תמיד הכי בהיר לפני ירידת החושך

רגע אחרי היום הכי קצר בשנה, והימים כבר מתחילים להתארך; רגע אחרי היום הכי ארוך בשנה, והימים מתחילים להתקצר. בשיאו, יין מתחיל להפוך ליאנג, ובשיאו יאנג מתחיל להפוך ליין.

בראיה הסינית, לכל דבר יש מחזוריות; מה שחזק עכשיו יהיה חלש אחר-כך, מה שחלש עכשיו יהיה חזק אחר-כך. אבל נקודת ההיפוך, הנקודה בה החלש הופך להיות חזק ולהיפך, למרות שהיא-היא עיסוקו המתמיד של אמן הלחימה, הרופא, איש-העסקים, האסטרטג הצבאי והפוליטיקאי – נקודת ההיפוך אינה תמיד גלויה לעין.

בתמונה המצורפת מודגמת התנועה אַן, כפי שהיא מבוצעת בטאי-צ'י של יאנג; זו דחיפה קדימה, ובסוף התנועה עומד הדוחף בתנוחה חזקה מאוד. כל כוחו מכוון קדימה, מן הרגליים דרך המתניים אל הכתפיים והזרועות. בתמונה הזו ברור שהנדחף (בלבן) אינו יכול לגבור על כוחו של הדוחף (בשחור). אבל הוא כן יכול למשוך אותו איתו, ולהשתמש בתנופת הדחיפה כדי להוציא את הדוחף משיווי-משקלו; הדוחף מחוייב לגמרי לתנועה, ואין לו יכולת לשנות כיוון ברגע האחרון.

את כוח הדחיפה רואים רק אחרי שהתנועה הגיעה לסופה; כשם שהחודשים הגשומים בשנה הם דצמבר, ינואר ופברואר (מעט לפני, אבל בעיקר אחרי הלילה הארוך בשנה), כשם שהשעות החמות של היום מגיעות אחרי שיא הצהריים, כשם שהשעות הקרות ביותר בלילה הן ממש לפני האור, כך גם בדחיפה – הכוח הפועל עצר לפני שהשפעתו נעצרה.

בעצם, בדיוק בשיא הדחיפה, בשיא כוחו, נמצא הדוחף בנקודה הכי פגיעה שלו.

זו בדיוק הנקודה בה עליו לשנות כיוון, וזו בדיוק הנקודה בה הכי קשה לעשות זאת; וזו בדיוק הנקודה בה תנועה קטנה מאוד מהצד יכולה להשפיע בצורה דרסטית.

כך בדיוק מתנהגים ארגונים כלכליים, מדינות, תנועות חברתיות, אופנות ושאר תופעות אנושיות – רגע-השיא שלהן מכיל את זרעי פורענותן. האימפריה הבריטית הלכה וגדלה במשך מאות שנים, והיתה בשיא כוחה בסוף המאה ה-19; חמישים שנה אחר-כך לא נותר ממנה דבר. כך קרה גם לרומא, לאימפריה הסובייטית, למונגולים ובעצם לכל אימפריה; לא משנה כמה זמן לקח להן לצמוח, כמה היו גדולות, נפילתן היתה ענין פתאומי וברגע שהתחיל – בלתי-נמנע.

שיא הכוח הוא הנקודה הפגיעה ביותר – יוליוס קיסר נרצח על-ידי טובי חבריו, נשיא ארה"ב, האיש בעל ההשפעה הרבה ביותר בעולם, יכול לאבד את משרתו בגלל שימוש בלתי-קונבנציונלי בסיגר, ושחקן מצליח יכול לאבד הרבה מהפופולריות שלו בגלל דבר שאיש לא היה עושה ממנו ענין כשעוד לא היה מפורסם. הרודנים הגדולים ביותר הם גם הפאראנואידים ביותר, אלה הנזקקים לשומרי-ראש, טועמי מזון ושאר אמצעי הגנה, ולרוב כפולים ומשולשים – כי מי ישמור על השומרים?

 

"מעולם לא היה מצבנו טוב יותר"?

 המסקנה הבסיסית של כל הדיון למעלה, היא שברגע שמישהו אומר "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר" – ולא משנה אם בעסקים, בפוליטיקה, בכלכלה או בביטחון – זה הזמן בו צריך לעשות הכל, הכל, כדי לחפש כיווני תנועה חדשים. זה בדיוק הזמן שבו המשך התנועה בכיוון הישן יביא למפלה. דני דה-ויטו, שמגלם בסרט דמות נאלחת למדי, מסביר זאת היטב במונחים כלכליים קפיטליסטיים, אבל אילו בעלי המפעל היו מזהים את נקודת חולשתם בזמן ומחפשים תחומי-התמחות חדשים, לא היה צורך במכירתו ופירוקו.

במונחים שלא מהסרטים, ספינות המפרש הגיעו לשיא טכנולוגי בדיוק כשהתחילו לנצל את הקיטור, מכונות-הכתיבה הגיעו לשיא תחכומן המכני והדיגיטלי בדיוק כשהופיעה המדפסת, והפטיפונים האחרונים שיוצרו היו המעולים שנוצרו אי-פעם. מי שזיהה את הבועה בזמן והעביר את השקעותיו לאפיקים אחרים, ניצל מהמשבר; זה היה נכון גם במשבר מניות הבנקים, גם בבועת הדוט.קום וגם בנדל"ן בטוקיו. אילו מיקרוסופט לא היתה כל-כך אגרסיבית בהגנתה על "חלונות" ועל "אופיס", לא היתה קמה להם התנגדות כל-כך חזקה מצד קהילת הקוד הפתוח (התנגדות שהולכת ומתחזקת ככל שמיקרוסופט מחזקת את התקפתה על קהילה זו). כוחו הרב של יוליוס קיסר הוא שהוביל לרציחתו, והשקעתה הרבה של ברית המועצות בהגדלת כוחה הצבאי היא שגרמה להתמוטטותה הכלכלית. נפוליאון והיטלר היו בשיא כוחם הצבאי כשפתחו את החזית הרוסית, מהלך שעלה להם בהפסד במלחמה. כל ארגון – פוליטי, כלכלי, צבאי – שלא שינה כיוון בזמן, התמוטט.

 

מה שנכון לארגונים נכון גם לאנשים

ספורטאים בונים תכנית-אימונים המיועדת להביאם לשיא כושרם בדיוק בתקופת התחרות; בתקופה זו הם יכולים לבצע מאמצים פיזיים כבירים, הרבה מעבר לנורמלי לא רק עבור האדם הרגיל אלא גם ביחס למה שאותו ספרוטאי מסוגל לבצע בתקופת מנוחה; אבל בדיוק בתקופה הזו, ובדיוק בגלל אותה תכנית אימונים, נמצאת מערכת החיסון שלהם במצב פגיע במיוחד והם רגישים למחלות, פציעות וקשיים רגשיים. כך גם רקדנים מקצועיים.

אל קאפונה נעצר בשיא כוחו על עבירות מס הכנסה; כוחו הרב היה בדיוק הסיבה שהביאה ל"התעניינות" הרבה שהפנה אליו ה-FBI. צורה יותר פשוטה לגרום להתמוטטות עסקיו של קאפונה היתה ויתור על חוק היובש (ועסקיו אכן התמוטטו לאחר ביטול החוק, שנים בודדות לאחר מעצרו), אבל גם בכיוון ההפוך – אילו היה קאפונה משנה כיוון ומשקיע את כספו בעסקים חוקיים, לא היה לרשויות החוק מה להפיל עליו. 

מדונה ידועה ביכולתה לשנות – את הופעתה, את סוג המוסיקה שלה, את דתה – אבל האם מישהו זוכר אלילי-תרבות כמו ריצרד קליידרמן, בוי ג'ורג' או אדם?

הרבה מורים מתחילים ללמד מלאים באידיאלים, ובמשך הזמן נשחקים. היכולת לזהות את נקודת השחיקה ושם לעשות שינוי, נדירה; רובם רק מתחילים להבין זאת כשהם מתחילים לשנוא את מקצועם ותלמידיהם.

 

וכך זה גם בענייני בריאות

האירוע המוחי שעבר אריאל שרון, ראש ממשלה מכהן בתחילת מערכת בחירות, הוא דוגמא מעט קיצונית (אני מניח שרופאיו המליצו לו על יותר מנוחה, שינוי תזונה, יותר פעילות גופנית ופחות מתח בחיים – כלומר שינוי כיוון דראסטי, בדיוק בשלב בו המשך הכיוון הנוכחי עלול לעלות לו בקריירה, אם לא בחייו…), אבל כמה פעמים שמעתם על אנשים שהרופאים אמרו להם דברים דומים? כמה פעמים שמעתם על אנשים שהגיעו להתמוטטות בגלל עומס-יתר? עומס-היתר לא התחיל ברגע הנפילה אלא הרבה לפניו, כמו במקרה של הקש ששבר את גב הגמל – הגמל היה קורס ממילא אחרי כמה קילומטרים, קש או לא קש. הצורך לשנות כיוון הולך ונעשה דחוף יותר ככל שהמצב הבריאותי מחמיר – אבל הנקודה בה היה אפשר לשנות כיוון במאמץ מינימלי, בלי לשאת בתוצאות עומס היתר, נשארת לרוב רחוק מאחור.

אחרי הסיגריה הראשונה הרבה יותר קל להפסיק לעשן מאשר אחרי הסיגריה המאה, והרבה יותר קל להתחיל להקפיד על תזונה ופעילות גופנית לפני שיש עליך עשרים קילו מיותרים. החכמה היא לזהות את הנקודה בה המשך התנופה קדימה תוציא אותך מאיזון – ושם, לפני הנפילה, לשנות כיוון.

 

גם אחרי הנפילה יש מקום לשינוי

 מספרים על רב שהגיעו ושאלו בעצתו, מה לעשות עם האיש שהיה הכי עשיר בעיירה והיום ירד מנכסיו והוא רעב ללחם וגווע מרעב. "מדוע רעב ללחם?" שאל הרב, "הרי יש בעיר מוסדות צדקה לעניים?" הרי האיש היה זה שתרם לאותם מוסדות, אמרו לרב. הוא לא יכול ללכת ולבקש צדקה. "אה", אמר הרב, "אז הוא לא גווע מרעב, הוא גווע מגאווה."

יפן ניצלה את תנופת התבוסה במלחמה כדי להפוך למעצמה כלכלית, ישראל ניצלה את השילומים מגרמניה כדי לחזק את כלכלתה בשנות הצנע, והפלסטינים למדו מאיתנו חקלאות מודרנית ודמוקרטיה מחד, ושיטות חקירה מאידך. ניצולי שואה רבים הגדירו את משפחתם (שהוקמה אחרי השואה) כ"ניצחון על הנאצים", וספרי הביוגרפיות מלאים בסיפורים על אנשים שהמשבר שעברו בחייהם נתן להם את הכוח להכיוון להמשיך ולחיות.

כשם שבתנופה קדימה יש נקודה בה הדחיפה הופכת לנפילה, כך גם בתנופה אחורה יש כוח אותו ניתן לנצל, כמו בתנועת מטוטלת, כדי לחזור ולנוע קדימה. כשם שתמיד הכי בהיר לפני ירידת החושך, כך גם תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • קורינה  On 24 בדצמבר 2005 at 23:59

    לעגנון יש על זה סיפור.
    מחר אביא אותו אם עדיין יש מי שלא מכיר.

    אהבתי

  • באנדר  On 25 בדצמבר 2005 at 9:46

    ברור שבכל תופעה שמאופיינית בעליות וירידות, הירידה מתחילה אחרי מקסימום (לוקאלי?).
    השאלה איך לזהות את המקסימום הזה.
    זה אפשרי אולי שבודקים מיגבלות אנושיות פיזיות, כמו מחזור אימון. אין לזה הרבה משמעות במקרים אחרים.
    האם אל קפונה היה בשיא כוחו כשנאסר?
    אולי היה בעליה, אולי בירידה?
    יש בכלל אפשרות לדעת?

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 25 בדצמבר 2005 at 14:10

    אין אפשרות לדעת *באמת*.
    אפשר רק לנתח מקרים דומים ולחפש מכנה משותף.
    אני טוען שזרעי הפורענות מצויים בהתחייבות ללכת קדימה, בלי יכולת לשנות כיוון; דו-קרב כתב את זה יפה ממני:
    http://www.tapuz.co.il/forums/main/Viewmsg.asp?forum=1262&msgid=68454398

    ומתוך כך אני טוען שהדרך היחידה לא ליפול – ולא משנה אם בעסקים, בפוליטיקה, בחיי-המשפחה או בלחימה, היא כל הזמן לחפש כיווני-תנועה חדשים.

    כל הזמן.
    עושה את החיים מעניינים, לא?
    🙂

    אהבתי

  • באנדר  On 25 בדצמבר 2005 at 21:31

    עדיף להמר על אדום?

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 26 בדצמבר 2005 at 0:02

    לחפש את הדלת.
    שלוש פעמים רצוף?
    המשחק מכור…

    אהבתי

  • תמי ליבנה  On 27 בדצמבר 2005 at 7:51

    אני לוקחת את זה לכיוון האופטימיות דוקא

    שמש חדשה

    ממרומי עזריאלי
    דמותך עצובה
    נשקפת בעגמומיות כואבת
    בחלון הפונה
    אל תוככי האיילון
    ומבליע מכוניות צבעוניות בפניך
    שפתיך נעות חרישית
    הזמן הכי קר
    נושק לעליית השחר.

    תמי ליבנה / ולס הקיפודים / הוצאת ירון גולן

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 27 בדצמבר 2005 at 9:59

    🙂

    אהבתי

  • שירה בלטר  On 12 בינואר 2006 at 16:02

    אני חושבת שהמאמר של סולובייצ'יק- "צירוף" (שהוא בכל מקרה מאמר "חובה" 🙂 עוזר להבין את הרעיון שדיברת עליו.

    טעימה-
    "מהי גבורה בהלכה? על איזו דרך ממליצה בפנינו ההלכה להשגת שיעור הקומה ההירואי? התשובה היא: עלינו לנוע בתנועה הדיאלקטית. הצירוף ההלכתי משתקף בתנועה פרדוקסאלית בשני כיוונים מנוגדים- התפרצות נועזת לפנים ונסיגה נכנעת לאחור. התנסותו ההירואית של האדם הינה התנסות קוטבית וסותרת את עצמה. האדם חותר קדימה רק כדי לסור ולסגת לאחוריו לאחר מכן.
    התורה רוצה באדם שיהיה נועז והרפתקן בבקשתו אחר שעת הכושר לפעולה של גבורה, אולם ברגע האחרון, כשהניצחון נראה כבהישג ידו, יעצור, יפנה לאחרויו וייסוג. הרגעים המרוממים ביותר של ניצחון והגשמה חייב אדם לוותר על שיכרון הניצחון ולכבוש את עצמו. כך פעל יעקב. [בדוגמה המובאת לפני כן במאמר] הוא לא השלים את ניצחונו במקום זאת שילח את יריבו המובס. על ידי שיחרורו של האוייב שנחל מפלה, ניצח יעקב את עצמו. הוא נסוג מעמדה שכבש לעצמו באומץ ובעוז רוח. פרש ונירתע לאחוריו."

    ההשך- בקובץ "דברי הגות והערכה" לסולוביצ'יק, במאמר "צירוף" ("קתרזיס"). זוהי הרצאה שניתנה במסצ'וסטס בתחילת שנות ה-60.

    אהבתי

  • יפתח קוזיק  On 12 בספטמבר 2008 at 10:36

    קראתי ואהבתי את הרעיון את המחשבה ואת הכתיבה , הארה קטנה , שיא הטכנולוגיה בספינות מפרש כתוב… היה במקביל להתפתחות הקיטור , זה פרט קטן אך הוא אינו נכון , שיא הטכנולגיה בספינות מפרש שייך להתחלת השימוש בתעשיית היאכטות בחומרים מרוכבים וסיבי זכוכית "פיבר גלאס" , סביב סוף שנות השישים ותחילת השבעים

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: