קיטאידו והתנגדות לא אלימה

אביב טטרסקי, מורה לקיטאידו, הפגין נגד החומה באזור בילעין וגילה שהאימון בקיטאידו היה מאד רלבנטי למה שקרה לו שם (קובץ דוק להורדה). היישום של אמנות תנועה (שמקורה באמנות לחימה) במצב כזה מענין מאוד.

אביב העלה הודעה לפורום אמנויות לחימה קלאסיות בתפוז, וכמובן שהיה מי שניסה להגיב למישור הפוליטי במקום להתייחס לענין אמנויות הלחימה; בודוקאן, ממנהלי הפורום, עצרה את הדיון הפוליטי והתירה רק דיון ענייני לאמנויות לחימה.

אשמח מאוד אם מתנגדי הגדר ומחייביה יכבדו את בקשתי לא לעסוק בנושא הפוליטי כאן, יש מספיק מקומות אחרים לכך ברשת; אני מעלה את הנושא כאן כי מסקנותיו של אביב באמת מעניינות בהקשר של אמנות-לחימה, לא בגלל הפן הפוליטי.

 

בתאריך 1/22/2006 8:10:12 AM עדכון:

המאמר של אביב הורד מהפורום, כנראה בגלל יותר מדי תגובות פוליטיות.
חבל שאנשים לא הצליחו לשלוט בעצמם.
ברגע שיעלה במקום אחר, אתן קישור כאן.

 

עדכון שני:

אביב אישר לי להעלות את מאמרו לכאן. אני מעלה אותו בשלמותו, אבל אמחק כל תגובה פוליטית. מטרת הבלוג לעסוק באמנויות לחימה וריפוי וביישומן בחיים, לא בפוליטיקה. אם יהיה צורך אנעל את מנגנון התגובות. אשמח אם יעלו תגובות שיתייחסו לתחום הלחימה והתנועה העולה מהמאמר.

קיטאידו והתנגדות לא אלימה / אביב טטרסקי

ביום ששי הצטרפתי להפגנה בבילעין – כפר פלסטינאי בשטחים – נגד גזילת יותר ממחצית אדמות הכפר כחלק מבניית חומת ההפרדה. האירוע כלל התנהגות אלימה ביותר של כוחות הביטחון. התנהגות זו שהיא מכעיסה ומייאשת גם סיפקה לי הזדמנות לא צפויה לתרגל קיטאידו. כדי לא להאריך אוותר על תיאור הרקע. מי שמעוניין להבין יותר טוב את שהתרחש יוכל לקרוא זאת בסוף החיבור הזה.

80 איש מירושלים עולים על טרנזיטים שאמורים להסיע אותם מהיכן שהצבא עצר את האוטובוסים שלנו אל בילעין. שלושה האמרים מנסים לחסום את הכביש בפני הטרנזיטים. אני מצטרף לעוד שלושה אנשים ואנו נעמדים מול ההאמרים כך שלא יוכלו לנסוע. חיילים יורדים מההאמרים ודוחפים אותנו הצידה. אנו חוזרים מול ההאמרים. אנו נעמדים, החיילים דוחפים אותנו ואנו חוזרים אל מול ההאמרים. במהרה החיילים נעשים יותר אלימים. אנחנו ממשיכים להתנגד באופן פאסיבי. ההאמרים מתקדמים אך לאט מאוד והטרנזיטים שלנו מתרחקים. האלימות של החיילים גוברת. דחיפות חזקות, הנפות איומים. אין להם שום סמכות לעצור את הטרנזיטים. החיילים יותר חזקים ממני אני לא יכול למנוע מהם לדחוף אותי. באופן אינסטינקטיבי אני עושה איתם ווקאמה. הגוף שלי רך נותן לעצמו להידחף. לא רק שזה מגן עלי מלהיפצע זה גם מאפשר לי לחזור בקלילות אל מול ההאמר תוך שאני נעזר במומנטום שהעניק לי החייל. חייל עם רצח בעיניים שועט לעברי. הוא שוקל הרבה יותר ממני ומתכוון להתנגש בי. הווקאמה מוציא אותי בשלום שוב ושוב.
לווקאמה יש גם אפקט פסיכולוגי משמעותי. ראשית אין שום פחד. הדחיפות, המכות, ההעפות שמעיפים אותי לכל כיוון הם משהו לזרום איתו, להתמזג בו – אין צורך להתנגד. והגוף שלי יודע לעשות זאת אינסטינקטיבית. אני לא צריך לשדר שום פקודה או שום הרגעה. בדרך כלל אני פוחד להיפצע. כאן אני נזרק אל שולי הכביש ועלול למעוד בין בלעים ופסולת בניין – משום מה אני נשאר רגוע. אפקט פסיכולוגי אחר הוא עוד יותר משמעותי. מאחר ואני רוצה למנוע מההאמרים לנסוע אני עלול להתעקש על כך יותר מידי, להתעצבן כשהחיילים מצליחים להזיז אותי. התסכול על כך יכול להפוך או לאלימות מצדי או להתייאשות, להתעייפות. אבל ההתמדה של הווקאמה תמיד לוקחת בחשבון את הכוחות שפועלים עליה (כמעט כתבתי "נגדה"). לפני שנים כתבתי על כך "ליפול זה טוב, לקום זה טוב". הפעם לשימחתי אני מצליח לא ליפול והמשפט הותיק ההוא משתנה ל- "להיות מועף הצידה זה טוב, וברגע שאני יכול אני חוזר מול ההאמר וזה גם טוב". כך אני לא מתעקש וגם לא מוותר. ואין תחושה של מאמץ.

ברור לי שלא כדאי לי להתנגד בכוח לחיילים. אני לא אצליח להתגבר על חייל שדוחף אותו ואני עלול להיפצע. אז אם מישהו מחבריי (אנחנו 4 בסה"כ) עומד מול ההאמר המוביל (איזה מזל שהכביש צר) פחות חשוב שאני אעמוד שם. ברגע שמצליחים לדחוף אותו אני מתייצב שם במקומו. זה מזכיר לי קפיצות בקיטאידו כשחשוב לי שלא יהיה רגע בו אף אחד לא קופץ. שגם כאשר אני נח מקפיצות אני שם לב לחבריי לקבוצה ואם נראה שעוד מעט אף אחד לא יקפוץ אז אני משנס מתניים וממהר לחזור. אבל לאסטרטגיה הזו יש גם שם אחר. חלק נכבד מהאמנות שבלחימה היא ההתייחסות לחלל: יצירת חלל אצל היריב, זיהוי החלל הזה וכניסה אליו, מניעת חלל אצלי, זיהוי החלל הזה ומילואו. אז זה מה שאני עושה. היכן שיש חלל אני מנסה למלא אותו. לפעמים אני גם מצליח לרכז את תשומת הלב של יותר מחייל אחד אלי והחלל שנוצר מאפשר למפגין אחר להיעמד מול ההאמר. אחרי 45 דקות לחיילים נמאס מהמשחק. הם תופסים אותנו. האחרים,שבניגוד אלי ממשיכים לנסות להגיע להאמרים חוטפים מכות רציניות (ללא הצדקה, אף אחד מאיתנו לא הרים יד על חייל לאורך כל הזמן הזה). לי היה ברור שאין סיכוי – חסכתי לעצמי את המכות. אנחנו נאזקים והאזיקונים חותכים לאמנון את העור. הוא נאנק מכאב. אחרי 10 דקות משחררים אותנו מהאזיקונים. את אמנון קשה לשחרר כי כל ניסיון לחתוך את האזיקון שלו יחתוך לו גם את הורידים. בסוף מנסרים את האזיקון עם משורית. החיילים משחררים אותנו בתנאי שנחזור לירושלים. לנהג המונית שלוקח אותנו הם אומרים – "תוך חמש דקות אתה מחוץ לכפר או שאנחנו מחוררים לך את הגלגלים". כמובן שאנחנו נוסעים לבילעין. אלוהים יודע למה החיילים היו צריכים את המשחק המטופש הזה שבסופו פרקו את התסכול שלהם על ידי מכות והשפלה. כמובן שאת מטרתם הם לא השיגו – הטרנזיטים ועליהם 80 איש מירושלים הגיעו לבילעין.

מפגינים ישראלים הגיעו גם מתל אביב וחיפה ובסה"כ אנו 300 איש. יחד עם אנשי הכפר אלף מאיתנו צועדים לעבר תוואי החומה. מהעבר השני של החומה אני רואה את הבתים של ההתנחלות –מתיתיהו מזרח –  שנבנו על האדמות שנגזלו מהכפר. מולנו נעמדים כמאתיים חיילים, מג"בניקים ויס"מניקים. משום מה מותר לנו להפגין רק במרחק 500 מטר מהגדר. הצבא מחליט שאסור לחצות קו מסויים. כמובן שאנו מתעלמים. כשלושים איש עוברים אבל רימוני רעש ומכות של אלות עוצרים את השאר. גוש מול גוש עומדים חיילים מול מפגינים. אני מנסה לחצות את החיילים ונהדף. האסטרטגיה ברורה לי עכשיו – יצירת חלל. שני חיילים שמתעסקים איתי משאירים מקום למפגינים אחרים לעבור. אבל אף אחד לא מצטרף אלי. לוקח לי רבע שעה להבין שאני סתם מתעקש בהישארותי במקום בו אני נמצא. לא קורה שם כלום אז אני אלך למקום אחר – מותר להודות בכך שהחיילים הצליחו לעצור אותי. גם במקומות אחרים יש תקיעות. לבסוף משהו קורה, מתחילה תנועה וכמובן שבלי אלימות קשה אין דרך לעצור אלף מפגינים. האלימות מופנית רק נגד "המנהיגים" ולאחד מהם שוברים את היד. כאן יש את הצורך למנוע יצירת חלל אצלנו. חמישה חיילים מתנפלים על מנהיג זה או אחר  ומנסים לעצור אותו אז מיד צריך לזנק ולהצטרף אליו יחד עם עוד עשרה מפגינים כדי לאזן את הכוחות. עברנו ואנחנו מתקדמים לעבר הגדר. אני רואה שמימיני חייל מתרחק הצידה. הוא נעצר מכוון את הנשק ויורה לעבר ראש הטור שלנו. כדור אחד חי! אני המום. ברור לי מה צריך לעשות אבל אני פוחד. אבל יחד עם 4 אחרים אני רץ לעברו ואנו נעמדים מול הנשק שלו. הוא הספיק לירות רק עוד כדור אחד. גם זה היה מצב של זיהוי החלל וריצה לסתום אותו. למזלנו צה"ל עדיין לא יורה כל כך בקלות ביהודים כך שלא היה בזה שום סיכון. מגיע קצין ואוסף אליו את המשוגע הזה שאיבד את עשתונותיו.

הגענו לחומה. טוב, מה יקרה עכשיו? נסתער עליה? ננתץ אותה? במשך פחות מחצי שעה נקראו שם ססמאות ושרו שירים. ואז אנו פונים לחזור לכפר.
הצבא הפסיד, ההפגנה הצליחה להגיע לגדר וגם הוכיחה שהיא לא אלימה. ברור שזה לא יכול להיגמר כך. אנחנו חוזרים דרך שער שהוא חלק מהמערך של הגדר. היס"מניקים נעמדים מולנו. המערכה האחרונה. אנו נעמדים מולם וממשיכים את ההפגנה שלנו. כמה עשרות מאיתנו מכים באבנים על מעקה מתכת שנמצא שם – השאון מחריש אוזניים. ואז זה מתפוצץ. היס"מניקים מתנפלים עלינו כשמגיע תורי אני מופתע מהעוצמה שבה הם תולשים אותי ממקומי. זה מפחיד. מפגינים אחרים אוחזים בי ומצליחים למשוך אותי אליהם. מג"בניקים מתנפלים 5 על מפגין בודד חובטים, מפילים לארץ, גם באלות. אני הולך הצידה. כל הרוח יצאה לי מהמפרשים. אני לא רוצה לוותר להם, אני גם לא רוצה לחטוף מכות. אחרי פריקת הזעם הזו, כמה מהמפגינים חוזרים למעקה ומחדשים את השאון. כמה מהמפגינים נפגעו מהאלות, אחד התעלף.
ההפגנה נגמרה. אלוהים יודע למה הצבא היה חייב להתנהג ככה.
 
רקע על בילעין: הכפר מונה 1600 איש ונמצא ליד מודיעין. סמוכות אליו ההתנחלויות מודיעין עילית וקרית ספר. מ4000 דונם האדמות החקלאיות של הכפר, החומה משאירה אותו עם 1700 – פחות ממחצית! על חלק מהאדמות שנגזלו כבר נבנתה שכונה חדשה של אחת ההתנחלויות! תושבע הכפר מקיימים הפגנות נגד הגדר כבר שנה. מראשיתן היו ההפגנות לא אלימות. עובדה זו איימה מאוד על ישראל ולכן הצבא עושה הכל על מנת לשבור את המחאה הזו: מפזר באלימות (כדורי גומי, גז מדמיע וגם אש חיה) את ההפגנות הלא אלימות, עוצר את מי שמארגן את ההפגנות, פולש לכפר ומשבש את החיים. למרות כל זאת הכפר לא נכנע ולא מפסיק את המאבק. כמו כן המאבק נשאר לא אלים!!! הנוכחות של ישראלים באירועים אלו מחייבת את הצבא למתן את התנהגותו אך כפי שקראתם זו לא ממש התנהגות מתונה. הצבא מנסה למנוע גם מהאזרחים הישראלים להפגין. לכן, מונעים מהאוטובוסים שלנו להגיע לכפר. לכן הצבא ניסה לחסום את הטרנזיטים עליהם עלינו.
בתחילת פברואר ידון בג"ץ בעתירה נגד החומה באיזור בילעין.
 
לקבלת מידע על פעילויות נוספות http://www.kibush.co.il/
או לשלוח דוא"ל אל
Taayush-Jerusalem-subscribe@yahoogroups.com 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמי ליבנה  On 21 בינואר 2006 at 15:18

    אולי גם זו שיטת לחימה
    אני פשוט בורחת
    🙂

    מעניין אם גם זו שיטה.

    תמי.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 21 בינואר 2006 at 15:25

    אבל בהחלט שיטה להגנה עצמית.
    הבעיה שלא תמיד זו אופציה ריאלית…

    אהבתי

  • nir  On 21 בינואר 2006 at 17:41

    אמנות+פוליטיקה =דת+פוליטיקה

    לא הצלחתי להבין האם השיטה בעלת שורשים
    ביפן או שהיא המצאה של מישהו בן זמננו שיסד אותה

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 21 בינואר 2006 at 18:02

    מקור השיטה באמנויות לחימה יפניות, אבל ייסד את הגרסא המוצגת באתר אדם מערבי בן ימינו שעדין חי, מפתח ומלמד.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 22 בינואר 2006 at 8:10

    המאמר של אביב הורד מהפורום, כנראה בגלל יותר מדי תגובות פוליטיות.
    חבל שאנשים לא הצליחו לשלוט בעצמם.
    ברגע שיעלה במקום אחר, אתן קישור כאן.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 22 בינואר 2006 at 8:38

    המאמר מופיע כאן.
    תגובות פוליטיות יימחקו.

    אהבתי

  • טלי  On 23 בינואר 2006 at 23:53

    זכיתי לעשות וואקמה עם אביב באימונים בעבר הרחוק, התרגשתי לקרוא על הווקאמה של החיים. ווקאמה אצת הים ששורשיה עמוקים ומתוך העומק והמרכז היא יכולה לנוע עם הגלים ללא חשש. מי יתן ונוכל לחוש פה, כולנו יהודים וערבים, עומק ובטחון שיאפשרו לנו את התנועה ההרמונית עם העולם.

    אהבתי

  • צח  On 1 בפברואר 2006 at 11:45

    מזכיר לי את הפעם ההיא ששקרוב משפחה שלי נכנס בטעות לאזור הסטרילי מסביב יצחק רבין ז"ל (פשוט השטח הסטרילי "בלע" את הבן שלו, אז הוא הלך "לחלץ" את הבן, אפילו בלי לדעת שזה איזור שאמור להיות "סטרילי"). אחרי כמה רגעים פתאום שמו לב שיש מישהו באזור הסטרילי. אני לא יודע בדיוק מה עשו לו, אני רק זוכר את התיאור שלו כשניסו לדחוף אותו לניידת כמה קשה היה לשוטרים להתמודד עם מישהו שאכן למד קצת אומניות לחימה, בעיקר טאי צי, ולא ממש רצה לריב עם אף אחד, לא ידע מה רוצים ממנו, ובעיקר רצה לקחת את הבן שלו.
    בסופו של דבר הם הצליחו להכניס אותו לניידת , אחרי קצת מבוכה לשוטרים שבהתחלה לא הלך להם כ"ך

    אהבתי

  • אלישיר  On 12 בפברואר 2006 at 20:52

    בעזהי"ת

    כשאלה מתנופפת לה
    חותכת-שורקת את האוויר
    כשהפרש מסתער
    כשהסוס האומלל והמסכן
    רומס אנשים מתחת פרסותיו

    לא לא
    אל תנסה "טאי סבאקי"
    אל תנסה במחוות יד לירט ולהסיט
    להתחבר אל תנועת התוקף
    לעשות "טאי צ'י"
    או אולי "אייקידו"

    לא לא
    חבל
    מוטב שתחטוף כמה מהלומות מכוונות ישירות
    לראש

    כי אם בטעות תצליח
    כי אם בטעות תתחמק
    כי אם בטעות אפילו תעשה "טאי צ'י" או "אייקידו"

    עכשיו תצטרך להתמודד עם עשר לובשי שחור
    ועשר אלות בידיהם
    ושלטון החוק בנעליהם
    ופקודתו המיתולוגית של "יצחק רבין" הושמעה להם
    קודם לכן
    בתדריכים
    והפעם שום "משפט גבעתי" לא יתרחש
    הפעם באמת מותר להם

    את הגי וההקאמה, יותר טוב
    שתשאיר, תשאיר בבית
    ליד ארון המשחקים בחדר הילדים
    אל תביא אותם לעמונה.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 12 בפברואר 2006 at 22:53

    ביקשתי במפורש לא להכניס פוליטיקה.
    במקרה שלך, ורק כי זה אתה, אני משאיר – אבל אם אחרים ימשיכו, אמחק גם את הודעתך.

    אהבתי

  • אלישיר  On 13 בפברואר 2006 at 0:53

    בעזהי"ת

    למעשה אם לא הייתי מסגיר במילה בודדת על האירוע הספציפי בעקבותיו נכתבו הדברים, לא היית יכול ליחס זאת דווקא לכאן או לשם.
    והרי אישית איני ציוני אפילו, אלא משתייך הרבה יותר לציבור החרדי הבדלני שהעדיף את חיי הישוב הישן והחסות תחת השלטון הערבי, על פני החזון הכוחני של התנועה שבאה מאירופה להכתיב סדר חדש בארץ הנשכחת.
    אמנם המציאות כיום אינה יכולה עוד לחזור לאותם הימים, לזמנים בהם נשלח הד"ר דיהאן לשאת ולתת עם השלטון הירדני בדבר הסכם הדדי בדבר חסות לישוב בארץ ישראל תמורת ויתור על כל שאיפה לאומית, אבל כיום לאחר כל השנים האלה אינם יכולים בני הישוב הישן אלא לחייך לעצמם במרירות ובציניות על כל אותם שאז דיברו גבוהה גבוהה על יהדות השרירים, שבזו ליהודי הגלותי שחכמתו הייתה להוריד את הראש בבא הגל, להחביא עצמו רגע עד יעבור זעם.

    מכל מקום תודה שלא מחקת, ובכל זאת לא ארגיש נפגע או נעלב אם תחליט למחוק.

    רציתי לכתוב במילים ההן, שלנוכח המציאות של כוחות מצוידים ומאומנים היטב, הנסיון לחשוב על תנועות ריקוד-לחימה כאלו או אחרות כמשתלבות באנדרלמוסיה הזו, פטתי מעט, מזכיר במשהו את "מרד הבוקסרים".
    וזה לא עובד כך.

    הרבה דיברנו בפורום על קטטות רחוב ועל מהלך העניינים שקודם להן ומלווה אותן.
    הזכירו למשל שהמסוכן ביותר בסיטואציה שכזו הוא לא המאומן והמנוסה ביותר, אלא זה שאינו מפחד לראות דם *על פניו של היריב*.
    הגיון שכזה בעת התנגשות בין כוחות משטרה ואזרחים הינו הגיון עקוב מדם, וחובה לומר ולצעוק זאת בטרם יפלו קורבנות.

    משחק האגן כניתוב כוחות שמופנים אליך לוקטור חיצוני נחמד וחינני מאוד, אבל גם אביב הודה בכתיבתו שם והזכיר כנופית יס"ם מבצעת לינץ' ספונטני במפגין, בליווי אלות, בתיאור שיכל להתשלב היטב באותה סצינה מפורסמת בתפוז המכני.
    ועל שם דיברתי.
    על הנקודה ההיא, לא על סתם קהל שנדחף ופלוגה שדוחפת.
    שם מוטב הרבה יותר שתזכור כלל הרבה יותר עתיק, כלל שרוב הצבאות הלא אירופיים חיו עליו כל השנים: "לעולם אינך מתמודד ישירות עם כוחו של האויב. וכל אימת שהכוח העיקרי של האויב מופנה אליך, ברח על נפשך. עם כבוד הולכים רק לקבר, לא ליום המחרת".

    גם אתה כתבת פעם, פה, על כך שלא שמים את כל הביצים באותו הסל.

    אם אמנות לחימה היא רק אפילקציות, ממש ממש לא טוב לדעת אמנות לחימה בעת שגדוד קלגסים מסתער על קהל מפגינים אזרחי.
    שם או שתיקח את הרגליים ותברח, או שתקבל מכות ותשתוק.
    אל תהיה חכם-טיפש.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 13 בפברואר 2006 at 1:02

    הבלוג הזה אינו פוליטי בדרך-כלל.
    יש לי דעה משלי לגבי הגדר, ועמונה, ושאר עניינים פוליטיים, אבל לא כאן.
    לא במאמר הזה.

    הבעיה שלי עם התגובה שלך, אלישיר, היא שהיא פותחת פתח לאחרים, וראה התגובות בהארץ, ואללה, נענע, Yנט
    ואחרים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: