"חברה חמושה היא חברה מנומסת"

יובל נחמקין הביא את הציטוט שבכותרת (לדבריו מרוזוולט, לדעתי מהיינליין), בתגובה לדיון שהתחיל אמיר בעקבות הידיעה ב-NRG על אכיפת האיסור על נשיאת סכינים ע"י משטרת החוף באזור חיפה. הדיון עצמו שווה קריאה, אבל הציטוט הספציפי הזה ראוי לתגובה אחת פשוטה: זה לא נכון בחברת ההמונים. זה לא נכון כשאתה יכול להכות ולברוח, להיעלם.

הסבר:
מי שיודע שבני שבט כלשהו נוקמים באכזריות על כל פגיעה בהם, ייזהר שלא לפגוע בהם. המוניטין של אותו שבט הוא הגנה עצמית יעילה, המגובה במעשים; זה המקור ל"כבוד" המאצ'ואיסטי, בו אסור לפגוע ו"כולם יודעים" זאת; בחברה קטנה, סגורה, בה כולם מכירים את כולם, זה עובד, וכשמישהו מגיע מרחוק ואינו יודע את הכללים – מסבירים לו, במלים ובמעשים, את מי צריך לכבד.

אבל אנחנו לא חיים בחברה קטנה וסגורה.

אנחנו חיים בחברת המונים, בה רוב האנשים שאנחנו רואים ברחוב לא יודעים מי אנחנו, לא שמעו מעולם על המוניטין שלנו, ולא אכפת להם ממנו. בחברה כזו, מוניטין אינו נותן שום הגנה, אבל עדין קיים הדחף להגן עליו. הגנה כזו תהיה תמיד אגרסיבית, לפעמים רק מילולית אבל הרבה פעמים גם פיזית.

גורם נוסף חשוב בחברת ההמונים שלנו, הוא מיזוג התרבויות. המיזוג הזה גרם לקיצור נמרץ של ריקוד הקוף, בגלל שהקודים התרבותיים שונים; כשריקוד הקוף מתקצר, רמת אלימותו עולה. השלבים הראשונים – קשר עין וקריאת תיגר מילולית – עדין קיימים (כנראה יהיו קיימים בכל חברה אנושית), אבל שלבים 3 ו-4 הרבה פעמים נמשכים פחות משניה, ושלב 5 הרבה פעמים מתבצע עם סכין ולא עם יד ריקה, ומה שלא פחות חשוב – התוקף אינו מוכר לנתקף, אינו חלק מהשבט או קבוצת ההתייחסות שלו.

ריקוד הקוף מיועד לקביעת יחסי דומיננטיות בתוך חברה; הוא מתאים לחברה שבטית קטנה, בה כולם מכירים את כולם. הוא לא יעיל בחברת המונים, בה רוב האנשים שאדם פוגש מדי יום אינם מכירים אותו, והוא אינו מכיר אותם, ואין בינו לבינם שום קשר מלבד היותם נמצאים באותו מקום ובאותו זמן.

גם בלי לקרוא את המאמר של מילר, רבים הבינו שחלק מריקוד הקוף מסוכן, ושכדאי להתחמש על-מנת לשפר סיכויים בקרב; אבל רבים לא הבינו את מטרתו הבסיסית של הריקוד: לבסס דומננטיות, אבל למנוע הרוגים. במצב הקיים, אנשים יוצאים לריקוד המתוכנן להיות נטול נשק, כשבידם נשק קטלני; ונכון שלא הנשק הורג אלא המשתמש בו, אבל בלי נשק היו הרבה פחות הרוגים.

המציאות בחברות חמושות (ארה"ב, לבנון, דרום-אפריקה, ישראל, הרשות הפלסטינית, ועוד…) מראה שהיינליין טעה.

טעה בגדול.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איילת  On 9 במרץ 2005 at 18:14

    במדינות "כחולות" כמו מסצ'וסטס, עניין ההתחמשות פחות מורגש, בצורה הפוכה ומפתיעה, יש הרבה מאוד אנטי ציבורי להתחמשות שבא לידי ביטוי בדעת הקהל, בזמינות הנשק החם ובתכנים שמועברים בשכונות ובמרכזי הנוער בבוסטון ופרבריה. אפשר להבחין לעיתים קרובות בנוער המשתייך לכנופיות – ע"פ הלבוש, סגנון הדיבור ושפת הגוף הכללית. יחד עם זאת, רובם ככולם לא חמושים ואני מניחה ש"ריקוד הקוף" הוא אחת מצורות התקשורת העיקריות בהתנהגותם.
    במדינות "האדומות" פועל ה NRA – http://www.nra.org/
    תיאור מעולה של המצב אפשר לקבל בסרטו המשובח של מייקל מור – באולינג לקלומביין. נדמה כאילו דווקא העשירים והיכולים מוכנים לפתור הכל מהיר, יעיל ומנומס ואילו שכבות הביניים והשכבות הנמוכות מודעות לקשיים החברתיים שלהם ולכן האינטראקציות שלהם יהיו שונות.

    אהבתי

  • יאן  On 9 במרץ 2005 at 18:35

    עניינים יוצאים משליטה בקלות, ואז מתחיל מעגל לא נגמר של רציחות ונקמות דם.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 10 במרץ 2005 at 1:42

    לא אמרתי שזה לא קורה, אבל זה לא הנורמה – למרות כל הסיפורים הידועים, זה עדין היוצא מן הכלל המדגים את הכלל.

    איילת,
    ממראה חיצוני קשה לדעת מי חמוש ומי לא – להב באורך 5 ס"מ יכול בקלות להגיע ללב, וקל מאוד להסתיר אותו.

    אני מסכים שהתרבות המקומית משחקת תפקיד נכבד בעיצוב הגרסא המקומית לריקוד הקוף, גם מילר מזכיר זאת.

    אהבתי

  • יאן  On 10 במרץ 2005 at 2:46

    יש עדויות אנתרופולוגיות על חברות מבודדות (למשל בפפואה וגינאה החדשה) שבהן רצח הוא גורם המוות מספר אחד, ושיעורו גבוה מאשר בגרועות שבערי המערב.

    אהבתי

  • אסף שפריר  On 10 במרץ 2005 at 7:11

    זה מסביר את חוסר הנימוס המשווע בערי יפן.
    הכל בגלל מקארתור והאיסור על נשיאת חרבות.

    אהבתי

  • עומרון  On 10 במרץ 2005 at 8:38

    לגבי באולינג לקולומביין – סרט חובה בנושא זה.
    אבל דווקא מייקל מור מצליח להראות איך בקנדה השכנה יש אותה כמות נשק ואין כמעט אלימות, כך שהמרכיב התרבותי חשוב לדעתי יותר מהנשק.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 10 במרץ 2005 at 9:10

    יאן, אפשר לינק למידע נוסף?

    אסף שפריר, אפשר הסבר?
    מה שכתבת פתוח ליותר מידי פרשנויות.

    עומרון, ראיתי את באולינג לקולומביין, התרשמתי, אבל הרגשתי שהוא מגמתי מדי. קשה לי להגדיר בדיוק מה.
    אני מסכים שהמרכיב התרבותי חשוב יותר מהנשק הזמין.

    דוד

    אהבתי

  • יאן  On 10 במרץ 2005 at 12:39

    אפשר למצוא מידע בנושא האלימות בחברות קטנות בספר "רובים, חיידקים ופלדה" של ג'ראד ווילקינס. (ייתכן שטעיתי בשם המחבר). כמובן, לא כל החברות הקטנות דומות, אבל הנקודה העקרונית היא שהחיים בחברה פרימיטיבית אך חמושה, לעתים קרובות, הרמוניים הרבה פחות ממה שאנחנו נוטים לחשוב. האלימות הרצחנית אינה פיתוח מודרני, וכאשר היא מתפרצת בחברת-כבוד פרימיטיבית, קשה מאד לכבות את האש.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 10 במרץ 2005 at 12:58

    כבר פעם עשירית או יותר שממליצים לי על הספר הזה.
    כנראה שאין ברירה 🙂

    אני מסכים עקרונית, אבל עדין מצביע על ההבדל הבסיסי: בחברה קטנה מכירים אותך, ויודעים ממי צריך להיזהר.
    בחברת ההמונים, לא.

    בחברה קטנה ריקוד הקוף אכן משמש לייצוב מדרג חברתי מסויים, בחברת ההמונים הוא חסר-תועלת ברגע שאתה יוצא מקבוצת ההתייחסות שלך.

    דוד

    אהבתי

  • איילת  On 10 במרץ 2005 at 16:15

    ודאי שהוא מגמתי. הוא עוסק בנושא טעון מאוד – נשק ואמריקה בטיפולו המסור(!) של מייקל מור שהוא עצמו במאי מגמתי ושנוי במחלוקת. למרות זאת, זהו סרט שאפשר די בקלות לנתק אותו מהמגמתיות ולהסתכל על העובדות – ישנו ארגון די גדול שמטיף להתרה של אחזקת נשק חם בארה"ב כאמצעי להגנה ופתרון בעיות.
    אתה צודק בנוגע לחימוש, מהנסיון שלי עם נוער מצוקה, שפת הגוף יכולה להעיד רבות על הזמינות של כלי הנשק (פיזית ומנטלית), מה שמאפשר גישה מסויימת לטיפול בסיטואציה.

    אהבתי

  • אסף שפריר  On 10 במרץ 2005 at 19:08

    כלי נשק אין כאן, לא סכינים ובטח שלא נשק חם, אבל יש המון נימוס ושקט.
    אני לא אנתרופולוג או מבין גדול אבל נראה לי שריקוד הקוף הוא תהליך שמתבצע כאן בצורה סמוייה לחלוטין.
    אני מאמין שזאב או כל מי שחי תקופה ביפן יודע שההיררכיה כאן היא דבר כמעט קדוש ולכן מספיק כרטיס הביקור, צורת הלבוש או הגוף שאליו אתה שייך על מנת לקבוע בבירור ומיד מה מיקומו של הקוף בסולם.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 11 במרץ 2005 at 0:52

    יש נשק ויש אלימות ביפן, אבל זה בעיקר בין היאקוזה לבין עצמם (עד כמה שידוע לי, משיחות עם אנשים שחיו שם).
    נכון ש"ריקוד הקוף" בין הבוגרים היפנים נראה אחרת; מענין איך זה נראה בבתי-הספר, שם שומעים על מקרי אלימות קשים בין תלמידים.

    מילר מציין שהרבה מהריקוד תלוי-תרבות.
    אני מסכים, ומכאן גם החשיבות הרבה בזיהוי נכון של השלבים.

    יצא לי לראות פעם כלב פסיכופט מתקיף כלב רגיל; לא היה שום ריקוד, שום שלבי-ביניים, רק מבט והסתערות בכל הכוח. הכלב ה"נורמלי" ברח ביללת אימה שעד היום מעלה בי צמרמורת; מהמבט הראשון הוא ידע עם מה יש לו עסק.

    בין בני-אדם, הפסיכופטים יותר מתוחכמים, ויותר מסוגלים לדלג על ריקוד הקוף – כמו במקרה הצעיר שנדקר בגלל שהחזיר כסף לחברו של הדוקר.

    דוד

    אהבתי

  • הצועד בנעליו  On 16 במרץ 2005 at 7:57

    an armed generation is a polite generation.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: