לרוץ בלי ברקס

לימדתי ריצת טאי-צ'י, הסברתי לתלמידים שבשיטת הריצה הזו אפשר לרוץ מרחקים גדולים מאוד בפה סגור (כלומר בלי להתנשף, בלי להתעייף), ואחד התלמידים שאל: מה ההבדל בין שיטת ריצה א' לשיטת ריצה ב'? בשני המקרים אתה מעביר מסה X מרחק Y, כלומר מוציא אותה כמות אנרגיה… לא?

אז זהו, שלא.

קח שתי מכוניות וסע בהן קילומטר – אבל באחת מהן אל תשחרר את בלם היד. איזו מהן תצרוך יותר דלק? באיזו מהן יהיה יותר בלאי? איזו תיסע יותר מהר?

הגוף שלנו בנוי לפעולה ופעולה נגדית: שריר אחד מיישר את היד, שריר שני – אנטגוניסטי – מכופף אותה. וזה במקרה הפשוט של המרפק, ברוב המפרקים מדובר לא על שני שרירים בודדים אלא על מערכות שרירים המאפשרות לבצע פעולות מורכבות כמו הקלדה על מחשב – השרירים שמפעילים את האצבעות מתחילים במרפק. כדי לבצע פעולה כמו הקלדה צריך לכופף וליישר אצבעות בזיות מאוד מסויימות, וכל שרירי היד – כולל אלה שמתחילים בבסיס הגולגולת ובין השכמות – משתתפים בפעולה.

והם לא תמיד עובדים בשיתוף פעולה מושלם. כל מי שיושב הרבה מול מחשב מכיר את התחושה של כתפיים תפוסות וידיים כואבות. אנחנו מכווצים שרירים גם כשאין בכך צורך (גם בגלל מתח, גם בגלל תנוחת עבודה לא נכונה, גם מהרגלים…), והם מתעייפים. הם עובדים אחד נגד השני.

מי שראה פעם ילד בכיתה א' לומד לכתוב, יכול לראות בקלות שהוא לא כותב עם כף-היד המחזיקה את העיפרון, אלא עם כל הגוף, כולל לפעמים הוצאת לשון – מדוע כל הגוף צריך להתאמץ בשביל לכתוב "א"?

כי הילד לא רגיל להזיז רק את כף היד. זה הרגל שנרכז בהמון שעות תרגול ונסיון. מי שרוצה לרגע לקבל מושג על מה אני מדבר, שינסה לכתוב בעט ביד שמאל.

כשלומדים טאי-צ'י או שיאצו, או בעצם כל דבר, קורה דבר דומה – הגוף מתקשה ללמוד הרגלים חדשים ומתאמץ במקום שלא צריך. תהליך הלימוד דומה לחיפוש אחר בלם היד ושחרורו, כדי שהאוטו ייסע ללא מאמץ מיותר – אבל צריך למצוא את ידית הבלם עבור כל שריר בגוף, ולפעמים עבור אותו שריר גם בפעולות שונות.

כך לדוגמא אפשר לראות אנשים שכבר למדו לשחרר כתפיים בצאן-צ'ואן, שעדין מרימים אותן בקאטה, ואפשר לראות כאלה שכבר למדו לא להרים כתפיים בקאטה של הטאי-צ'י שכן מרימים אותן בשינג-אי או פה-קואה, או בעבודה בזוגות.

 

אה, מה זה ריצת טאי-צ'י? ריצה לפי עקרונות הטאי-צ'י, כמובן 🙂

לא משהו נורא מסובך, ואחת התלמידות שהיתה באותו שיעור ועסקה בריצות למרחקים ארוכים אומרת שזה שינה לה מאוד את דרך הריצה ואת כמות המאמץ שהיתה משקיעה בריצה. אני לא יודע איך להסביר את זה בכתב, אבל מה שזאב כתב על הליכת אייקידו נשמע מאוד דומה; אצלנו מלמדים את זה אחרת, ואצלנו מתייחסים לריצה ולא להליכה, אבל זה בהחלט נשמע דומה.

 

————————————-

קורס שיאצו בסיסי – במרכז הישראלי לטאי-צ'י, יום ו' 9:00-13:00. עדין אפשר להצטרף.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שי  On 29 בינואר 2006 at 13:29

    (את הסגנון, התוכן, הצורה…)

    אהבתי

  • אור  On 5 בפברואר 2006 at 17:48

    היי
    תוכל להרחיב בנושא ? בתור אסמטי – תמיד לימדו אותי שההפך הוא הנכון – לנשום מהאף ולהוציא מהפה – לאט …
    זה גם השיטה שאכן עזרה לי בעבר..
    אם נושמים מהפה – הקוצר מתקרב הרבה יותר מהר מאשר
    השיטה השניה – (אף,פה)

    לכן, מוזר לי קצת… אז .. תוכל להרחיב?

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 6 בפברואר 2006 at 19:37

    באמנויות לחימה יש חשיבות להחזקת הפה סגור: מכה בלסת התחתונה יכולה לגרום לשבירת שיניים, נשיכת הלשון ו/או זעזוע מוח, במקרה שהשיניים אינן צמודות.

    בנוסף, יש ענין להסתיר מעין האויב מתי אתה מכניס אויר ומתי אתה מוציא.

    שני עניינים אלה אינם קיימים בפעילויות שאינן קשורות ללחימה, ואני לא בטוח כמה זה משמעותי בריצה לשם ריצה.

    מה שכן משמעותי, הוא שברפואה הסינית סגירת הפה והצמדת קצה הלשון לשורשי השיניים הקדמיות העליונות (כמו כשאומרים "ל") סוגר מעגל אנרגטי בין המרידיאן השליט (המתחיל בין פי-הטבעת לעצם הזנב, עולה לאורך עמוד השדרה, מקיף את הראש ומסתיים בשורשי השיניים הקדמים העליונות), לבין מרידיאן העיבור (המתחיל בפרינאום, עולה לאורך הבטן ומסתיים בבסיס הקדמי של הלשון).

    סגירת המעגל הזה מאפשרת לצ'י לזרום בחופשיות, ופתיחת הפה מונעת אותה, ולכן החשיבות בנשימה דרך האף – גם בנשיפה.

    יתכן שיש עוד סיבות, זו הסיבה שאני מכיר.

    אהבתי

  • אור  On 6 בפברואר 2006 at 22:48

    תודה על ההסבר.. אני אנסה את בריצה הבאה שלי
    ואחזור לומר איך היה…..

    (-:

    אהבתי

  • אור  On 16 באפריל 2006 at 4:06

    כמו שהבטחתי,
    ניסיתי את שיטתך אך לא הלך…ללא עזרת הונטולין
    בכדי להשאר ב"קו" רצוף מבחינת נשימה לאורך זמן , קרי יכולת לרוץ לאורך זמן
    השיטה של נשימה מאף והוצאה מפה עוזרת הרבה..

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 16 באפריל 2006 at 7:16

    מכיוון שאני לא מכיר אותך, ואין לי מושג איזה טאי-צ'י אתה מתרגל, מאוד קשה לי להגיב; אני כן יכול לומר שיתכן מאוד שמקור הבעיה הוא בקצב.
    יתכן שבקצב איטי יותר תסתדר בלי בעיה, אפילו אם זה אומר לרדת לקצב הליכה מהירה עד שהגוף יתרגל לרעיון – וזה יכול לקחת שבוע, או שנתיים…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: