חסרי תקדים, ורק בשנות ה-80, למעלה מ- 40 שנה לאחר ההפצצות, הסתיימו עבודות פינוי ההריסות והבנייה. ההפצצות אילצו את הצבא הבריטי להקצות משאבים להגנה על שמי המדינה, במקום להפנותם למלחמה ביבשת, והכרח הקצאת משאבים זה הקל על גרמניה הנאצית במתקפתה על ברית המועצות. למעלה מ- 43,000 אזרחים נהרגו בהפצצות ו- 139,000 נפצעו. למעלה ממיליון בתים נהרסו.

בריטניה לא נערכה להפצצות אוויריות, והמחסור במקלטים אילץ את הרשויות להפוך את 80 תחנות הרכבת התחתית של לונדון למקלטים, ולשכן בהם כ- 177,000 תושבים.

גם אבידות הגרמנים היו כבדות. במהלך הבליץ כולו איבדו הגרמנים כ-600 מפציצים (כשליש מסך כל האבדות במהלך הקרב על בריטניה)."
(ההדגשות שלי – ד.כ.)

מסתבר שהבריטים, שאיש לא הבטיח להם ניצחון מהיר, שמרו על מוראל גבוה ועל רוח לחימה, גם כשעשרות-אלפים מתושבי לונדון נהרגו. גם אחרי הפיצוצים בלונדון, בשנה שעברה, המוראל נשאר גבוה; פיגועים או לא, אנשים הלכו לעבודה, המשיכו לחיות. זה האופי הלאומי הבריטי.

אני תוהה, אם יספיק שאולמרט יבטיח לנו "דם יזע ודמעות" מאה פעם כדי שנפתח אופי כזה, או שתספיק פעם אחת שאולמרט יבטיח לנו "דם יזע ודמעות" כדי שנעיף אותו מתפקידו, ונציב שם את מופז כרוה"מ וחלוץ כשר ביטחון…  או שנלך ישר על אפי איתם.

סאן-צה ומוסאשי מדברים שניהם על הדרך לניצחון בקרב ומלחמה ושניהם מדברים על הצורך לשבור את רוח הלחימה של האויב. מוסאשי, שכתב את ספר חמשת חמשת הטבעות מתוך הסתכלות של לוחם רגלי בשטח, מדבר על "לדרוך על חרבו של האויב"; החרב, במסורת היפנית, מייצגת את רוחו של הסמוראי: 

"To Tread Down the Sword
" In single combat, we cannot get a decisive victory by cutting, with a "tee-dum tee-dum" feeling, in the wake of the enemy's attacking long sword. We must defeat him at the start of his attack, in the spirit of treading him down with the feet, so that he cannot rise again to the attack. 

"Treading" does not simply mean treading with the feet. Tread with the body, tread with the spirit, and, of course, tread and cut with the long sword. You must achieve the spirit of not allowing the enemy to attack a second time. This is the spirit of forestalling in every sense. Once at the enemy, you should not aspire just to strike him, but to cling after the attack. You must study this deeply." 
(ההדגשה שלי. הבעיות ביישור לשמאל בגלל באג במערכת)

סאן-צה, שדיבר מנקודת מבטו של מצביא על ההכנות למלחמה כאמצעי להבטחת הניצחון, מדבר לא רק על הצורך לבלבל ולהפחיד את צבאו של האויב, אלא מוסיף ומזכיר שיטות של תעמולה, דיסיאנפורמציה ולוחמה פסיכולוגית כגורמים שיכולים להטות את הכף, ומזהיר

"מצב נוסף בו הניצחון אינו שלם הוא כאשר צבא מנצח, אולם אינו מבסס את ניצחונו, טעות העלולה להוביל לתבוסה. מקרה אחר בו ניצחון במלחמה אינו שלם, ואולי אפילו אינו ניצחון כלל, הוא כאשר המלחמה אורכת זמן רב והנזק ממנה גדול יותר מן התועלת שהיא מביאה."

(הבעיות ביישור לימין בגלל באג במערכת)

 אם רוחו של האויב לא נשברה, הוא יחזור להילחם שוב, כשתופיע הזדמנות. העובדה שמדי יום משוגרות מאות קטיושות לישראל וידו של צה"ל קצרה מלמנוע זאת, מעידה שרוחו של חיזבאללה, נכון לעכשיו, לא נשברה.

ורוחנו?

בכל שנה נהרגים בכבישי הארץ מעל 400 איש; אלפים נפצעים, ונזקקים לטיפול רפואי ארוך-טווח ושיקום; מליארדי שקלים מתבזבזים, החל מכספי ביטוח לאומי וכלה באבדן שעות עבודה. ואנחנו שומעים תשדיר ברדיו וממשיכים לחיות. ולנהוג. אבל מדברים על פינוי קרית שמונה, אוסרים על טיולים בצפון ומנחים את תושבי הגליל לא ללכת לעבודה. למה?

"זה לא אותו הדבר!" – למה? הפלסטינים וחיזבאללה ביחד לא הורגים ישראלים כמו תאונות הדרכים; מאז קום המדינה נהרגו יותר ישראלים בתאונות דרכים מאשר בכל המלחמות יחד. מדוע שתאונות יתקבלו במשיכת כתף וקטיושות בפאניקה לאומית ופינוי ישובים? האם מישהו היה מעלה על הדעת לחסום לגישה כביש מסוכן? להורות לאנשים לא להגיע לעבודה בגלל הסכנה שייפגעו בתאונה בדרך?

הבריטים חיו תחת הבליץ, הלכו לעבודה, חפרו שוחות ליד הבתים והמקומות הציבוריים, האפילו את בתיהם בלילה, והמשיכו לחיות. המשיכו לחיות. נכון, הם פינו ילדים ונשים שלא עבדו בתפקידים חיוניים, אבל הם המשיכו לחיות בלונדון המופצצת. הפלסטינים עושים זאת כבר ארבעים שנה כמעט; הם קוראים לזה "צומוד". פלסטיני שהורסים את ביתו לא הולך למקום אחר, הוא מקים אוהל ליד ההריסות ונשאר שם – ממשיך בחייו מתוך האוהל. עוקרים את מטע הזיתים שלו והוא נשאר. מחרימים את הצאן שלו והוא נשאר. מחסומים, אבטלה, מלחמה – והוא נשאר. אצלנו מדברים על פינוי קרית שמונה.

הגיע הזמן שגם לנו יהיה "צומוד" ישראלי, נחישות להמשיך את החיים האזרחיים – לא רק הצבאיים – גם תחת אש, גם במלחמה. אנחנו מתעלמים בלי לחשוב פעמיים ממעל 400 הרוגים בשנה, כל שנה, בתאונות דרכים, אבל מפנים חבלי-ארץ שלמים מתיירים ותושבים בגלל הסיכון לפגיעות בנפש מקטיושות. מה יקרה כשיגיעו קסאמים לגדה, ומשם יירו על ירושלים ותל-אביב? האם נפנה את בירת המדינה מחשש לפגיעה באזרחים? לאן?

חלילה, אני לא מזלזל בחיי אדם – אבל הבריטים איבדו 43,000 איש בבליץ ולא הפסיקו לחיות בלונדון, והפלסטינים איבדו מעל 10,000 איש מאז האינתיפאדה הראשונה, ולא ניכרת שום תנועת הגירה של פלסטינים אל מחוץ לגבולות הארץ; משניהם אנחנו יכולים ללמוד צומוד, ויש לנו מה ללמוד.

אם צריך לחפור שוחות כל מאה מטרים לאורך הרחובות בצפון, כדי שלאנשים יהיה איפה להסתתר במקרה אזעקה – כמו בלונדון בבליץ – אז זה מה שצריך לעשות. אם צריך לחפור שוחות במקומות עבודה, כנ"ל. אבל החיים צריכים להימשך. בלונדון הלכו לתיאטרון גם בזמן ההפצצות, רעדו מפחד וראו בזה חלק מהעמידה מול הנאצים: "הם לא ישברו אותנו!" זה המסר שהייתי רוצה לשמוע מאולמרט ומשרי הממשלה, כמו ששמענו פעם בצורה ברורה מהנשיא לשעבר עזר וייצמן ז"ל, שנסע עם אשתו ראומה לקרית שמונה דוקא בלילה של הפגזות מדרום לבנון.

כשתיפסק הלחימה בצפון, בעוד שבוע או חודשיים, יתחילו ההכנות למלחמה הבאה; מי שלא הצליח להפחיד אותנו בקטיושות, ינסה בפעם הבאה משהו אחר. הצומוד שלנו, הנחישות שלנו, יקבעו אם יצליח או ייכשל.

וגם האויב, זה שרוחו לא נשברה, יסתכל עלינו ויחשוב אם יש טעם להמשיך במערכה נגד הנצמדים לאדמתם, עבודתם, חייהם – או שכדאי לו לחפש דרך אחרת.

 

 

סדנת קשתות תתקיים ביום ג', 22.8.06. פרטים כאן.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: