הבנות מבינות שהן יותר טובות מהבנים, ופורשות

לימדתי קשתות בבית-ספר יסודי (כיתות ד-ה), שיעור צ'ופר חד-פעמי לתלמידים שאני מכיר מפעילות אחרת (טאי-צ'י). הם לא ממש הספיקו ללמוד (רק שיעור אחד, כאמור), אבל דבר אחד בלט מאוד: בעוד שהבנים משוויצים, הבנות עושות מה שאומרים להן. הבנות היו טובות בהרבה, בלי להשתמש בכוח פשוט עשו מה שצריך.

וזה הזכיר לי את הפעם הקודמת שלימדתי קשתות בבית-ספר יסודי, שם זה היה חוג בחירה במסגרת קרן קרב. גם שם הבנות היו טובות בהרבה מהבנים, אבל שם הן פרשו, אחת אחרי השניה. ברגע שהן הבינו שלא רק שהן יותר טובות, אלא שגם הבנים מבינים שהן יותר טובות.

שמעתי על אותם דברים ממורים אחרים שלימדו קשתות בקבוצות מעורבות של ילדים ונוער: כשהבנות רואות שהן יותר טובות, הן פורשות. כלומר, הן תמיד יותר טובות, והן תמיד פורשות. יש בנים בודדים שיותר טובים מהבנות (בד"כ אלה לא הספורטאים הגדולים של הכיתה אלא אחד או שנים שאין להם אגו גדול אלא מספיק רצון להשתפר בשביל להקשיב למורה), אבל בד"כ רוב הבנות יורות יותר נכון מהבנים; על חוסר הכוח הן מפצות בטכניקה עדיפה. הטכניקה של הבנות יותר טובה רק בגלל שהן מקשיבות למורה; הבנים מתחילים להקשיב רק אחרי שהם מנסים לבד ונכשלים. אבל הבנים ממשיכים והבנות פורשות.

תמיד.

בכל קבוצה של ילדים ונוער שבה לימדתי, או שעליה שמעתי, הבנים ממשיכים והבנות פורשות למרות שהן יותר טובות.

חבל.

 

ובלי שום קשר, עומר ברקמן פרסם עוד מאמר על אמנות לחימה, השקט שבאי-השקט. שווה לקרוא.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ד.ט  ביום 15 במרץ 2006 בשעה 12:27

    לא מפתיע שזה קורה, אבל מה שמעניין זה שזה קורה תמיד ולכולן ולכולם.

    אהבתי

  • קורינה  ביום 15 במרץ 2006 בשעה 12:49

    ובכן, יש תופעה.
    איך אתה והקולגות מתמודדים עימה.
    מה החיזוקים שאפשר לתת לבנות מן הרגע הראשון, מה אפשר להעביר לבנים, תוך כדי לימוד הקשתות, כדי שידעו לכבד את כשרון הבנות, ובמקום לראות בה איום – ללמוד מהן.

    לדעתי הנושא שאתה מעלה הוא בעל חשיבות אדירה. האם ניתן יהיה לערוך מחקר בנידון, תוך כדי היערכות עם קבוצת מבחן שבה אכן יעשה מאמץ חינוכי לשינוי עמדות והתייחסות הבנים מצד אחד – והעצמת הבנות?

    הנה, ממש מקרה מעבדה, הזמנות לתפוס את דפוס הדיכוי והסקסיזם מתחילתו, לבחון, ללמוד ולהסיק מסקנות שיש בהן כדי להקרין ולהביא שינוי בחברה.
    תודה דוד

    אהבתי

  • קורינה  ביום 15 במרץ 2006 בשעה 12:53

    צ"ל "הזדמנות לתפוס את דפוס הדיכוי וגו'"
    ולא "הזמנות".

    אהבתי

  • דוד כפרי  ביום 15 במרץ 2006 בשעה 16:22

    כל המדריכים שראו את התופעה (כולל אותי), ראו אותה מאוחר מדי.
    אלה שלימדו איתי אז, הפסיקו ללמד. אני, כעיקרון, עובד בעיקר עם בני נוער הזקוקים לעזרה בשליטה עצמית, ומסיבות שונות בחרתי לעבוד רק עם בנים.
    בבית הספר עליו מדובר למעלה, אני מלמד טאי-צ'י (לא קשת), ושם ההבדל לא בולט כמו בקשתות (כלומר, לבנים יותר קל להתגבר על טכניקה גרועה בעזרת כוח).

    רק נקודה אחת – בגיל שבו הבנות מוותרות על תחרות עם הבנים, כבר מאוחר מדי "לתפוס את דפוס הדיכוי והסקסיזם מתחילתו".

    כמו שכתבתי, עצוב.

    אהבתי

  • מחוק  ביום 16 במרץ 2006 בשעה 0:01

    קורינה כתבה "מה אפשר להעביר לבנים, תוך כדי לימוד הקשתות, כדי שידעו לכבד את כשרון הבנות, ובמקום לראות בה איום – ללמוד מהן. "
    ואני מתבונן בטקסט, ומתבונן ותוהה – מה כאן העובדות ומה הפרשנות?
    הבנות פורשות – זו מציאות. האם הבנים ראו בהן איום? לא נרמז בטקסט. האם הבנות פרשו כיוון שהייתה להן דיעה (מוטעית או נכונה) על השפעת היותן טובות יותר על יחסיהן עם הבנים? אם כך הבנות היו הסקסיסטיות, לא הבנים, נה?
    הבנות בחרו לדכא עצמן, לפחות לפי התיאור – הבנים לא עבדו נכון, אבל לפחות בנושא שוויוניות – למה צריך להעביר להם משהו?

    אהבתי

  • אחת, לא חשוב מי  ביום 16 במרץ 2006 בשעה 1:09

    אבל לא מפתיע

    אהבתי

  • דוד כפרי  ביום 16 במרץ 2006 בשעה 7:22

    לפחות עד כמה שאני יכולתי לראות.
    הבנים לא אמרו שום דבר, לא עשו שום דבר לבנות.
    הבנות עזבו בדיוק כשהיה ברור לכולם שהן טובות בהרבה מאשר הבנים.
    עד כמה שיכולתי לראות, הן עזבו מרצונן החופשי.

    הפתרון היחיד שאני מכיר לבעיה, הוא ללמד קבוצות נפרדות – בנים לחוד, בנות לחוד.

    אהבתי

  • דנה  ביום 16 במרץ 2006 בשעה 18:04

    (נמחקה לי התגובה אז כתבתי בשנית – אני מקווה שלא יצאו בסוף שתי תגובות..)

    דוד,
    תודה – אתה תמיד כותב בגילוי לב ובכנות.

    עלית על נקודה מאד מעניינת (סיפור חיי..). אני יודעת על עצמי שזה תמיד היה נכון לגבי (למרות שכיום כבר פחות..). אני חושבת שנשים יותר רגישות לדינמיקה הקבוצתית והן מוותרות למען הקבוצה. יש מספר בתי ספר שמיישמים את ההפרדה הזו (צייטלין אם אני לא טועה) זה התחיל מסיבות של דת אך מצאו גם שיש השפעה המגדר על הדינמיקה הקבוצתית. נמצא כי בנות שלומדות בלי חברת בנים משתתפות יותר בדיונים בכיתה ומגיעות להישגים גבוהים יותר. נשים גם מוותרות יותר בתוך התא המשפחתי ובסביבת העבודה (ועל זה כבר נכתבו טונות של מחקרים…)

    דרך אגב – אני כיום לומדת טיפוס סלע (על הקיר בספורטק) והמדריך אמר פחות או יותר את מה שכתבת כאן – לבנות יש יכולת טכנית יותר גבוהה מאשר לבנים, והן מטפסות הרבה יותר טוב. אבל כמה נשים אתה מכיר שמטפסות?
    גם בטאי צי זה נכון. הבנות "מרגישות" טוב יותר את "זרימת האנרגיה" בעוד הבנים מרגישים את זה מאוחר יותר (לפני כן זה בעיקר תנועות) למרות שהקבוצה שאיתה אני מתאמנת מורכבת פחות או יותר מאותו מספר של בנים ובנות.

    אני לא חושבת שהפתרון הוא בהפרדה מגדרית. אני חושבת שצריך למצוא דרך שנשים יפרחו גם בחברה מעורבת ולא יפרשו לטובת הקבוצה (מטרת הפמיניזם, לא?) , אבל קטונתי…

    דנה.

    אהבתי

  • דוד כפרי  ביום 17 במרץ 2006 בשעה 0:47

    השאלה היא מה מטרת הלימוד.
    אם המטרה היא ללמד קשתות (או כל מקצוע אחר) בגלל התרומה שלימוד המקצוע יכולה לתת לילדות/נערות/נשים, עדיף להפריד.

    אם המטרה היא ללמד את הילדות/נערות/נשים להתמודד בחברה שנשלטת ע"י גברים, עדיף להשאירן יחד עם הילדים/נערים/גברים – אבל אז צריך גם להגדיר מחדש את מטרת לימוד הילדים/נערים/גברים.

    את דרך הלימוד קובעים לפי הגדרת המטרה.
    אין אפשרות ללמד בנות להתמודד עם בנים באותה הכיתה בה הבנים לומדים מקצוע בלי קשר לעובדה שיש גם בנות בסביבה.

    או שהמערכת מגדירה מחדש את המטרות ולכן גם את הדרך, או שלא.

    אני יכול לעשות הרבה דברים, אבל לא להכתיב למערכת איך לעבוד…

    אהבתי

  • דנה  ביום 19 במרץ 2006 בשעה 16:18

    דוד,

    אין לי ספק שבאופן אפקטיבי הפרדה מביאה להשתתפות רבה יותר, וזה פתרון אפשרי, בכל זאת, אני מאמינה שהפתרון הנכון הוא דווקא בפעילות מעורבת.

    אני חושבת שכמדריך אתה יכול דבר ראשון להיות מודע לתופעה, וגם לתת הכוונה – ליצור פעילות שאיננה ממוקדת תחרות אלא ממוקדת שיתוף. למה אני חושבת ככה? כי נשים נוטות לפרוש ברגע שהן מרגישות אווירת תחרות (לפחות כך מחקרים אומרים). זה ישמע קצת מוזר, אבל נשים (בדרך כלל) ימנעו מלמצוא את עצמן בראש הפירמידה (לזה התכוונתי כשאמרתי שהן מוותרות למען הקבוצה). מסיבה זו, פעילות שממוקדת בשיתוף, ונותנת כח שווה לכל אחד מהקבוצה תדכא מעט את תחושת התחרותיות, ואולי גם תגרום להן לא לפרוש כל כך מהר.

    אני גם מאמינה (ואני לא יודעת מה מחקרים אומרים על זה) שדגש על ראיה כוללת ורחבה יעזור (לא רק הטכניקה של הפעלת הקשת אלא גם קישור לאמנויות אחרות ורקע היסטורי אולי), מפני שנשים (לפחות אני) זקוקות לראיה מערכתית יותר.

    בכל מקרה – בהצלחה, ואני מקווה שתצליח למצוא את האיזון הנכון.

    דנה.

    אהבתי

  • דוד כפרי  ביום 19 במרץ 2006 בשעה 16:49

    פשוט בגלל שאינני עוסק בתחום – כמו שכתבתי, השיעור בקשתות היה אירוע חד-פעמי. אני מלמד טאי-צ'י בבית-ספר אחד בלבד, ושם הבאתי קשת כצ'ופר.

    במקומות בהם אני כן מלמד קשת, זה חלק מלימודי תפקוד במצבי לחץ, עליהם כתבתי כאן:
    http://www.notes.co.il/kafri/7006.asp

    שם אני עובד עם בודדים או קבוצות מאוד קטנות, ורק עם בנים, כך שממילא הבעיה אינה קיימת.

    אהבתי

כתיבת תגובה

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.