כאב וחיוך

אחד מותיקי המרכז הישראלי לטאי-צ'י קם יום אחד בבוקר, יצא למילואים והתעורר בשתים בלילה בבית חולים, כואב וחבול בכל חלקי גופו, ומרגיש צורך עז להתפנות בשירותים. הוא ניסה לקרוא לעזרה, אך איש לא בא. הוא קם מהמיטה (מה שלקח הרבה מאוד זמן), ו"הלך טאי-צ'י", לאט ובזהירות, מחזיק את המתלה של האינפוזיה בידו הימנית (השמאלית היתה חבושה וכואבת), מקפיד לא לאמץ אף שריר מיותר, ברכיים כפופות, נמנע מכל זעזוע שיכאיב, עד שהגיע לשירותים.

כשחזר למיטה, מצא שם את צוות בית-החולים מחפש אותו בהיסטריה. הם היו בטוחים שמישהו חטף אותו, כי לא יכלו להאמין שאדם שהיה 16 שעות בקומה, עם 12 צלעות שבורות ויד מרוסקת, קם והלך בכוחות עצמו.

מסתבר שמכונית פגעה במכונית שלו מהצד, שברה את דלת-הנהג, והעיפה אותו לתהום בצד הדרך; המכונית בה נסע התהפכה חמש פעמים לפני שנעצרה, כשצד הנהג למטה, וידו תפוסה מתחת למכונית.

הוא לא הסכים לקבל תרופות לשיכוך כאבים. ביום הבא הוא כבר עשה אימון קצר, של "בערך טאי-צ'י", בו השתמש ביד הבריאה כדי להניע את הפצועה. אחרי ארבעה ימים הוא כבר עשה את כל הקטה. כדי לבצע את התנועות עם 12 צלעות שבורות, הוא נע לאט, "עקף" כל תנועה כואבת, שיחרר כל שריר מאומץ, והקפיד לנוע מהמרכז ולנשום למרכז – בדיוק מה שאומרים לנו לעשות תמיד, רק שהפעם לא היתה לו אפשרות אחרת…

בית החולים שלח אותו למחלקת הפיזיותרפיה, ללמוד תרגילים לשיקום. הוא שאל את הפיזיותרפיסטים אם הוא יכול לעשות טאי-צ'י במקום פיזיותרפיה, והם שאלו "מה זה טאי-צ'י?" הוא הראה להם את הקאטה. צוות הפיזיותרפיסטים היה המום, ואישר לו לעשות טאי-צ'י במקום פיזיותרפיה.
הוא לא עשה מעשה-סופרמן. הוא פשוט עשה טאי-צ'י, כשלא היתה ברירה אחרת. הדבר היחיד שאפשר לעשות עם צלעות שבורות, הוא לנוע לאט ובזהירות, להימנע מזעזועים, להימנע ממאמץ, ולנשום לבטן במקום לחזה (כדי שהצלעות לא יזוזו עם הנשימה). נשמע מוכר? זה טאי-צ'י…

שמעתי את הסיפור הזה ממנו לפני מספר שנים, והוא נתקע לי בראש. הרבה פעמים, כאשר סבלתי מכאבים שונים באימון, ניסיתי לנוע כאילו לי יש צלעות שבורות, וכל תנועת-שריר הכי קטנה מיותרת; זה עזר לי מאוד במקרים שונים של קושי פיזי באימון.
באחד הגשקו האחרונים סבלתי מאוד מכאבים ברגליים; כשגיליתי שהבעיה היא ששכחתי לשחרר את שרירי כפות-הרגליים, נזכרתי שוב בסיפור, ושוב, המחשבה על תנועה "כאילו הצלעות שבורות" עזרה לי להשתחרר, גם מהמאמץ הפיזי וגם מהכאב.

דבר נוסף שעזר לי, לאורך השנים, הוא שמירה על חיוך קטן בזמן התרגול.
לא צחוק פרוע – רק חיוך קטן. החיוך משחרר את שרירי הפנים והלסת, פותח את חלל האף ובכך מקל על הנשימה, וגם נותן הרגשה טובה.

כשלמדתי במרכז לטאו-שיאצו, בני-הזוג שלי לאימונים היו מתלוננים שאני מכאיב; המורה שלי, צביקה קליסר, אמר לי שאני לוחץ "עם לב קשה", ובגלל זה בני-הזוג שלי מתלוננים. מכיוון שהייתי קצת אטום לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, והתשובה שלו היתה: "תחייך כשאתה לוחץ. אפילו אם החיוך הזה ייראה בהתחלה כמו עווית, תחייך! במשך הזמן השינוי יקרה מעצמו." וכך היה – למדתי לחייך בטיפול, ה"לב" שלי "התרכך", ובני-הזוג שלי לאימונים הפסיקו להתלונן.

כשאדם מסתובב עם פרצוף רציני/מתוח/מרוכז, כך הוא גם מרגיש.
כשאדם מחייך, טוב לו.

בתור אדם שהיה רגיל לפרצוף רציני+מרוכז+מתוח, היה לי קשה להתרגל לשנות את ההבעה שהתרגלתי אליה, אבל ההבדל בתחושה ניכר – כשאני עושה קטה עם חיוך, אפילו קטן וכמעט לא-נראה מבחוץ, הקטה מרגישה יותר טוב. אני מרגיש יותר טוב.

רצינות אינה דבר רע, אבל גם חיוך לא, והחיוך עוזר לשחרר נקודות תפוסות שלא ידענו עליהן.
שחרור הוא הרי מיסודות הטאי-צ'י, ומה שעוזר להשתחרר – יבורך…

🙂

 

————————————-

קורס שיאצו בסיסי – במרכז הישראלי לטאי-צ'י, שיעור הדגמה: יום ו' 27.01.06, 9:00-13:00

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.