קמצא ובר-קמצא, בהקשרם

לפני שנה, בתשעה באב, קיימנו דיון ארוך, רב-משתתפים ומרתק על נושא השנאה (ועוד) בפורום אמנויות לחימה בתפוז. מאז חשבתי על הדיון ההוא הרבה, והיום חיפשתי אותו; אולי עוד אנשים ימצאו אותו מענין.

כמו לפני שנה, גם הפעם יצחק ביקש להזכיר לנו את חשיבותו של היום, וכש-ש מים ביקש הרחבה, יצחק כתב:

"התלמוד מנסה להסביר כמה וכמה הסברים את הסיבה לחורבן המקדש לפני כאלפיים שנה (70 לספירה). אנחנו יודעים על ריבוי הכיתות, על התלהמות של הסיקריקים, על מרד באימפריה הרומית שגורלו נחרץ מראש. דומני שההסבר הידוע ביותר הוא הסיפור על קמצא ובר קמצא. רק חבל שהסיפור הוצא לחלוטין מהקשרו. אתחיל בסיפור ואוסיף אחריו את ההקשר:
לאדם מסוים היה חבר ששמו קמצא ושונא ששמו בר-קמצא. אותו אדם עשה סעודה לחבריו ושלח את שמשו להזמין את חבריו על פי רשימה. אותו שמש התבלבל, ובמקום להזמין את קמצא, הזמין את בר-קמצא. בראותו את בר-קמצא זרק אותו מן המקום חרף כל תחנוניו, וחרף רצונו לשלם מכיסו את ערך הסעודה כולה. אותו בר-קמצא החליט להתנקם ופנה לרומאים בטענה שהיהודים מתכננים למרוד ברומאים. הקיסר החליט לבחון זאת ושלח עגלה כקרבן לבית המקדש. בר-קמצא הטיל מום בעגלה, עובדה שהיוותה בעיה לכהנים להקריב את העגלה. הם החליטו להקריב את העגלה למרות האיסור ההלכתי כדי לא לפגוע ברגשות הקיסר, אולם זכריה בן אבקולס שהיה תלמיד בית שמאי, מנע את הקרבת הקרבן מנימוקים הלכתיים. זהו הסיפור בקצרה.
מרבים להתרפק על סיפור זה כאות להדגשת יחסי אנוש כמוקד העניין בתשעה באב, אולם לא כך אומר התלמוד, או לפחות לא רק כך. התלמוד מספר את הסיפור יחד עם שני סיפורים נוספים בהקשר של האמרא הבאה: "אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו יפול ברעה". משמעות הפסוק היא – עדיף להיות זהיר, או אפילו פחדן, מבחינה פוליטית, מאשר להיות עז נפש וליפול ברעה הפוליטית. זוהי אמרה שאיננה פופולרית. היא איננה נוחה לאזנים שרגילות בהטפה לאומנית, אבל זו אמרה יהודית מאוד. משמעותה היא שמי שגרם לחורבן הבית לא היה רק אותו אדם שזרק את חברו מסעודתו, אלא דווקא רבי זכריה בן אבקולס, שבצדקותו היתירה, בעמידתו על קוצו של יוד בהתעלם מן ההשלעכות הפוליטיות של מעשיו, בצדיקות הפרטית המתעלמת מן האחריות הפוליטית, גרם להחרבת בית המקדש." (ההדגשה שלי, ד.כ.)
הדיון בפורום אמנויות לחימה קלאסיות בתפוז.

הקטע האחרון ראוי להדגשה יתרה:

משמעותה היא שמי שגרם לחורבן הבית לא היה רק אותו אדם שזרק את חברו מסעודתו, אלא דווקא רבי זכריה בן אבקולס, שבצדקותו היתירה, בעמידתו על קוצו של יוד בהתעלם מן ההשלעכות הפוליטיות של מעשיו, בצדיקות הפרטית המתעלמת מן האחריות הפוליטית, גרם להחרבת בית המקדש.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרור פויר  On 14 באוגוסט 2005 at 15:29

    אני מזדהה עם הקריאה שהבאת. על פי הפרשנים שיצא לי לקרוא, חטאו של רבי זכריה בן אבוקלס לא היה צדיקותו, אלא העובדה שלמעשה בחר לא לבחור: לא להקריב את הקורבן ולא להוציא להורג את בר קמצא. הפסיביות, ההתחפרות בכתובים וחוסר היכולת לחתוך היו עיקר פשעו. אבל אני עדיין מעדיף את הפרשנות שהבאת

    אהבתי

  • ערן  On 14 באוגוסט 2005 at 15:56

    … למאמרה של טלי וישנה אצלנו באייל הקורא, שחלק ניכר ממנו עוסק בעניין זה בדיוק:
    http://www.haayal.co.il/story_2423

    אהבתי

  • יצחק  On 15 באוגוסט 2005 at 1:17

    רבי יוחנן מגדיר את רבי זכריה בן אבקולס כמי שהקשה את לבו. לא כמי שהסתפק. למעשה רבי זכריה לא הסתפק כלל, אלא עמד על ההלכה הפורמלית. והעיקר, המקרים האחרים שמביא רבי יוחנן מאוששים את דברי. מדובר שם במקרים בהם היהודים מרדו ברומאים משום שהרומאים לא כבדו כמה מנהגי חתונה, מנהגים טריוויאלים לחלוטין. בכל אלה לא מדובר בפסיביות אלא דווקא באקטיביות יתר שלא במקומה. הסיבה שמפספסים את הפירוש הנכון בגמרא היא ששני הסיפורים הנוספים מופיעים בדף שלם מאוחר יותר. בינתיים גולשת הגמרא כדרכה לסיפורי חורבן אחרים. מי שמקפיד לקרוא את המקרים שהביא רבי יוחנן בזה אחר זה מתרשם מייד כדברי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: