בגידת הגוף

כל מי שמזדקן מכיר את ההרגשה הזו, ש"אני כבר לא יכול מה שפעם יכולתי". לא יכול לאכול כמו שפעם, לא יכול לרקוד בלי סוף, לא יכול לבלות כל הלילה ולעבוד בלי בעיה יום שלם אחרי זה. דומה שרק אתמול יכולתי; איך קרה שהיום לא?

המדענים יגידו שמתחילים להזדקן בסוף גיל ההתבגרות, אבל בתחושה האישית כל אחד מתחיל להזדקן בגיל אחר. אני התחלתי בצבא. התגייסתי עם פרופיל 82, רציתי להיות חייל גיבור, והשתחררתי עם פרופיל 45, אחרי ניתוח בברך אחת, עם נקעים חוזרים בשני הקרסוליים, מיניסקוס קרוע בשתי הברכיים, ועוד כמה צרות שאין טעם להרחיב עליהן. ולא שום דבר הרואי, פשוט יותר מדי קילומטרים וקילוגרמים וטפשות, ומעט מדי שינה ושכל ישר. שחיקה מאימונים. לא הייתי יחיד, גם לא המקרה הכי גרוע – ביחידה שלי היה חייל שלא דיווח על שלשול לפני מסע כומתה, והתמוטט בקילומטר ה-118 (שניים לפני הסוף). מסוק הטיס אותו לסורוקה, שם חיברו אותו לדיאליזה והצליחו להציל משהו מאחת הכליות שלו.

התחושה שאתה רוצה לעשות משהו והגוף לא עומד בעומס היא נוראה, במיוחד כשאחרים לידך כן מצליחים. לקח לי הרבה זמן לקבל את העובדה שאני נכה. שאת הטיול הגדול להימלאיה אני אעשה בתמונות שיביאו חברים. טאי-צ'י היה אז בשבילי מה שאיפשר לי ללכת בלי כאבים, עד גבול מסויים; עוד לא ידעתי שיבוא יום שאוכל אפילו לרוץ מרחקים קצרים בלי לשכב אחרי זה יומיים עם נפיחויות וכאבים.

עבר זמן.
הרבה זמן שלא רצתי, לא שיחקתי משחקי כדור, לא רקדתי במסיבות. בחור בשנות העשרים עם רגליים בנות שמונים.

מתישהו גיליתי שאני כן יכול לרקוד, בזהירות. וכן יכול לרוץ, מרחקים קצרים, בזהירות.
ויותר מאוחר גיליתי שאני לא צריך להיזהר כל-כך, שבעצם אני יכול לעשות כמעט הכל.
כל זמן שאני מתאמן באופן סדיר.

אומרים על רקדני בלט שאם הם לא מתאמנים יום אחד, ביום הבא הם ירגישו את החוסר; ואם הם לא מתאמנים יומיים, גם שאר הרקדנים בלהקה ירגישו את החוסר, ואם לא יתאמנו שלושה ימים גם הקהל ירגיש.
הרגליים שלי מעידות שזה נכון, ולא אכפת לי מהקהל – אכפת לי מעצמי.

כמה זמן שלא התאמנתי מסודר, מכל מיני תירוצים (לא סיבות, תירוצים). לא שלא התאמנתי בכלל – לא התאמנתי מסודר. לא כל יום, ולא על כל מה שהייתי צריך. ביום חמישי בבוקר כבר הרגשתי בעצמות שהולך לרדת גשם. בשיעור בחמישי בערב הרגשתי שאני לא מצליח לחמם כמו שצריך את ברך שמאל, ואז עשיתי תנועה אחת לא נכונה, והברך זזה כמו שברך לא אמורה לזוז. בשיעור הזה כבר לא התאמנתי, ולפני שיצאתי הביתה תרגלתי במגרש-החניה עצירת-חירום עם רגל ימין על הקלאץ' ויד ימין על בלם-היד.

הגוף בוגד.
אבל זה לא נכון.
כי כל זמן שהתאמנתי מסודר, הברכיים היו בסדר – אותן הברכיים שהרופאים אמרו שאין מה לעשות איתן, שאצטרך להתרגל לכאב בהן. הרבה שנים הן לא כאבו בכלל, אפילו לא כשהתקרב גשם. כל זמן שהתאמנתי מסודר.

למה הפסקתי להתאמן מסודר?
בגלל… תירוצים. בסופו של חשבון, רק תירוצים.

מאסטר ניר מלחי סיפר שבצבא ראה אנשים מתים מעצלנות בקרב, כי התעצלו לחפור שוחה מספיק עמוקה, או שהתעצלו לרוץ מספיק מהר, או שהתעצלו לתפוס מחסה מספיק מהר… וזה בקרב לחיים ולמוות.

מה ההבדל בין עצלנותו של זה שלא חפר שוחה מספיק עמוקה, לבין עצלנותי, שלא התאמנתי מסודר?
עכשיו צריך להתחיל להתאמן שוב, בזהירות, ללמוד לזוז עם הכאבים.

ולזכור שזה לא הגוף שבגד בי – זה אני שבגדתי בגוף.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • זאב ארליך  On 5 בפברואר 2005 at 18:50

    רשומה מעוררת השראה.

    אהבתי.

    מוקדש למורים העצלנים – כמוני…

    תודה לך דוד.

    אהבתי

  • נמרוד ברנע  On 5 בפברואר 2005 at 20:40

    אני לדוגמא רץ בחוץ, והנה עכשיו יש גשם נוראי.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 5 בפברואר 2005 at 20:45

    לא הבנתי.

    אהבתי

  • תמי  On 5 בפברואר 2005 at 20:46

    אינו קשור להזדקנות. נפגעת, נפצעת. זו בגידה אחרת של הגוף מאשר כשעם השנים אתה פחות מהיר או חזק בלי שמעורבת פציעה או תאונה אלא רק חלוף הזמן ומה שהוא מעולל לגוף שלך.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 5 בפברואר 2005 at 21:10

    לא "נפגעתי, נפצעתי".
    פגעתי בעצמי, פצעתי את עצמי.
    רק שהבנתי את זה רק אחרי הרבה שנים.
    לזה התכוונתי בשורה האחרונה.

    אהבתי

  • מיכל  On 6 בפברואר 2005 at 14:11

    מאוד הזדהיתי, דוד. לדעתי ההזדקנות אכן מתחילה בסביבות הצבא, אבל כשמשלימים איתה ולומדים לחיות איתה, חוזרים שוב להיות צעירים.

    אהבתי

  • גרי אפשטיין  On 7 בפברואר 2005 at 10:00

    פעם ראשונה שרשימה שלך מעוררת בי סוג של רגש.
    אבל תזכור –
    בגידת הגוף היא תהליך טבעי, בגידתך איננה.
    אתה מחוייב לחיות עם בן/בת זוג (גוף) בוגדני ולשמור לו/לה אמונים.
    איזה מערכת יחסים דפוקה הא?

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 7 בפברואר 2005 at 12:05

    מענין, אני חשבתי על זה הפוך – הגוף הוא זה שצריך לחיות אתי…
    😉

    ואם בכל זאת הגוף הוא שבוגד, אז הרי "אני התחלתי", לא?

    איך שלא נסתכל על זה, זה לא נראה טוב…

    אהבתי

  • נמרוד רגוזין  On 8 בפברואר 2005 at 10:13

    בגידה זה אף פעם לא נעים אבל בואו נראה את זה מהזוית של הגוף
    הוא אומר "אתה אף פעם לא לוקח אותי לאכול את מה שאני אוהב, אני רוצה לזוז ,לרקוד ולקפוץ אבל בסוף אנחנו רובצים על הספה לראות משחק של מכבי, גם כשאני כבר מת מעייפות אנחנו עדיין לא הולכים לישון וכשאני רומז לך בעדינות שזה לא עובד כ"כ טוב בינינו אתה מתעלם או סותם לי את הפה וממסטל אותי עם כל מיני כדורים, אז תראה חבוב, לעזוב אני לא יכול אבל מגיע רגע שבאמת כבר נשבר ואז אני נותן לך בראש- אולי סופסוף תקשיב ונוכל לחזור לחיות יחד כמו שצריך. "
    צודק,לא?

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 10 בפברואר 2005 at 20:30

    אפילו מאוד – רק שאני כבר שנים לא ראיתי משחק של מכבי…
    😉

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: