בגידת המלאך: מדוע קשה לנשים להילחם נגד אנס

את הסיפור "לוחמת" כתבתי אחרי שתלמידים שלי הביאו לשיעור טאי-צ'י ידידה שלהם, שעברה אונס; הם חשבו שאולי טאי-צ'י יעזור לה לקבל בחזרה קצת ביטחון עצמי. היא רק הסתכלה על מה שעשינו בשיעור (עדין מאוד, יחסית לכל אמנות לחימה אחרת) ואמרה שזה נראה לה נורא אגרסיבי ושזה לא בשבילה. לא ראיתי אותה יותר.

חשבתי אז, בתמימות וחוסר ידע על הנושא, שאימון טכני ייצר תגובה נכונה לגירוי הנכון, ושכל השאר ייקרה מעצמו; בסיפור, בכוונה, ציירתי את שלושת הדמויות העיקריות כ"לא בסדר" בהתנהגותן, אבל זה היה כדי ליצור דיון (שלא נוצר) על התנהגותם כתלמידה ותיקה בשיעור, תלמידה חדשה, ומדריך.

הזמן שעבר, ניסיון בהדרכה, קריאה נוספת ושיחות עם מדריכים אחרים לאמנויות לחימה ועם אנשים העוסקים בתחום התקיפה המינית, הראה לי שבתחום ההגנה העצמית בכלל והגנה נגד אונס בפרט, יכולת לחימה טכנית היא רק פרט אחד מתוך רבים.

בפורום אמנויות לחימה בתפוז היה דיון על נושא הסטירה – מסתבר שבהרבה מקרים, אנס לא משתמש באלימות פיזית יותר ברוטלית מסטירה, אבל לסטירה הזו יש השפעה פסיכולוגית משתקת; מתי פעם אחרונה קיבלת סטירה? בגיל חמש? ברגע שאת/ה מקבל/ת סטירה (חזקה, כנראה עם צעקה), זה מחזיר אותך למה שהרגשת בפעם האחרונה שהיית במצב הזה, וילד/ה בגיל חמש לא מתנגד/ת פיזית ל"גדולים".

בדיון בפורום היתה התייחסות לשאלה, איך ללמד את התלמידות בקורס להתמודד עם סטירה? האם ע"י "טיפול בהלם" כגישת דניס הנובר בזמנו, או ע"י הכנה מראש והסבר מילולי על השפעות הסטירה והסיבה לצורך להתאמן ולהתכונן נגדה?

כשהייתי בטירונות יחידה, בסוף שנות השמונים, כשהסמלים תפסו מישהו "מנקר" (ישן בעמידה, לא דווקא בשמירה) הם היו תופסים חייל אחר ומורים לו לתת סטירה – חזקה! – לזה שנרדם. לצערי קיבלתי כאלה לא מעט… וגם נתתי. מי שלא נתן מספיק חזק (לדעת הסמל), היה צריך לקבל בעצמו. למי שלא רגיל ללכת מכות, קשה לתת סטירה – במיוחד כשזה לחבר. קשה גם לעמוד בשקט ולצפות לסטירה שאתה יודע שתבוא.

היום אני מבין שהמטרה לא היתה רק להעיר אותנו, אלא לאמן אותנו ל"אגרסיביות" – תכונה שבכמה יחידות בצה"ל, ובכמה בתי-ספר להגנה עצמית, טענו הרבה שנים שצריך לטפח. שנאתי את זה אז, והיום אני שואל את עצמי איך חייל שהצליחו "לטפח" בו את התכונה הזו כשהיה בן 18, משתמש בה בחייו האזרחיים – על הכביש, עם אישתו והילדים, עם העובדים תחתיו…

היום אני גם בטוח שרק נשים בודדות היו מעיזות להישאר במקום בו נותנים סטירות בכל הכוח כחלק אינטגרלי מהאימונים, אפילו עם כל ההסברים וההכנות; כמו שנאמר בדיון על נושא הקורסים להגנה עצמית לנשים בסייברקוון, אלה שהולכות ללמוד הגנה עצמית הן רק לעיתים נדירות אלה שבאמת יזדקקו לכך. אלה אינן הקורבן הקל שרוב פושעי-המין מחפשים.

(כן, למען התקינות הפוליטית צריך להזכיר שיש גם גברים בין נפגעי התקיפה המינית – אבל הם בד"כ ילדים, ובמקרה של תקיפת ילד ע"י מבוגר ממילא אין מה לדבר על הגנה עצמית. בן 8 לא יכול להתגונן מפני מבוגר, לא משנה כמה קראטה ילמד.)

Dana Sheets, הכותבת בסייברקוון בכינוי dmsdc, כתבה:

What if you had never hit anything in your whole life?

When you were mad, you cried.

When you were hurt, you were silent

When someone shouted at you, your turned your head away and down.

 

What if you had only been hit because you'd been "bad".

Your room wasn't clean.

You talked back.

You lied (even a small lie).

 

What if you were told to stop being strong?

To cast your eyes down.

To take up less space

That everyone else comes first.

 

What if you'd lived your whole life that way and then summoned the courage to walk into a place where they told you could learn to protect yourself…and they hit you.

 

What might happen? Would your past experiences color this one? Would you all the sudden wonder if you'd done something wrong, if you've taken too much space, if…you'd been bad?

 

What does self-defense mean to someone who's never hit anything their whole life?

 

It could start by learning to stand with your chin up and your eyes forward.

It could start by learning to say no, that's too much.

It could start by learning that your body had strengh and power beyond your wildest expectations.

 

It could start…but only if you're not scared away that first day when you walked in the door.

 

What exactly does it mean when we say we teach a method of self-protection?

 

It means we teach self-esteem and respect.

 

Without self-esteem, without respect you'll never defend yourself anyway – no matter how strong you strike.

Sheets גם הביאה קישור למאמר

Betrayed by the Angel – What happens when violence knocks and politeness answers?

המתאר, מפיה של קרבן אונס, מה הפריע לה להילחם על נפשה ברגע האמת, כשזר פרץ לביתה ואח"כ לגופה. זה לא קטע קל לקריאה, אבל הוא חובה למי שרוצה להבין למה קשה לנשים להתגונן.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On 23 במאי 2005 at 0:18

    התחלתי ללמוד קראטה כי רציתי להעיז להגיד לא, רציתי לא להיבהל כשמישהו צועק עליי או אפילו לידי, רציתי להרגיש את היכולת להחזיר במקום בטוח ומוגן, ופחות לפחד מהכאב. מדהים איך הייתי צריכה כל פעם מחדש לקבל אישור לתקוף, כמה היה לי חשוב לחייך לפני תקיפה, להיזהר שהמכה שלי לא תכאיב – לעשות רק כאילו.אני עדיין מתאמנת, יש דברים שהתחזקו ומה אני אעשה אם מישהו יתקוף אותי? לא יודעת אבל עכשיו יש יותר מאפשרות אחת.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 24 במאי 2005 at 13:59

    בבלוג שלו:
    http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=373968

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 25 במאי 2005 at 16:06

    באימונים קורה לי שאני נותן מכה לחבר.
    זה אף-פעם לא דבר משמח, אפילו ש"בשביל זה הגעתי".
    אני תמיד עוצר לבדוק שהוא בסדר לפני שממשיכים.
    גם החברים שלי עוצרים, כשהם פוגעים בי (מה שקורה יותר…).

    אילו לא כך היה, הייתי אומר שזו בעיה.
    חמורה.

    אהבתי

  • אתון עיוורת  On 2 באוקטובר 2007 at 0:34

    איך כשהתחלתי להתאמן בכל פעם שהאגרוף שלי נגע במישהו ביקשתי סליחה. זה היה מצחיק. קומיטה רצוף סליחות. המשימה הראשונה הייתה להיפטר מזה.
    זה לא רק הדימוי העצמי, מה שראיתי אצל נשים – זה גם פחד מגברים, או סוג של יראה או משהו כזה. התפיסה של הגבר כחזק וכל יכול ושלך כאישה קטנה וחסרת אונים מולו – כנראה קשור באיזה אופן למשפחה שבה הן גדלו, שגם היא משתקת אותן מול גברים.
    למזלי נולדתי לאשה שהייתה לוחמת בנפשה והיא העבירה את זה אלי. אבי היה לוחם רציני בזכות עצמו (מתאגרף לשעבר) אבל כיבד נשים ולא פחדתי ממנו. נראה לי שכל זה איכשהו קשור ליכולת שלך ללמוד הגנה עצמית.

    אהבתי

  • whisper  On 2 בדצמבר 2009 at 23:31

    כלמדתי טייק ואן דו הכל היה בסדר כבר כיסחתי ת'צורה לשק והכל, אבל אז הגיע הפעם הראשונה שניהלתי קרב, זה היה מול המאמן שלי, ובאופן סיסטמטי להפתעת שנינו בכל פעם שבעטתי בו הרגל שלי הגיע מילימטר ממנו, גם לכיוון החזה. בשום פנים ואופן לא הצלחתי להביא את עצמי לפגוע בו בפועל. פתרתי את זה שנתיים אחרי זה כשלמדתי השרדות, עם מדריכה, ולאט לאט תוך בכי גדול כבר הייתי מסוגלת לבעוט בה ולפגוע. זה קשה משתי סיבות, אחת היא הפחד להיות אסרטיבית, השנייה והיא יותר חזקה מהכל, זה האימה מהרעיון שאם אני ארשה לכעס שהצטבר בי לצאת החוצה,זה יהיה מרחץ דמים חסר רחמים.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 2 בדצמבר 2009 at 23:44

    קורס אימפאקט, שמלמדות ב"אל הלב", בא לענות בדיוק על הקושי הזה.
    מומלץ, גם לעוסקות באמנויות לחימה הרבה שנים.
    http://www.elhalev.org/index.php?option=com_content&view=article&id=69&Itemid=96&lang=he

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: