התנים בוכים בלילה

הסיפור הזה התפרסם לראשונה בפורום מדע-בדיוני ב-IOL ז"ל, ויותר מאוחר בגליון הראשון של חלומות באספמיה.

התנים בוכים בלילה

"עשרים וחמש, שומע?"

חיפשתי בכיס-המעיל את המירס, ונאלצתי למשוך את כובע-הצמר החוצה כדי למצוא אותו.

"כן, שומע".

והרעם שרעם בחוץ ליווה את דברי אל המוקד של "צוות 3".

"יש לי איתות על אזעקה ברפת".

"אלא מה". זו לא היתה שאלה זו היתה הפעם השלישית בשעה וחצי. "טוב, אני ניגש לבדוק".

"בסדר".

בסדר, הוא אומר. יושב לו באיזה חדר מחומם, ומטלפן לכל העולם. ואני צריך לצאת מהבוטקה המחומם שליד השער אל הגשם והקור, וללכת לבדוק אם איזה מטורף מנסה לגנוב עגלים בלילה שבחדשות חזו בו מעל לחמישים מ"מ גשם.

אז לבשתי את המעיל, חבשתי את כובע-הצמר, החזרתי לכיס המעיל את המירס, יצאתי מהבוטקה שליד השער לקיבוץ, נעלתי את הדלת, ומיהרתי להיכנס לסובארו שהחניתי לצד המבנה. לפני שהספקתי לסגור את דלת המכונית, שמעתי את להקת התנים מייללת בשדות. הם נשמעו קרובים, ממש ליד הגדר, והיללות נמשכו במשך השניות הארוכות שעברו עד שהצלחתי  לשכנע את הכרטיס ה"חכם" של הסובארו שאני באמת שומר-הלילה ולא גנב. רק אז המכונית התניעה, סגרתי את הדלת, הפעלתי את החימום על מקסימום, הפעלתי את הוישרים כדי לנקות את מעט טיפות-הגשם שעוד היו על השמשה, ויצאתי לכיוון הרפת, שהיתה בצידו השני של הקיבוץ, מעבר לגבעה. בדרך שמעתי עוד רעמים, וחוץ-מזה התחיל לרדת גשם. שוב. הרוח העיפה טיפות-גשם יחד עם כמה שקיות-ניילון וקרטונים מפח-הזבל שליד חדר-האוכל, ועד שהגעתי לרפת ענין של דקה הוישרים כבר עבדו במלוא-העוצמה. הייתי יבש בתוך האוטו, אבל כדי לכבות את האזעקה ברפת אצטרך להוציא את היד עם השלט מהחלון. ואז ייכנס הגשם, והקור. ברררר!!!

כמובן שברפת לא היה כלום. כמו בשלוש הפעמים הקודמות. הגעתי לשם, כיביתי את האזעקה, נסעתי עם הסובארו בין המכלאות השונות, ליד הגדר ובאיזור מרכז-המזון, הארתי לכל פינה עם הפרוז'קטור, וחוץ מפרות, סיקסקים ויונים שהערתי, וחתולים שתמיד מסתובבים בכל מקום, לא ראיתי כלום. השערים היו נעולים, העגלים מכורבלים בכלובים הקטנים שלהם, והכל שקט, ויד ימין, שהוצאתי מהחלון להחזיק את הפרוז'קטור, חזרה פנימה רטובה מגשם וקפואה מקור ורוח.

יצאתי מאיזור הרפת, הפעלתי מחדש את האזעקה, וחזרתי לבוטקה.

"מוקד, שומע?"

"שומע".

"ברפת אין כלום".

"טוב, בסדר".

בסדר אחותך, זו כבר הפעם הרביעית הערב! הגשם נמשך עד שנכנסתי לבוטקה ונפסק בדיוק כשסגרתי את הדלת. התנים עדיין יללו, קרובים מתמיד. מרחוק ענתה להם להקה אחרת. כמו באיזה סרט-אימים על ערפדים, או אנשי זאב או משהו כזה.

בטלויזיה בדיוק התחילו חדשות חצות, היו לי עוד שש שעות לשמירה, והלילה רק התחיל. העמדתי מים לקפה, חיממתי את יד ימין מול התנור והקשבתי לחדשות.

דיברו על לבנון, שניסיתי לשכוח כי רק עכשיו השתחררתי, דיברו על סוריה, שעליה לא רציתי אפילו לחשוב, ודיברו על סכנת-הכלבת שלא מצליחים לפתור, כי תנים ושועלים מפיצים אותה. התנים בחוץ משיכו ליילל, ואני התנחמתי בכך שהכלבת הופיעה הפעם באיזור הקריות, ואנחנו בכלל בחבל לכיש. אבל אז נזכרתי שלפני כמה שנים נכנס תן נגוע לקיבוץ, בצהרי יום שישי אחד, ונשך שני אנשים  לפני שירו בו. שניהם קיבלו חיסון ולא קרה להם כלום, אבל בדיוק כשנזכרתי בזה התנים פצחו במקהלת-יללות חדשה, חזקה מהקודמות, וגם החיסון כבר לא ממש ניחם אותי. 

המים רתחו כשהתחילו לדבר על עב"מ שנצפה באיזור חולות ראשון בלילות האחרונים. שטויות. הכנתי לעצמי כוס קפה טורקי והצצתי מהחלון, לראות אם אפשר להבחין בתנים. לא ממש ציפיתי לראות אותם, הם בדרך-כלל התרחקו מהפנסים שליד הגדר, אבל היללות הללו נשמעו ממש קרובות. בטלויזיה נגמרו החדשות, התחילו פרסומות, ולחץ על השלפוחית הוציא אותי מהבוטקה. יכולתי, כמובן, להיכנס לסובארו ולנהוג עד לשירותים בחדר-האוכל, או בחדר שלי, אבל מי רוצה לנסוע ולחזור בלילה כזה? ממילא אף-אחד לא מסתובב בשעות כאלה בחוץ, ואין מי שיראה. נעמדתי ליד הקיר האחורי, פתחתי את הריצ'רץ ולפני שהוצאתי מה שלא הוצאתי כמעט חטפתי התקף-לב. כשני מטרים ממני, ממש מעבר לגדר, במקום שלא יכולתי להבחין בהם דרך החלון, עמדו שני תנים.

הם הסתכלו עלי, אני הסתכלתי עליהם, ובדיוק אז התחיל מטח-גשם חדש, שגרם לי למהר ולעשות מה שהייתי צריך לעשות ולברוח בחזרה לתוך הבוטקה. בדרך-כלל לא פחדתי מהתנים, תמיד ראיתי אותם מתוך הסובארו, וכאן הם היו מאחורי גדר בגובה שני מטר, ושער נעול   אבל לראות את שני אלה, כל-כך פתאום, כל-כך קרובים לגדר, ממש הבהיל אותי. זה מאוד נדיר לראות אותם ליד השער בעצם, אף-פעם לא ראיתי אותם ליד השער. הייתי רואה אותם בשדות, לפעמים, או ברפת, ליד העגלים, או בלול, מחפשים פרצה להיכנס ללול ולטרוף תרנגולות, בשעות שאיש (חוץ ממני, שומר-הלילה) לא הסתובב שם, אבל הם תמיד היו רואים את האוטו ובורחים. לא שמעתי שאי-פעם הם הסתובבו ליד מבני-מגורים, שם הכלבים היו מגרשים אותם, או ליד השער אפילו בלילה יש שם יותר מדי תנועה בשבילם.

אז מה הם עושים כאן? הצצתי שוב מהחלון, ולא ראיתי אותם. המקום שבו עמדו היה "שטח מת" עבורי. שוב נשמעו יללות, מעל לקולות הגשם השוטף, שירד עכשיו כאילו כדי לנקום בסתיו הצחיח, ובחורף היבש של השנה שעברה. לגמתי מהקפה, הסתכלתי החוצה לגשם וניסיתי לחשוב מה יביא תן – שניים! – לשער הקיבוץ.

תנים בדרך-כלל אוכלים נבלות, או שאריות-אוכל מהמזבלות, או שהם צדים חיות קטנות, כמו עכברי-שדה או ארנבות. הם היו מסתובבים ברפת, ולפעמים אפילו נושכים עגלים קטנים, בגלל ריח-הדם שנשאר אחרי כל המלטה. הם היו מסתובבים ליד הלול בתקוה למצוא פרצה פנימה, או כיוון שהלול קרוב לרפת. אבל כבר שנים שהלול סגור היטב, והתנים לא יכולים להיכנס. העגלים הצעירים נמצאים במכלאות סגורות, העגלים היותר גדולים כבר יכולים לבעוט בכל תן שיתקרב אליהם, והזבל של הקיבוץ נאסף למזבלה אזורית, ולא נזרק למזבלה ליד המשק כמו בעבר. נכון שלפעמים אנשים משאירים את הפחים פתוחים, אבל מהפחים באיזור-המגורים בקיבוץ אוכלים חתולים. אפילו תן רעב לא יסתכן בקרב עם חתולים המגינים על מזונם, וממילא באותו איזור מסתובבים כלבי-הקיבוץ.

אז מה שני התנים האלה מחפשים כאן, ליד השער?

הפרסומות בטלויזיה נגמרו, התחיל פרק בשידור חוזר של "תיקים באפילה", הפרק על הג'וקים אחד הפרקים המבריקים ביותר שלהם. מדביר חרקים דיבר על ההבדל בין הג'וק לאדם, ודרך על ג'וק כדי להמחיש את דבריו, ואז

"עשרים וחמש, שומע?"

נאנחתי, הוצאתי מכיס-המעיל את המירס, לחצתי על הכפתור ואמרתי: "בסדר, אני הולך לרפת", והכנסתי את המכשיר חזרה לכיס עוד לפני שהמוקדן הספיק להגיד "אוקיי, תודה". פעם חמישית באותו לילה. המערכת שהתקינו ברפת היתה מחוברת למוקד של חברת-אבטחה, שהעבירה את ההודעות אל שומר-הלילה בקיבוץ זאת-אומרת, אלי. התקנו את המערכת אחרי שגנבו אצלנו עגלים, והיא היתה מבוססת על קרן אינפרא-אדום שכל חציה שלה הפעילה צופר-אזעקה שנשמע בחצי-הקיבוץ, תאורה באיזור שמסביב לרפת, והתראה במוקד. הקרן היתה בגובה מטר, בערך, כך שכלבים ותנים שהסתובבו באיזור לא היו אמורים להפעיל אותה, אבל היו המון אזעקות-שווא. לפעמים עגל שיצא איכשהו מהמכלאה, לפעמים זוג שיצא לטייל בלילה, לפעמים לא יודע. רוב הפעמים הייתי מגיע, רואה שאין כלום, וחוזר לבוטקה.

שוב חבשתי את כובע-הצמר, לקחתי לגימה אחרונה מהקפה (שהתקרר), שרקתי את תוי-הפתיחה של "תיקים באפילה", פתחתי את דלת הבוטקה ועצרתי. איפה התנים? אולי הם עברו את הגדר? נכון, היא בגובה שני מטר, אבל לאיזה גובה תן יכול לקפוץ? ראיתי כלבים שעברו גדרות כאלה בלי בעיות וחוץ-מזה, אולי יש פתחים מתחת לגדר? הגשם בימים האחרונים סחף הרבה אדמה…

הסתכלתי מסביב, ולא ראיתי שום תן רק לילה וגשם. וקור ורוח. התכרבלתי במעיל, יצאתי החוצה וסגרתי את הדלת אחרי, ונכנסתי במהירות לסובארו. אחרי שסגרתי את הדלת והתנעתי, הסתכלתי מסביב. במקום בו ראיתי קודם שני תנים, מעבר לגדר, היו עכשיו שלושה, עיניהם בורקות באור הפנסים. הם הסתכלו עלי, אחד-על-השני ואל הלילה, ונראו מאוד עלובים בגשם, רטובים, רועדים מקור ומסכנים. מה הם עושים פה?

נסעתי לרפת, ברוח ובגשם, כיביתי את האזעקה (ונרטבתי), והסתובבתי בין המכלאות. הארתי לכל פינה (ונרטבתי עוד יותר), מקלל את האזעקה, הקור, הגשם והרוח, והלילה בכלל. מאלדר מחפש חייזרים ואני מחפש בגשם מה הפעיל את האזעקה. יונים (אוכלות מהתערובת של הפרות), סיקסקים (כנ"ל), חתולים (מקוים לתפוס יונים ו/או סיקסקים), פרות כמובן – לא גנבים, לא מחבלים, ולא חייזרים. אפילו לא אווזי-בר.

הבוץ שכיסה את כבישי הרפת היה מעורב בתוצרת העיקרית של הפרות חרא. פרה ממוצעת מייצרת הרבה יותר חרא מאשר חלב, ואת החלב שולחים לתנובה. החרא נשאר ברפת, ואחת לחודש בערך מפנים אותו לערימות בשטח קרוב לרפת, שם מערבים את החרא עם גזם עצים מהפרדס, דשא, וגזם עצים מהקיבוץ, ומניחים לזה להרקיב במשך כמה שנים. התוצאה היא קומפוסט, שבו משתמשים כדשן אורגני, וכבישים שמכוסים בבוץ מעורב בחרא שלא הגיע לערימות.

הסובארו החליק מעט על הכביש החלקלק, ובדיוק כשעצרתי מצאתי את עצמי מסתכל על שלושה תנים. הם עמדו ליד הגדר לחלקת העגלים הצעירים, והסתכלו עלי, אחד-על-השני, ואל הלילה. התקרבתי אליהם מעט, והם הסתובבו וברחו לתוך הלילה. ניסיתי לרדוף אחריהם, אבל הכביש החלקלק כפה עלי להאט. בקיץ אפשר לרדת מהכבישים ברפת, אבל בחורף זה רעיון גרוע אפילו ג'יפ עלול לשקוע בבוץ הזה. זה כבר קרה לי פעם, בשתים וחצי בלילה, וגם אז ניסיתי לרדוף אחרי תנים. לא רציתי שידור חוזר.

בדרך חזרה לבוטקה, אחרי שהפעלתי מחדש את האזעקה, דיווחתי למוקד שברפת אין כלום, כרגיל. התנים לא יעשו כלום לעגלים, הגדר שם טובה מדי. אבל מאיפה באו השלושה האלה? האם אלה אותם השלושה שהיו ליד השער, או שהם מלהקה אחרת? כמה להקות יש בסביבה שלנו, בעצם? תמיד הייתי שומע קבוצת-יללות מכיוון אחד, ואז תשובה מכיוון אחר, ושוב יללות מהצד הראשון, ושוב… ולך תדע אם אלה תנים מאותה הלהקה שנפרדו, או משתי להקות שונות, או שלוש…

הגשם התחזק, ואיתו הרוח, וכחמישים מטרים מהבוטקה רץ משהו על ארבע לתוך הכביש, מימין לשמאל.  תן. הוא נעצר באמצע הכביש, מסונוור מהפנסים, עיניו מבריקות. הספקתי לבלום, ממש עליו, ובזמן שהסתכלתי עליו עברו עוד שלושה תנים את הכביש, ונעלמו בחושך. נסעתי לאיטי עוד חמישים מטרים, הגעתי לבוטקה, חניתי עם הפנים לרפת, וניסיתי להבין מה עובר על התנים האלה. ארבעה, ועכשיו בתוך הקיבוץ!

ישבתי לי בסובארו, החימום והוישרים עובדים במלוא העוצמה, וחיכיתי להפוגה בגשם כדי להיכנס בחזרה לבוטקה. ברדיו דיברו על עוד עב"מ שנצפה, הפעם מעל הים מול אשקלון, כמה שעות קודם לכן, ואני רציתי עוד כוס קפה, ולראות את חוקרת-החרקים החמודה מהפרק על הג'וקים. לאור פנסי-המכונית ראיתי את הגשם נופל כחוזקה, מוטה בזוית חזקה בגלל הרוח. הראות היתה משהו בסביבות שבעה-שמונה מטרים, הסובארו ממש היטלטל ברוח, וברדיו דיבר מישהו על חיים באוקיאנוסים על נוגה, למרות שהקריין ניסה להסביר לו שאין שם אף אוקיאנוס. המתקשר ברדיו טען שחייזרים מנוגה מסתובבים על כדור-הארץ וחוקרים אותנו, ואנחנו לא יודעים על זה כלום. הקריין ניסה להסביר לו שנוגה חם מכדי שיהיו עליו אוקיאנוסים, אבל המתקשר לא הקשיב והמשיך להסביר שזה רק מה שהחייזרים רוצים שנחשוב. הגשם נחלש מעט, הראות השתפרה ואני ראיתי שני תנים, בתוך הגדר, עומדים כעשרה מטרים מהסובארו ומסתכלים לכל כיוון אפשרי.

פתחתי מעט את החלון, כי נעשה מחניק, ושמעתי יללות-תנים מאיזשהו מקום רחוק, יחסית, ומיד אחריהן הבריק ברק שהאיר את הלילה הרבה יותר מפנסי הסובארו. בתוך הגדר, כשלושים מטרים ממני, עמדה להקת תנים שלמה, יותר מעשרה, כולל גורים, עיניהם בורקות באור הברק, מסתכלים לכל הכיוונים. הברק נגמר ומיד אחריו התנפץ עלינו הרעם, כל-כך חזק שממש טילטל את המכונית. כשחזרתי להסתכל, הגשם נפסק והתנים נעלמו. ניצלתי את ההזדמנות, כיביתי את האוטו וחזרתי במהירות לבוטקה, מסתכל כל הזמן מסביב ומקווה שאף תן לא יחליט שהוא מספיק רעב לבדוק אם אני טעים.

"תיקים באפילה" נגמרו בינתים, והחלפתי ערוצים עד שהגעתי לערוץ דיסקאוורי, שהראה תוכנית על חוקרי פילים באפריקה. החוקרים תיארו איך הם בודקים את צואת-הפילים, כדי לדעת מה אכלו. נהדר, חשבתי, כאילו לא מספיק לי החרא של הפרות. אבל לא היה משהו יותר מענין, והיו לי שיעורי-בית בביולוגיה לבגרות שהייתי צריך להשלים, אז השארתי את הטלביזיה עובדת, הכנתי עוד כוס קפה טורקי והתחלתי להכין שיעור-בית על מערכות אקולוגיות.

לא יכולתי להתרכז. בחוץ חזר הגשם, עם ברקים ורעמים, ובטלביזיה דיברו על זרעים שלא יכולים לנבוט בלי שיאכלו אותם פילים, כי קליפתם קשה מכדי שינבטו אם לא תוחלש במערכת-העיכול של פיל.  החוקרים דיברו על חשיבותם של הפילים למערכת האקולוגית, שהיה קשור איכשהו לשיעורי-הבית שלי, ודיברו על מה שיקרה לאפריקה ולאנושות בלי הפילים שנמצאים בסכנה, והזמן בין ברק לרעם הלך והתקצר.

תמיד אומרים לנתק מכשירי-חשמל לפני סופת ברקים, אבל ליד הקיבוץ יש שדה-אנטנות של משרד התקשורת שתמיד מושך אליו את הברקים, אז בדרך-כלל לא דאגתי.

הסתכלתי החוצה דרך החלון, ולאור הפנסים בחוץ ראיתי את הגשם יורד באלכסון חד, ומים זורמים במורד הכביש, אל השער והואדי שמעבר לכביש. בתחזית אמרו שירדו איזה חמישים מילימטר גשם, אבל זה נראה כמו מאה. האדמה כבר הפסיקה לספוג מזמן, וכל הגשם פשוט זרם לואדי.

"עשרים וחמש, שומע?"

קיללתי את המוקד, את המירס ואת עשרים וחמש, שזה אני, שעושה שמירות-לילה באזרחות כמו בצבא, כדי שיהיה לי זמן להכין שיעורי-בית להשלים בגרויות, ובמקום להכין שיעורי-בית מתרוצץ ברפת בגשם ובקור. אמרתי למירס "בסדר, אזעקה ברפת", חבשתי שוב את כובע-הצמר, התכרבלתי במעיל, הסתכלתי החוצה דרך החלון לראות שלא מחכה לי שום תן ליד הדלת, ורצתי לאוטו דרך מטח של גשם.

לא ראיתי שום תן בסביבה, וברפת כמובן שלא היה כלום, ואני החלטתי לנתק את האזעקה וזהו. ממילא אף-אחד לא יגנוב עגלים בלילה כזה: צריך להעמיס אותם על משאית, וכל משאית שתתקרב לרפת תצטרך לעבור דרך השער לקיבוץ, שם ישבתי. מי שינסה לעבור דרך השדות ישקע מיד בבוץ הדרכים שם לא סלולות.

ניתקתי את האזעקה והתחלתי לנסוע בחזרה לבוטקה. ברדיו סיפר איזה מטורף שחטפו אותו חייזרים ועשו בו ניסויים רפואיים, ואח"כ סיפרו לו שהוא צריך להזהיר את האנושות מפני החור באוזון. כאילו לא ידענו. למה החייזרים לא מזהירים אותנו לפני רעידות-אדמה, או שטפונות, או משהו כזה? למה הם תמיד מזהירים אותנו מדברים שאנחנו כבר יודעים שצריך להיזהר מפניהם?

הגעתי לבוטקה, חניתי, ונשארתי בתוך האוטו, מחכה להפוגה בגשם לפני שאצא. דרך חלון הבוטקה ראיתי בטלביזיה את חוקרי-הפילים בודקים איזה חרקים ניזונים מצואת-הפילים, וידעתי מספיק על אקולוגיה כדי לדעת שהם מנסים לבנות תמונה שלמה ככלהאפשר של היחסים בין הגורמים השונים החיים באותו תא-שטח: חרקים, יונקים, אוכלי-עשב, טורפים… מי אוכל את מי, ואיך. המטורף ברדיו התחלף בקטע מוסיקלי, "עיני זאב" המדהים של פול וינטר, שהקליט זאבים מייללים בטבע ועיבד יצירה מוסיקלית סביב קולותיהם. הגברתי את הרדיו, נשענתי לאחור בכיסא-הנהג והקשבתי ליללות-הזאבים מתוך המכונית, וליללות-התנים מבחוץ, ולגשם, ולרוח, ולרעמים. הפנסים שליד הבוטקה האירו את הגשם, ואני כיביתי את פנסי הסובארו ולא ממש הסתכלתי מסביב. הקשבתי ללילה, והרגשתי כאילו אני האדם היחיד בעולם…

כשנגמר "עיני זאב", דיברו ברדיו עם מישהו שטען שחייזרים חוקרים אותנו כבר שנים, ושאנחנו מענינים אותם כי לנו יש נשמה אלוקית ולהם אין, כי רק אנחנו העם הנבחר. הגשם נרגע, לא ראיתי שום תן מסביב והחלטתי לחזור לבוטקה.

כיביתי את האוטו, יצאתי ממנו ורצתי את שלושת המטרים אל דלת הבוטקה כששמעתי משהו רץ מאחורי. קיללתי את עצמי על שתמיד נעלתי את דלת הבוטקה, הסתובבתי לראות שלושה תנים רצים על הכביש לכיווני, מרחק כעשרה מטרים ממני, ובדיוק אז הבריק ברק מסנוור, ולקול הרעם האדיר כל הפנסים כבו.

בחושך הסמיך שהשתרר אחרי הברק, כשעוד הייתי מסונוור, ניסיתי לשווא למצוא את המפתח המתאים ולתחוב אותו לחור-המנעול לפני שהתנים יגיעו אלי, ואז הבריק ברק נוסף, ואני קפאתי על מקומי.

שלושת התנים היו תלויים באויר, תלויים מתחת ל… משהו, שריחף באויר, ללא קול, שתפס אותם בתוך רשת ומשך אותם לתוכו. המשהו היה גדול, גדול כמו אוטובוס, אבל ללא גלגלים, וללא מדחף, והוא התרומם עם התנים והתרחק לכיוון הואדי, בלי שום קול, ואז נגמר הברק והרעם התפוצץ לי באזניים ופתאום הבנתי למה התנים התנהגו בצורה כל-כך משונה.

הם הרגישו שמישהו חיפש אותם, צד אותם, וחיפשו מקום לברוח ממנו. אבל לך תברח ממשהו גדול כמו אוטובוס ושקט כמו ענן, שטס לו בלילה הסוער ותופס אותם ברשת. אולי לעשות להם בדיקות רפואיות, אולי לפחלץ אותם – מה התנים כבר יודעים? ואולי מישהו רצה לחקור את היחסים בין בעלי-החיים השונים החיים יחד באותו תא-שטח…

החשמל חזר, ונכנסתי בחזרה לבוטקה, רועד מקור ופחד, והכנתי לעצמי כוס קפה חדש. הגשם חזר לרדת, חזק מתמיד, אבל הברקים והרעמים נפסקו. אולי ה… המשהו הזה משך את הברקים אליו, ועכשיו כשהתרחק הברקים חזרו לשדה-האנטנות של משרד-התקשורת.

ישבתי בכיסא, מתחת לתנור התלוי על הקיר, מול הטלביזיה שכיביתי, שתיתי בידים רועדות את הקפה שהכנתי, ואז הרמתי את הטלפון וחייגתי לרדיו. ידעתי שאף-אחד ממילא לא יאמין לי, אבל הייתי מוכרח לדבר על זה עם מישהו.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אפרים אבא  On 11 באוגוסט 2010 at 15:34

    שלום דוד!
    כחבר קבוץ לשעבר, כחובב טבע תמיד, כחובב תנים במיוחד עוד משחר ילדותי בתל אביב הקטנה של אז, כאשר התנים היו מיללים ממש מתחת לחלון ביתנו – נהניתי ממפגשך עם הולכי על ארבע אלה בשעת שמירהץ(אגב מאיזה קיבוץ את לפי הסיפור הוא צדרום לת אביב) .
    היכן אתה מפרסם את דבריך?
    עוונותי הרבים אני עכשו כבר גמלאי ותיק אבל עדיין מתענין בנעשה בתחום הספרות והשירה. אשמח אם תכ ונני לאתרים או לפרסומים שבהם
    יש לך יד.
    בתודה ובברכה
    אפרים אבא

    אהבתי

    • דוד כפרי  On 16 באוגוסט 2010 at 19:57

      שלום אפרים,
      תודה על הדברים היפים.
      את "דברי" אני מפרסם בעיקר כאן.
      כמה סיפורים שלי פורסמו ב"חלומות באספמיה", לפני מספר שנים.

      אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: