רימון מצאתי, תוכו אכלתי; קליפתו זרקתי?

מרגלית שילה, מטפלת ברפואה סינית, סיפרה לי שכאשר הגיעה לחצי שנת לימודים בבית-חולים סיני (אחרי ארבע שנות לימודים + פרקטיקה בארץ), המורים הסינים אמרו לה בערך כך:
"הנה המחלקה בה תעבדי;
הנה החולים בהם תטפלי;
הנה המרקקות של החולים בהם תטפלי;
הנה דלי, מים, סבון וסחבה;
עכשיו נקי את המרקקות."

הדרך המסורתית ללמוד רפואה סינית (אם לא נולדת למשפחת רופאים), היתה להצטרף למשק-ביתו של רופא סיני.
תלמיד כזה לא "למד" בצורה המקובלת היום; היה הופך לחלק ממשק-הבית, חוטב עצים ושואב מים, וגם עוזר לטפל בחולים. הוא למד תוך-כדי-עבודה, אבל לא רק "רפואה סינית"; הוא הפך להיות חלק מהמשפחה, קיבל עליו את מינהגיה, עקרונותיה וערכיה.

ברפואה המערבית, לימודי סיעוד שונים ונפרדים מלימודי רפואה; במסורת הסינית לא רק שלא היה הבדל, אלא האחד הוביל לשני; בהתחלה ה"תלמיד" עסק בתחזוקה, אח"כ נתנו לו להתקרב לחולים (לשטוף את המרקקות) ובינתים להסתכל על הרופא בעבודתו, יותר מאוחר נתנו לו להחליף להם סדינים ועוד יותר מאוחר להחליף תחבושות; וכל הזמן הזה הוא היה רואה את הרופא בעבודתו, ולמרות שאולי לא היה לומד באופן פורמלי מיקום נקודות ואבחון על-פי דופק ולשון, הוא היה לומד גישה, SPIRIT, דרך-חיים של רופא. הידע בא אחר-כך.

בארץ, למיטב ידיעתי, אין מקום בו אפשר ללמוד כך; אמנם יש קליניקות לימודיות ברוב המכללות הגדולות, אבל התלמיד שמגיע אליהן מגיע אחרי X שנות לימוד, והוא מתחיל לטפל מייד – תחת השגחה, אבל בכל-זאת מייד. והוא לא מנקה מרקקות במשך תקופת התמחותו.

במסורת המזרחית יש חשיבות רבה לקשר בין התלמיד למורה; ביפנית, הפניה המנומסת למורה היא סֵנסֵי SENSEI, שמובנו המילולי "זה שהלך בדרך לפניך". באותו התואר מנומס לפנות לרופא, לאדם מבוגר, ובעצם לכל מי שבכיר ממך. במסורת המזרחית, המשך הלימוד מותנה בקבלת דרכו של המורה; זה נכון בציור, פיסול, טקס-התה, אמנויות לחימה וגם ריפוי.

במערב, אין שום בעיה אם מרצה לפילוסופיה מעביר קורס על מוסר בבוקר ומהמר, שותה ובוגד באשתו בערב; כל זמן שהוא מעביר את החומר לסטודנטים, בוחן אותם כראוי, ומפרסם מספיק מאמרים, חייו הפרטיים הם עניינו הפרטי.

במסורת המזרחית, החיים הפרטיים הם חלק מהדרך בה אדם בוחר; אם אמן-לחימה מטיף לאי-אלימות בדוג'ו אבל מרביץ לאשתו בבית, יש טעם לשאול מדוע אינו מיישם את מה שהוא מלמד, ואם מורה לרפואה מלמד חמלה ואהבה למטופליו אבל מתייחס בגסות וחוסר-סובלנות למלצר במסעדה, יש טעם לשאול מדוע לא יקשיב לעצמו בעודו מלמד. יש טעם לשאול האם אלה האנשים מהם אני רוצה ללמוד, ויש טעם לשאול מה בעצם אני רוצה ללמוד מהם.

אדם שמתייחס בגסות למלצר במסעדה (רק כדוגמא) הוא בטבעו אדם גס; יתכן שהוא מסווה את גסותו בהצלחה בחברת אנשים מסויימים, אבל רק מסווה. הוא לא הפך לעדין. באותה המידה אדם שמכה אדם אחר, אפילו רק אדם אחד, הוא עדין אדם אלים למרות שיתכן שהוא מטיף אחרת.

במקורותינו כתוב על רבי מאיר, שהחליט להמשיך וללמוד מרבו, אלישע בן אבויה, אחד מהארבעה ש"נכנסו לפרדס", ש"קיצץ בנטיעות" והיה לאפיקורס להכעיס; כששאלו את רבי מאיר מדוע הוא מוסיף ללמוד ממנו, ענה "רימון מצאתי, תוכו אכלתי קליפתו זרקתי"; אבל שמו הוצא מהלכות המשנה ונמנעו מלפסוק כמותו.

רבים טוענים שהם באים למורה כדי לקבל ממנו ידע, ואת הדרך הנכונה ימצאו בעצמם; אולי זה נכון בלימודים אקדמאיים, אבל לדעתי יש בכך פגם גדול בתחומים כמו אמנויות לחימה ורפואה, שהם מעצם הגדרתם דרך חיים. "מי ששוכב עם כלבים, קם עם פרעושים"; אם דרכו של המורה אינה דרכך, היתכן שדבר ממנה לא ידבק בך?

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רועי לויטס  On 22 ביולי 2005 at 0:54

    קודם כל טור מרתק כרגיל… דבר נוסף לגבי רבי מאיר (בהנחה שאליו התכוונת) שלא פוסקים כמותו,טעות בידך לפי הבנתי הרבה מהלכות כתיבה(רבי מאיר היה סופר) נפסקות על פיו

    לדוגמא מסכת שבת בגמרא עמוד ע"ח

    בכבוד רב

    רועי

    אהבתי

  • שמעון פוגל  On 22 ביולי 2005 at 1:54

    המסורת המזרחית, לפחות עד כמה שאני נחשפתי, מובילה, מתוך התובנה שאי אפשר ללמוד שלא מאנשים ושלא מתוך עמדת כפיפות למרוה, לתופעות רבות שאני יכול לראות בהן מחיקה של העצמי של התלמיד.
    לגבי רבי מאיר – ישנן לכל הפחות שלוש מסורות לגבי העדרות שמו. אמנם, אחת מהן מייחסת זאת ללימודיו אצל אלישע בן אבויה אבל היא הפחות מבוססת טקסטואלית. המסורת השניה מאשימה את רבי מאיר בניסיון הפיכה כלפי בית הנשיא (יחד עם רבי נתן הבבלי) והמסורת השלישית אומרת שמשנת רבי מאיר (כלומר נוסח המשנה שהיה בבית מדרשו) היא הבסיס לכל המשניות שלפנינו ולכן אין צורך לציין את שמו. האמת נמצאת כנראה בשילוב של שתי המסורות האחרונות.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 22 ביולי 2005 at 7:14

    רועי לויטס, שמעון פוגל,
    תודה.
    תודה גם לניצן, שלומד רפואה סינית בסין:
    http://www.tapuz.co.il/forums/…..asp?forum=1262&msgid=57514524
    מצד שני, את סיפורה של מרגלית שילה, למעלה, שמעתי מפיה ואין לי סיבה לפקפק בה, או בו; הוא מתאים לסיפורים נוספים ששמעתי על חוויותיה באותו בית-חולים.

    אהבתי

  • גרי אפשטיין  On 22 ביולי 2005 at 15:42

    מה זה אפיקורס?

    אהבתי

  • רועי לויטס  On 22 ביולי 2005 at 16:36

    לפורום אבל אני רק אענה לבחור

    גרי,במשפט אחד אפיקורס הוא אדם שכופר בה' ובתורה ובמיוחד אם הוא עושה את זה בשמחה וקולניות.

    נדמה לי שמכאן הביטוי "להתפקר" כלומר להמיר משהו בדבר אחר

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 22 ביולי 2005 at 17:51

    מה הטעם בתגובות אם אין דיונים?
    תודה 🙂

    אהבתי

  • זאב ארליך  On 23 ביולי 2005 at 14:44

    תודה
    להיות שוליה…
    היית רוצה ללמוד כך?
    אני כן.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: