טאי-צ'י בערפל

בשתיים בלילה רוב האנשים ישנים, אז כמובן שהחלטתי לקיים אימון טאי-צ'י משתיים עד שש בבוקר. יוסי נידב את המרפסת של בית ברן באזור התעשיה של עומר, ולמרות שאולי פארק גולדה ומצדה נשמעו רומנטיים יותר, הוחלט בסוף – מחשש להתקלות עם פקחים שלא יבחינו בהבדל המהותי בין אימון טאי-צ'י למסיבת אסיד – להישאר יותר קרוב לבית.

"שקיעה" בשעת זריחה

תכנונים בצד, תקלות ברכב אילצו דוקא אותי – המארגן – להגיע מעט מאוחר, אבל רועי הוביל את האימון עד שהגעתי; כשנכנסנו לבית ברן, השומר – שמחשש למקום-עבודתו לא הביע את דעתו על שפיות הבוס שלו, שמופיע לאימון במקום כזה בשעות כאלה – הפנה אותנו למעלית ולמרפסת, שם ציפיתי למצוא 10-12 איש – והופתעתי לטובה: חוץ משירה (שהגיעה מירושלים), אחיקם (מניר-בנים) וזיו (בני-דרום), היו במקום כעשרים איש. אל הקבוצה הבאר-שבעית הצטרפו תלמידיו של רועי מבית-קמה, באווירה של חיוכים וצחוקים.

צילום עם פלאש יצר את התמונה הזו:

טאי-צ'י בערפל

מה שגרם לי להפסיק לצלם עד שעלה האור; במציאות זה לא נראה כל-כך לונדוני, אבל הערפל היה חלק מהאווירה. לא בניתי עליו, אבל הוא לא נורא הפריע; היה קצת קריר ומאוד לח, אבל האוויר היה נקי, בלי אבק וערפיח, והקרירות היתה טבעית, לא תוצר של מזגן. אמנם לא ראינו כוכבים, אבל היה כיף. עשינו חימום (מעט נמרץ מהרגיל, בגלל השעה) ואחריו כשעתיים של עבודה בזוגות, עם דגש על זרימה: כניסה ויציאה מבריחים, תזמון (תחושת בן-זוג) וכיף. חבל שאי-אפשר היה לצלם את החלק הזה.

 

מי תה, מי קפה?

אחרי כשעתיים ירדנו ללובי של ברן (עוד סיבה טובה לבחור דוקא במקום הזה: שירותים, מטבחון, כיסאות ושולחנות…) להפסקה של כחצי-שעה, ואז עלינו חזרה להמשך האימון: קאטה ארוכה שהובלתי אני, ועוד אחת שהוביל יהודה, ובכך איפשר לי לצלם. מי שידע התאמן, מי שלא – למד.

נחש

הערפל הסתיר לנו את הזריחה, אבל שמר על הקרירות במרפסת; בסוף האימון, כשירדנו ללובי לארוחת בוקר (ותודה למי שהביא(ה) אוכל לכולם!), היו כמה שהציעו לצאת לשבת על הדשא, אבל הכיסאות והשולחנות ניצחו.

תופסים את השור בקרניו

למרות שארמאנד טען שהוא עייף, נראה היה שכולם נהנו; לא שזה קל להתאמן בשעות כאלה, וניכר שהעייפות טישטשה חלק מהאנשים…

הטשטוש זה מהעייפות?

אבל זה גם היה חלק מהקסם: להתאמן בשעות שהגוף לא רגיל להן, בתאורה לקויה (שמשפיעה על שיווי המשקל והערנות), עם חברים ואווירה שקצת מזכירה מילואים (מתי היית ער בשעות כאלה בפעם האחרונה?), עם צחוקים ועקיצות הדדיות בכיף…

יש בתי-ספר לאמנויות לחימה שמקיימים מדי-פעם אימונים של 24 שעות רצוף. הגאשקואים הראשונים שלנו היו דומים לזה: מתחילים ב-20:00 ביום רביעי, עד חצות, ישנים עד הזריחה, מתאמנים שוב עד חצות, קמים עם הזריחה ומתאמנים עד הצהריים… אבל אימון-לילה, עד כמה שאני זוכר, מעולם לא עשינו.

נראה שזה היה הראשון, אבל ממש לא האחרון.

מהירות הבעיטה מטשטשת את הרגליים

תודה לכל מי שהגיע, במיוחד ל"רחוקים"; אצלנו תמיד תהיו קרובים.

ארוחת בוקר אחרי 4 שעות אימון

 

נתראה בפעם הבאה!

רק תזכורת קטנה לקבוצת באר-שבע: בט' באב לא יתקיים שיעור.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איריס  On 11 באוגוסט 2005 at 11:17

    או שזה מקרי ?

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 11 באוגוסט 2005 at 11:22

    במקרה הן קצת ברקע, אבל זה באמת רק במקרה.

    אהבתי

  • איריס  On 11 באוגוסט 2005 at 11:46

    רק בישראל, ובאירן.
    למיטב זכרוני טאי צ'י נפוץ בצפון אמריקה דוקא בקרב יאפיות אחרי לידה ראשונה.
    בארץ ב"עזרת הנשים" ובעזרת השם, אנחנו ברקע. טוב גם זה לטובה, יכול להיות יותר גרוע.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 11 באוגוסט 2005 at 12:11

    באימון השתתפו כעשרים איש, מתוכם שלוש נשים.
    הוזמנו יותר אנשים, צילמתי את אלה שהגיעו.
    הייתי שמח אילו השתתפו יותר, גם גברים וגם נשים.

    אהבתי

  • זו ש  On 11 באוגוסט 2005 at 12:25

    היא היפה מכולן!
    (ובכלל, תמונות מעניינות: כשהבטתי בראשונה היה לי משום מה נדמה שאתם בחדר סגור, הרביעית שינתה לי את הפרספקטיבה באופן פתאומי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: