גשקו 2006, יום חמישי

גשקו 2006, יום ראשון

גשקו 2006, יום שני

גשקו 2006, יום שלישי

גשקו 2006, יום רביעי

יום חמישי 11 מאי 2006

במהלך אחד השיעורים, אחד התלמידים, שישב ממש מול המאסטר, נרדם. לא יודע למה ציפיתי כשהמאסטר ראה זאת, אבל, כנראה כמו רוב הישראלים, אני רגיל לדרך בה מטפלים במקרים כאלה אנשי צבא ("שעתיים שמירה!") או מרצים אזרחיים (|לך מכאן", התעלמות או "תעירו אותו", עם איזו הערה צינית או נעלבת). המאסטר ראה, השמיע איזו קריאה שכנראה העירה את הנרדם, שאמר מיד שהוא לא מתכוון להרדם, פשוט יש לו סכרת – הוא לא שולט בזה. המאסטר פשוט ביקש ממנו להשתדל להתאמן עם כולם בכל מה שהוא יכול. לא גערה ולא ציניות, לא צחוק בריא ולא לעג – פשוט בקשה להשתדל.

זה הזכיר לי מקרים שבהם ראיתי את המורה שלי, מאסטר יחיאל-ניר מלחי, מפגין סבלנות ממש מדהימה עם תלמידים שהעיקו, הציקו, המשיכו לשאול שאלות למרות שהיה ברור לכל אחד אחר שהמורה כרגע עסוק, או ממהר, או עייף, או פשוט מדבר כרגע עם מישהו אחר. לפני כמה שנים התייעצתי עם יחיאל-ניר מה לעשות עם תלמיד שגרם לי בעיה בקבוצה עם הערות ובדיחות בלתי-פוסקות. יחיאל-ניר ענה ש"אם הוא עושה לך בעיות אתה לא חייב ללמד אותו."

תגובתי: אבל אתה, ניר, לא גירשת אף תלמיד שעשה לך בעיות. גם כשאני עשיתי בעיות, לא רק שלא גירשת אותי, אפילו לא הערת לי על זה. נתת לי את הזמן להבין דברים לבד.
יחיאל-ניר לא ענה, ואולי רמז לי ש"אתה לא אני", כלומר אני צריך ללמד בדרכי ולא בדרכו.
בסופו של דבר לא הערתי ולא גירשתי, ואותו תלמיד הפך עם הזמן לא רק לאחד התלמידים הטובים בקבוצה אלא גם לחבר טוב, שצר לי שהיום כמעט אינו מגיע לבקר בקבוצה.

יחיאל-ניר מספר שביפן, בדוג'ו או בכל מקום אחר, הכללים ברורים מאוד ומי שעובר אותם במילימטר נבעט מיד בחזרה למקום; פתגם יפני ידוע אומר "אם מסמר בולט, מכים על ראשו עד שהוא מפסיק לבלוט". זו הדרך ברוב המקומות בהם מלמדים אמנויות לחימה, אולי בגלל שמשהו מהרוח היפנית (או מהצבאיות הישראלית) נכנס ללימודים. אני שמח שאצל המורה שלי זה אחרת.

יחיאל-ניר מלחי מספר שמאסטר וונג פו-לאי היה מורה קשה; מאסטר וונג עצמו אמר פעם שכאשר הוא מגיע לגשקו ביפן או במקומות אחרים הוא מתנהג "כמו מאסטר", כלומר כמו שמצפים באותם מקומות שיתנהג מאסטר: שומר מרחק, בלתי-נגיש, מי שרוצה לשאול שאלה צריך לעבור דרך המדריכים המקומיים לפני שהוא מגיע למאסטר עצמו. בגשקו הזה משתתפים אנשים שראו את המאסטר מלמד בחו"ל, ומאשרים את הדברים. אנחנו בישראל רואים פנים אחרות לגמרי שלו, ועל כך מעידים גם אלה שראו אותו מלמד ביפן, אוסטרליה וארה"ב. הרווחנו… (אבל זה לא אומר שמותר "לנקר" למורה מול העיניים…)

במהלך היום הרביעי לגשקו, אני שם לב לכך שבפעם הראשונה מזה מעל עשר שנים אני לא מחמיץ אף קאטה. תמיד הייתי מוותר לכאבי הברכיים ונח כל קאטה שניה, כדי שאוכל להמשיך להתאמן עד היום האחרון; הפעם, אולי בגלל ה"תגליות" של הימים האחרונים ואולי בגלל ש"גדלתי" בשיטה, אין לי צורך במנוחות האלה. אני מתאמן רצוף, כולל החזרות למופע הסיום, והברכיים בסדר. קשה להסביר למי שגופו לא בגד בו, איזו הרגשה זו.

על הקאטה של השעה ומופע הסיום, אכתוב מחר.

טאו כתב חוויות על הגשקו, מנקודת מבט של תלמיד מתחיל. לא להתייחס יותר מדי ל"מחמאות" שחלק לי, אבל שווה לקרוא.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • angel eyes  On 12 במאי 2006 at 7:55

    OK, אני לא יודע אם זה אני, או שבאמת הפורומים שהיו באתר של המרכז נסגרו לפני כמה שנים. יש לי עדיין לינק אליהם, ואני רשום, אבל אין פורומים!

    אז רק למקרה שאני לא האחרון ובאמת אנשים אחרים במרכז לא ראו את זה לפני:
    http://baguazhang.p8.org.uk/
    ב-VIDEOS
    תהנה.

    אהבתי

  • מיכל הלב  On 13 במאי 2006 at 20:11

    בשעורי בודהיזם טיבטי אנשים נוהגים להירדם כל הזמן. המורים לא לוקחים את זה קשה. האמת היא שזה נחשב לחלק מהתהליך. הם מסבירים כמה דברים: קודם כל, מרבית האנשים בעולם המערבי לא לוקחים את הזמן לנוח, לנפוש, להירגע. חלקם אפילו לא ישנים מספיק שעות ביום. לכן כשהם מגיעים לסביבה תומכת ומרגיעה, שבה הם יכולים לקחת פסק זמן בלי להילחץ מזה, כמו שעור בודהיזם, הם קודם כל נרדמים. פה אין מקום לריצה אחרי השגת ידע או חכמה, צריך לנוח אז נרדמים.
    הסבר אחר שנותנים המורים הוא שיתכן שחלק מהאנשים עדיין לא מוכנים מכמה בחינות למידע שהם מעבירים,ולכן הם נרדמים.
    בכל מקרה, זה לא נחשב חוסר כבוד או זלזול.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 13 במאי 2006 at 22:08

    נקווה שייפתח בהקדם.
    חנן, לא הצלחתי לראות מה יש בקישור שנתת.
    לגבי הירדמות בשיעורים, לא הייתי בשיעורי בודהיזם אבל אומרים שזו אחת הסיבות שבודידהרמה לימד את הנזירים בשאולין מה שהפך ברבות הימים לקונג-פו.

    אהבתי

  • רוני  On 14 במאי 2006 at 14:16

    נפלא לראות את הגשקו מבעד לעיניך.
    רשמים ממופעי הסיום? 🙂

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 14 במאי 2006 at 17:45

    אם ירצה השם ואם יהיה לי זמן לשבת ולכתוב, מחר 🙂

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: