תקופת הכוח המניפולטיבי – מאמר, מאת מרדכי כפרי

א/ מאבק בגלובליזציה

כבר לפני יותר ממאה שנים יצר אנתרופולוג בשם טיילור את תורת הפיגור התרבותי, האומרת שחברה מתפתחת בעוד תודעתה מפגרת אחר המתהווה. המציאות מתחדשת בעוד התודעה עדיין בשלב הקודם. אנו שופטים את ההווה במונחים של העבר, ולרוב איננו יודעים לעדכן את עצמנו. התוצאה היא עמדות שגויות, או אף אבסורדיות, שאנשים משוכנעים בהן ונאבקים עליהן בלהט של אמונה – כי ידע כבר אין בהם. במאמר זה אנסה כמיטב יכולתי להתגבר נחשלותנו האנושית ולהסביר את ההווה, במונחים מתאימים להווה.

כאדם שהתעניין כל חייו בהיבט העיוני של פוליטיקה שמאלנית, אני מרגיש צורך להגדיר מחדש את משמעות השמאל. בעבר ראו בו מדיניות מצפה מצדיקה ותומכת במשטר קומוניסטי או סוציאליסטי, ושואפת להגשים את אחת מגרסאותיו – שכעת יש להם רק עבר, אבל לא עתיד. גם אם זה לא מוצא חן בעיני רבים מאנשי השמאל השקועים בנוסטלגיה, אנו חייבים להודות בכך שהיום השמאל הוא פוסט סוציאליסטי. לדעתי, ההבדל העקרוני כיום בין שמאל, ימין והמרכז הוא כדלקמן: אנשים שאינם מרוצים מהמצב הקיים, שרוצים לשנותו ולתקנו, לרוב בדרך חדשנית וניסיונית – כי דברים רבים בהווה מקוממים אותם והעבר אינו מספק להם פתרונות אמת – הם בשמאל. אנשים המרוצים מהמצב הקיים ופועלים כדי לשמרו כמו שהוא – הם מרכז. לעומתם, אנשים שהאידיאל שלהם הוא לחזור לדגמים קודמים וישנים של סדרי חברה ומדיניות – הם הימין והשמרנים. הקומוניזם, לדוגמא, כבר שייך לכישלונות העבר; לכן, אנשים שרוצים להקימו מחדש אינם אנשי שמאל, אלא דווקא ימין. לכן גם אין זה פלא כשהם פועלים לצרף אל הקומוניזם לאומנות ואפילו שנאת עמים אחרים, למשל אנטישמיות, כי זה לרוב היה מסימני הלאקמוס של תנועות הימין.

דוגמה נוספת: השמאל בארצות המערב מתנגד בכל לגלובליזציה, בה הוא רואה אימפריאליזם. נכון שהגלובליזציה מתנהלת במתכוון בדרך של ניצול הארצות העניות על ידי העשירות, למשל על ידי מדיניות של מחירים נמוכים לחומרי גלם וגבוהים למוצרי תעשייה, שעליהם שולטים העשירים. הגלובליזציה עושה זאת גם על ידי העברת מפעלים לארצות נמוכות-שכר, ובכך מגדילה את הרווחים וגורמות לאבטלה והורדת שכר בארצות המערב עצמן. אפשר להילחם בצדדים האלה של התהליך, למשל על ידי מאבק פוליטי בינלאומי לעלית מחירי חומרי גלם, כמו לפי הדגם של אופ"ק, או על ידי דרישה לאיסור סלקטיבי של ייבוא מוצרים המבוססים על ניצול מחפיר של העבודה הזולה, ודרישה מתאגידים מקומיים לעלית השכר לפועליהם במפעליהם בארצות העולם השלישי המייצרים לייצוא לארצות המערב.

אין להתעלם מכך שמאחורי המחירים הנמוכים של חומרי גלם נמצאים גם עודפי ייצורם הגלובלי, והעברת המפעלים לארצות תת-מפותחות מקדמת אותם לייצור מודרני – ראו את המודרניזציה בסין. לכן מי שנלחם בגלובליזציה בכלל, נוהג לפי ההיגיון של ה"לודיסטים" באנגליה לפני קרוב ל- 200 שנה, ששברו מכונות חוסכות עבודת ידיים ובכך נלחמו בקדמה טכנולוגית.

הגלובליזציה אינה צודקת והיא אכזרית כדרך הקפיטליזם, אבל גם סוללת דרך לקדמה וצמיחה לארצות עניות ונכשלות. מה האלטרנטיבה? הפסקת המסחר הבינלאומי? יש להיאבק למען רפורמות בתהליך ולא לשלול את כולו מכל וכל. אז מדוע שוללים כך את הגלובליזציה?

שלילת הגלובליזציה היא לכאורה המשך מדיניות שלילת האימפריאליזם, שהייתה נכונה, צודקת ומוצלחת, ואכן הוא חוסל על ידי שחרור המושבות והשגת עצמאותן. אחרי חיסול האימפריות צריך לשנות את המדיניות. נכון שבגלובליזציה יש גם המשך של האימפריאליזם, כי לקפיטליסטים יש שכל וניצול הזולת הוא מומחיותם. אבל צריך להבין שהגענו לשלב חדש, הבנוי אחרת מהקודם. זהו סדר עולמי שלא ניתן לחסלו כי אין לשמאל תכנית של אלטרנטיבה חדשנית, או לפחות יעילה, לגלובליזציה. לכן יש להיאבק  בתוכו ולא נגדו.  בלי הבנת מצב זה, מהלך נכון בעבר הופך למגוחך כעת.

ב/ אובדן חזון הסוציאליזם בעולם

שורש הבעיות בשמאל בימינו, הוא בכך שמוקד המאבק השמאלני בעבר היה חזון הסוציאליזם. לחזון זה אין היום מימוש ותקווה וחסידיו טועים ומתפרעים ללא חזון אלטרנטיבי – בבחינת "באין חזון ייפרע עם" (משלי כט), והשמאל במערב באמת מתפרע. אנו כאדם שכל הרגליו הם התמסרות לדת והיה עד לכך שאלוהיו מת.

בזה לא אמרתי שרעיון הסוציאליזם הוא בלתי אפשרי. הרי כל מיני צורות של סוציאליזם התקיימו במשך תקופות של דורות. בארצנו הקיבוץ קיים משנת 1909. בשליש מהקיבוצים נשמר גם היום המשטר השיתופי-סוציאליסטי המקורי. פרוש הדבר שגם אחרי משבר הסוציאליזם בעולם ובארץ זה עדיין דבר אפשרי, למרות שהרבה פחות נפוץ. משבר הסוציאליזם נוצר כאשר התברר שהוא איננו מסוגל להתחרות, כלכלית, בקפיטליזם. גם הגרסה הקומוניסטית וגם הגרסה הסוציאל-דמוקרטית לא עמדו בתחרות. הקיבוצים שמצליחים לשמור על המשטר השיתופי, הם העשירים יותר שהצליחו להקים מפעלי תעשייה, שהצליחו להתחרות מול הקפיטליסטים הישראלים. מחקלאות בלבד – שממנה התחילו כל הקיבוצים – לא ניתן להתפרנס בישראל של היום, כי היא הארץ המערבית היחידה שביטלה את הסובסידיות שפיצו את החקלאים על המחירים הנמוכים של תוצרתם, שהיא חומר גלם. ההיגיון היה פוליטי: במערב החקלאים הם שמרנים לכן הימין שומר עליהם ונזקק לקולותיהם. בארץ רוב החקלאים תומכים בשמאל ולכן הימין מנסה  לפגוע בהם. השמאל ידע שהחקלאים לא יעברו לימין, ראה בהם "פראיירים" ולא השתדל להגן עליהם. ראשי השמאל לא היו מסוגלים, או ש"התביישו" לתמוך בגורם סקטוריאלי כזה וטענו שקודם יש לעצור את האינפלציה ובהמשך יפצו את היצרנים. הפגיעה הקשה ביותר בחקלאים הייתה דווקא בימים בהם שמעון פרס היה ראש ממשלת אחדות עם הליכוד. אז הקפיאו מחירים ושכר כדי לעצור את האינפלאציה, אבל נתנו לריבית האינפלציונית המטורפת להשתולל עד שהכפילה והשלישה את חובות היצרנים. כתוצאה הבנקים, שהפכו לרכוש הממשלה בגלל פשיטת רגל ב-1983,  השתקמו והתעשרו, והחקלאים, קבלני הבניין ומפעלי ההסתדרות –  שהמשיכו לקחת הלוואות מבנק הפועלים ובנק לאומי בגלל שהתרגלו לראות בהם "ידיד" גם כאשר הם עברו לידי האוצר – התרוששו.

הבלטתי גורם פעוט – הקיבוצים, כדי לומר שאין דטרמיניזם פאטאלי ושאנשים מסוגלים ליצור צורות ניסיוניות של חברה ולקיים אותם גם "נגד הזרם". הקיבוצים שרדו יותר מצורות אחרות של הסוציאליזם כי הם נוצרו בתוך הקפיטליזם ובתחרות נגדו. כי הם היו חברה וולונטרית ולא הוקמו במדינת משטרה או על ידי תהליך ממלכתי כמו הלאמה של מפעלים. דרכם של הקיבוצים הייתה אוטופיסטית מובהקת, ו א.ד. גורדון – תלמידו של לב טולסטוי – הסופר והאוטופיסט ברוח ראשית הנצרות, השפיע על ראשית הקיבוץ יותר ממארקס. טולסטוי לימד ודרש את המוסר של עמל כפיים לכולם. רק בעליה השנייה ובהשפעת המהפכה ברוסיה ניסו הקיבוצים לשדך מרקסיזם  לתנועתם הפוליטית. אבל החלוצים הדתיים בשנות השלושים הקימו את קיבוציהם לפי אותו דגם.

ג/ "סוציאליזם מדעי" או פילוסופי?

מארקס יצר תיאוריה לפיה לא רק ביקר את הקפיטליזם אלא צפה את שלילתו, לפי תורת המשבר הכללי של השיטה והמשטר. מרבית תלמידיו נתנו לכך השלכות אסטרטגיות מרחיקות לכת, לפיהן יש לא רק לצפות ולהיאבק לרפורמות בתוך הקפיטליזם, אלא לפעול נגדו למען מהפכה טוטלית. יש ואמרו כמה שרע יותר- טוב יותר למהפכה! על זה התפלגו המפלגות הסוציאליסטיות, לחסידי הרפורמות המתונים מצד אחד, לעומת הקומוניסטים הקיצוניים –  חסידי המהפכה, מצד שני. לפי תורת המשבר הכללי, בתהליך השילוב של קידום טכנולוגי ותחרות חופשית הכל בכל,  יהיה דרוש יותר ויותר הון וציוד כדי לייצור את כלל הסחורות. לכן, הרווחים ירדו עד לנקודה בה הייצור לא יהיה רווחי וכדאי. על הנייר זה היה משכנע, אבל התברר שהקפיטליסטים היו יותר יצירתיים ומצאו פתרונות בתהליך, והקומוניסטים – מתנגדיהם – נעשו יותר דוגמאטיים וציפו לשווא למשבר הכללי.

הקפיטליסטים הגדולים המציאו את הפרסומת והמותגים הייחודיים שביטלו את מכשולי התחרות החופשית ויצרו לעצמם מונופול וירטואלי על סחורותיהם, שהיה יעיל יותר ממונופול ממוסד כל שהוא. הם אף יכלו להעלות את מחיריהם כאשר יצרו דחף פסיכולוגי לרצות את תוצרתם וליחס למותגיהם עלייה מדומה בסטאטוס הצרכן. כך נוצר השילוב של שוק חופשי לחומרי גלם לצד שוק מניפולטיבי-פרסומי של מוצרי תעשיה, שבו אנו חיים. בשוק זה ליטר חלב  העשיר במזון – שהוא חומר גלם – זול יותר מליטר מים עם סוכר, צבע, גז ומותג מפורסם, שהוא מוצר תעשייתי. (לחקלאים משלמים 2 ש"ח בעד ליטר חלב).  נעלי ספורט, שהם מוצר שלא היה קיים לפני שנות דור – כי עדיין נעלו נעליים מעור, שהיו לרוב מוצר איכותי יותר של בעלי מלאכה זעירים, הן מופת למניפולציה של הצרכנים. מתכננים את נעלי הספורט במשרדי חברה בניו יורק, ומיצרים אותם אצל קבלן באינדונזיה או בסין, כך שבמחיר של 20$ נעליים אלה הן כבר רווחיות הן ליזם והן לקבלן. מוכרים אותן בארצות המערב במחיר של בין 20$ ל-100$ ויותר, לפי המותג והסיווג  בפרסומת: לפי טעם המוני, טעם מעודן יותר וטעם האליטה. ההוצאה הגדולה ביותר בין הסוגים איננה בייצור או בחומרי גלם אלא בפרסום. והעיקר, לנעליים כאלה יש בלאי מובנה ומתוכנן מראש של מספר חדשים כדי שיקנו כמוהן שוב ושוב. בנעלי העור של הדור הקודם השתמשו במשך שנים.
כך הפך הקפיטליזם ליצירתי יותר ולרווחי מאד. הארצות הקומוניסטיות נפלו בשליטה וניהול של הירארכיות ביורוקרטיות שמרניות, בהן הקידום היה לא על יסוד של כישרון ויצירתיות בהרמת הכנסות, אלא על יסוד יחסי הירארכיה ונאמנות פוליטית. הן לא היו מסוגלות להתחרות כלכלית בקפיטאליזם ונפלו בזו אחר זו, כאילו לפי "תורת הדומינו", שלפיה היו אמורות ליפול דווקא המדינות הקפיטליסטיות.

לנפילת הקומוניזם בשל אי יכולתו המובנית להתחרות כלכלית בקפיטליזם, היו השלכות על המצב החברתי בארצות המערב. מדינת הרווחה נוצרה לא רק בשל הצלחת המאבק של השמאל למען רפורמות חברתיות, אלא גם בשל וויתור מצד הקפיטליסטים שנעשה כדי להימנע מסכנת מהפיכה קומוניסטית. כעת ברור שאין יותר אלטרנטיבה לקפיטליזם, ואין מה לפחד ממהפכה סוציאליסטית. התוצאה היא מדיניות תאצ'ריסטית שתחילתה באנגליה והמשכה כעת בארצנו, לפיה מצמצמים את התקציבים החברתיים ומפרקים את הנוהגים והמוסדות של מדינת הסעד, תוך הגברת העוני והזלזול בסבל השכבות הנמוכות בחברה, ולעומת זאת מורידים את המסים לעשירים.

סוציאליסטים וקומוניסטים הצטיינו בביקורת הקפיטליזם, אבל תוכניתם ליצירת חברה סוציאליסטית, שהייתה אמורה להיות מבוססת על תורת "הסוציאליזם המדעי", לא התבססה על תצפית ממשית של מדעי החברה. מארקס ואנגלס, שביקרו תוכניות של סוציאליסטים אחרים, לא כתבו תוכניות משלהם בנידון. זה נאמר לזכותם, כי הם לא היו אוטופיסטים ולא כתבו על מה שלא יכלו לדעת  מראש – כיצד יתגשם חזונם. הסוציאליזם שלהם היה בנוי על יסודות פילוסופיים של הפיכת הדיאלקטיקה של הפילוסוף הגרמני הקלאסי הגל לשפת "מטריאליזם היסטורי". זה היה אמור להיעשות לפי חישוב פילוסופי, לפי מונחים של "הפיכת דבר להיפוכו" ו"שלילת השלילה", וכך, לאחר מהפכת הפועלים, החברה המעמדית הייתה אמורה להפוך לחברה "על מעמדית", והרכוש הפרטי לרכוש ציבורי, וכל זה בשני שלבים: הראשון שלב מעבר סוציאליסטי, ואז השלמתו בחברה קומוניסטית שהיא ה"סוף ההיסטוריה". למדתי דברים אלה כנער וזה הרשים אותי מאד. שוכנעתי שאפשר לדעת את העתיד מראש, ואז עדיין לא עלה על דעתי שככל נבואה, גם לזו יש שורש דתי ומשיחי בשפה חילונית  – הורדת גן העדן מהשמיים לארץ.

הניסיון להגשים פוסטולטים פילוסופיים במציאות חברתית, היה אצילי וקשה מאד. הוא נעשה בשתי שיטות. הסוציאליסטים, שעם הזמן נטשו את המרקסיזם אבל הצליחו לכבוש את השלטון בבחירות דמוקרטיות, עשו רפורמות מעשיות בתוך הקפיטליזם ועשו גם הלאמות חלקיות של התעשייה והבנקים – תוך תשלום פיצויים לבעלי רכוש שהולאם. הם גם עשו רפורמות חברתיות והנהיגו חברת סעד, שהצליחה ליצור רווחה חברתית מרשימה בארצות מערב אירופה. חברת הסעד מהווה נושא למאבק פוליטי בין הימין והשמאל גם היום. ההלאמות זכו להצלחות מעטות וכישלונות מרובים ולבסוף, אחרי הגל האחרון של הלאמות בצרפת, בראשית ימי הנשיא מיטראן, הורידו אותם סופית מן הפרק הפוליטי והמעשי במערב. לאחראים על המפעלים המולאמים הייתה ברירה: להתנהג כמו מפעל קפיטליסטי לכל דבר, ובכך להכשיל את היגיון הסוציאליזציה, או לפשוט את הרגל. גם כך וגם כך, ההלאמות נכשלו.

לקומוניסטים היו הצלחות גדולות בכיבוש השלטון בארצות תת-מפותחות, לפחות בשלבים ראשונים. הם שלטו בכל המשק ויכלו לגייס את מרב המשאבים להקמת תעשייה כבדה שעיקרה ייצור מתכות, שבה ראו את יסוד המשק. כרושצ'וב ראה כניצחון את העובדה שרוסיה יצרה בימיו יותר פלדה מארה"ב, כאשר זו התחילה כבר לעבור לשימוש בחומרים חדישים במקום הפלדה, וגם מצאה שייבוא פלדה זול יותר מייצורה. לתעשיות הכבדות האלה  היה חסר לרוסים שוק, והם אולצו לתכנן משק שיספוג את מוצרי הייצור הזה, ולנהל פוליטיקה אימפריאלית של ייצוא נשק באשראי, שלרוב לא זכה לתמורה. היו להם באמת השיגי ענק בהשכלה כללית , ייסוד מוסדות רפואה כללית, הקמת מוסדות מדע ותרבות כללית ועממית, אבל עקב אכילס שלהם היה ניהול המשק והכלכלה. ברגע שיצרו מוצר סביר – מכונית, מצלמה, טרקטור – המשיכו ליצר אותו ללא שינויים במשך עשרות שנים. ראש הביורוקרט אומר: "למה להשקיע בשיפור מוצר שהוא כבר די טוב לצרכינו?" וכך, מפעלי בגדים זלזלו בשינויים באופנה בעולם. רק בייצור נשק הם נאלצו להשתכלל כדי להתמודד עם השינויים המתמידים במערב. הם עשו זאת על ידי תחרת בין מפעלי ייצור, "מיג" מול "סוכוי" למשל (ולא רצו לפעול כך ביתר תחומי המשק כי כדברי טרוצקי "התחת שעליו יושבים הביורוקרטים כבד מראשם." )  עד שהפיגור בהיי-טק הכשיל להם את פיתוח חיל האוויר. חכמי הקרמלין פסלו את המחשבים בראשיתם "כמדע בורגני", ונכנסו לפיגור רציני בפיתוחם בהמשך. פרק חשוב בתורת מארקס הוגשם דווקא בארצות הקומוניזם : "יחסי ייצור" בלמו שם את ההתפתחות של "כוחות הייצור".[X=nextPage=X]

ד/ השלב המניפולטיבי

אנו עדים לניצחון הקפיטליזם, אבל הקפיטליזם של ימינו שונה מזה של דור שלפניו. יש ניתוחים של התמורות שמטרתם ללמד לפעול בסדר כלכלי שנוצר אבל חסרות הכללות של השינוי באותו במשטר. בתחילתו היה הקפיטליזם מרקנטילי, שבו המסחר היה קפיטליסטי ויתר המשק היה עדיין די פיאודלי. בהמשך הצטרף לתמונה הקפיטליזם הפיננסי, שהעניק יתרון ושליטה רבה לבנקים. במאה ה-19 הופיע קפיטליזם תעשייתי שביסודו מיכון חוסך עבודת אדם וגידול עצום ברווחים. בסוף המאה ההיא נוצרו אימפריות קולוניאליות שהעניקו אופי ובהמשך שם לתקופה. היכן אנו כעת? לא חסרות תשובות, אבל הן מתבוננות בעבר. הליברליזם שקם לפני מאה שנים וחצי, עדיין מייצג חשיבה פוליטית הנחשבת למעודכנת. את השוק של ימינו עדיין מכנים שוק חופשי, אף שהוא מזמן איננו כזה. כאמור, התודעה מפגרת אחרי המתהווה. יש להניח שבסוף התקופה ימצאו לה שם מתאים. כידוע לכל תקופה יש סוף, אבל לרוב לא יודעים מראש מתי היא תשתנה מיסודה.

הגדרת התקופה במונחים נכונים עוזרת לנו להתמודד איתה, כלומר לדעת את יתרונותיה ומגרעותיה ולדעת מה אפשר לתקן בה ועם מה צריך להשלים. לדעתי, נכון לכנות את המשטר של ימינו "קפיטליזם מניפולטיבי". הדמויות הבולטות בימינו אינם אנשים שירשו את הונם כקודם, אלא מנהלים שהשתלטו על כספי הזולת ועל המצאות לא שלהם והפכו לבעלי הון ענק. כאלה הם למשל בעלי מיקרוסופט או חברות אינטרנט הענקיות, שליטי אימפריות של עיתונות וטלביזיה כמו מורדוק או ברלוסקוני – אנשים שכישרונם במניפולציות עם הון לא שלהם ועל אנשים חופשיים לכאורה, שהצליחו לגייס בניהולם והפכו את עצמם לבעלי רכוש אגדי. כישרון כזה לרוב לא עובר בירושה ובדור השני לרוב מישהו אחר משתלט על החברות וזוכה במוניטין.

ייחוד נוסף של התקופה הוא במעבר של השימוש במדעי החברה לתפקיד העיקרי בכלכלה, בחיי המשק ובפוליטיקה. כך מתכננים פרסומת מניפולטיבית שמנצלת חולשות אדם כדי להפריד בינו לבין כספו. התוצאה היא שקונים יותר משנחוץ וגורמים לבזבוז רבתי וזיהום סביבתי, שהפכו ליסודות "מכלכלת השפע".

פוליטיקה מניפולטיבית עושה צחוק מהדמוקרטיה. היא מגלה, למשל בעזרת סקרי דעת קהל, שהשמצת הזולת יעילה יותר בהישגים אלקטוראליים מאשר ויכוח כן במחלוקות. כאשר היא מגלה שנפש הדמוקרטיה – דיון פומבי בבעיות – מזיק לאחד או שני הצדדים, משנים את הנושא, בתקיפות מחושבת פסיכולוגית, מדיון במדיניות ממשית לדיון באמונות בפרות קדושות, כי זה נבחן בסקרים כמועיל לצד מסוים. כך ראינו את המועמד קרי, למשל, מנסה לנהל ויכוח רציונלי על המלחמה בעירק, בעוד בוש מנצח אותו על ידי העברת הדגש לענייני ערכים דתיים וכללי מוסר המשפחה, המקודשים בדיבור הציבורי ולרוב מופרים בחיים הפרטיים, מחוץ לעיני הציבור.

במדינת ישראל מסתירים הכרעות בענייני משק וחברה מאחורי מלל לאומני, בהאשמות מי יוותר יותר, ובטענות סרק של מי "לא יוותר". למעשה יוותר תמיד מי שנמצא בשלטון וכעת זה שרון, שהיה אבי כל ההתנחלויות אבל רואה מכס ראש הממשלה מה ש"לא רואים משם": שצריך לוותר על חלק – ברצועה, כדי לקיים בין חסידיו אשליה שאפשר "להציל" כמה שיותר מהגדה המערבית. יתכן ששרון גם משלה את עצמו, אבל לנו חשוב יותר שהוא כעת בדרך הנכונה. מולו ניצב פרס, שבשנות השבעים העניק לגיטימאציה להתנחלויות הראשונות: בית אל, עופרה וקדומים, כשהיה שר הביטחון בממשלת רבין הראשונה; הוא זה שאפשר את הדרך להסתבכות בטירוף ההתנחלויות. מי שההכרעה בידו, בסופו של דבר, הוא הנשיא האמריקאי, שבעיתוי מתאים יכול לעשות "קומבינה" של שלום ויציבות בין ישראל והארצות הערביות. בלי הסדר עם ארה"ב אין לנו יכולת להתמודד עם הקיום בעולמנו. כך משתלבת באופן פרדוקסאלי מדיניות השמאל לחלוקת הארץ בין שני העמים עם חלק ממדינות הגלובלית של המעצמה הנשלטת בידי הימין שלה.

ביקורת הצד המניפולטיבי של חיי הכלכלה והפוליטיקה צריכה להיות הציר העיקרי של מדינות השמאל בימינו. מרמים אותנו על כל צעד ובכל מהלך. לא נהיה אנשים חופשיים בלי לדעת זאת, ובלי להבין איך, ובלי להתנגד לכך. ביקורת התרמיות תעזור לנו להתמודד בשלטונם עלינו ותבלום לפחות חלק מן המזימות נגד האינטרסים האמיתיים של העם.  ואז צריך גם להפעיל את המוח ולהציג בפניו פתרונות עדיפים משלנו.
 

ה/   אידיאלים של טופיה

משמעות המילה אוטופיה היא מקום שאינו קיים. יצר אותה סיר תומס מור שכתב במאה ה-16 ספר בשם זה, על חברה אידיאלית שהגה, דגם של אוטופיה כלשהי הפך לגורם המקדם אידיאולוגיות רבות. לאחר הניסיונות המרים של המאה הקודמת, מן הדין להיות מפוקחים יותר ולהציב רעיונות של תיקון ושיפור של החברה הקיימת כאן ועכשיו – טופיה. זה לא יפתה אנשים כמו הבטחות גן עדן עלי אדמות, אבל זה מתמודד עם רוח הספקנות היאה לתקופתנו. ראינו לא מעט אנשים שהפכו לרוצחים באמונה שהם משרתים אידיאל נעלה, ו"מי שנכווה ברותחין נושף בצוננין". אנו מסוגלים לחזות רק חלק מן האירועים הצפויים בטווח של 5 עד 10 שנים, למשל לחשב כמה אנשים יהיו בארצנו כעבור מספר כזה של שנים. גם זה עשוי להשתבש כי איננו מסוגלים לדעת מראש את כל האירועים והמורכבויות המשפיעים על הנעשה. לא ניתן לדעת מראש את מגמות החברה בטווח של דורות בלי מיסטיקה פוטורולוגית ונבואה כמו-דתית במהותה.

בטווח הקצר, מה שנראה כמתפתח הוא התחזקות השלטון המבצע המניפולטיבי, על חשבון מוסדות המחוקקים. צפויה כנראה הגברת פיקוח השלטון על האזרחים בגלל יכולת המחשבים לעזור לבצעה, כמובן על רקע נסיבות הלוחמה בטרור. צפויה גם עלית כוחם של תאגידים וחברות בינלאומיות, השולטים על הייצור והצריכה של מוצרים בכל העולם ועל משק המדינות בהן הם פועלים. נראה שצפויות גם הגברת הטרור העולמי, כי יש לו נתוני צמיחה ספונטאנית, והגברת המלחמה בו. האוטופיות תמיד הציגו אור בקצה המנהרה, ובכך התחרו בדתות. מלחמה אמיתית בטרור נעשית על ידי מוסדות ביון, משטרות ויחידות קומנדו נסתרות. הצלחות במאבק זה נשמרות בסוד, ולו כדי שהאויב לא ילמד מהן, בעוד שהכישלונות מתגלים וזוכים לפרסום שערורייתי. תוסיפו לזה גם את השפעות מעשי רצח בטרור.  לכן מלחמה בטרור היא מרשם לכישלון בבחירות; ראו את חילופי השלטון הרבים בישראל. לכן יש תמיד פיתוי לקדם מלחמות במדינות התומכות בטרור, אותן ניתן לנצח בשדה הקרב; כמו למשל המלחמה בעיראק.

מארקס בנה את רעיון ניצחון הסוציאליזם, על מלחמת מעמדות בארצות המפותחות. לנין גילה, שהפועלים בארצות הללו מוכנים להסתפק במאבק של איגודים מקצועיים, ואין להם שאיפות לסוציאליזם בטווח הרחוק יותר. לכן ביסס לנין את חזונו על מאבקה של אליטה פוליטית, של אינטליגנציה בדמות מפלגה מהפכנית, שתמריד את כל המדוכאים. למעשה, המהפכה הקומוניסטית ברוסיה וארצות אחרות המרידה וגייסה בעיקר את האיכרים, בהבטיחה חלוקת אדמה. תורת האליטות התפתחה באיטליה בידי פארטו, מוסקה ומישלס.  זה האחרון גם ניסה לגשר בין תורת העלית ובין המארקסיזם. בספרו "מפלגות פוליטיות" (1903), הוכיח מישלס שכל ארגון המוני נזקק לאוליגרכיה של מנהיגים שעומדים בראשו. בניצחונן, האוליגרכיות הקומוניסטיות הקימו מדינות משטרה, בעזרתן שלטו עד לנפילתן. בארצות כמו סין ו-וייטנאם, וברוב הרפובליקות הסובייטיות לשעבר, מדינת המשטרה נמשכת גם כאשר הכלכלה נעשית רכושנית.  בימינו אין בארצות המערב  מעמד שיתמסר לתיקונים חברתיים ורפורמות, כמו שהקפיטליסטים השמרנים מתמסרים לביטולם. יש מפלגות פוליטיות שמרימות דגל של רפורמות ומאבק הפועלי. אבל לעתים גם הן מוותרות, כאשר מתגלה שהציבור האמור ליהנות מהתיקונים אדיש או אפילו מעדיף את הימין.  הפוליטיקאים נבחנים בבחירות ביכולתם לשמור או לקדם את הכלכלה הכללית, כלומר להיות מרכז. תנועות השמאל הרדיקליות מתעניינות יותר בבעיות חוץ והעולם השלישי מאשר בנעשה בארצן-הן.

במרכז המאבק הפוליטי הממשי ניצבת בעיית העוני. לקברניטי המשק הקפיטליסטי דרושה שכבת עניים ומובטלים, כי היא עוזרת להוריד את השכר ולהפחיד את העובדים כדי שלא ידרשו יותר. את העניים גם קל יותר לשכנע בעזרת מניפולציות והבטחות סרק, כי לרוב הם הפכו לעניים גם ברוח, ותומכים בלאומנות, המפצה אותם על רגש נחיתותם על ידי הצגת האויב מבפנים. לכן המאבק בעוני איננו מאבק סקטוריאלי של העניים ולמענם; העוני פוגע לא רק בקורבנותיו אלא, כאמור, בעובדים שמעליהם, בשל הורדות השכר והחרדה לאובדן הפרנסה. העוני יוצר את אויבי החברה, בדמות הפושעים, מפיצי הסמים ואנשי העולם התחתון הפוליטי של קיצוניות אלימה. לכן מאבק נגד העוני הוא אינטרס כללי, כי קיומו מסכן את כלל החברה. זה מסביר כיצד אזורים אמידים בארצנו תומכים יותר במאבק למען העניים, ושכונות העוני בוחרות בימין שתמיד מצליח לרמות אותם ערב הבחירות ולאכזב אותם יום אחריהן.

גם מאבק להצלת האקולוגיה תואם את  האינטרס הכללי. הוא שולל אינטרסים סקטוריאליים של בעלי עניין בכריתת יערות, בכיסוי הטבע בבטון ובאספלט, או בתעשיות המזהמות את האטמוספרה, האדמה והמים. שוב יש לנו עניין באינטרס של כלל האנושות כנגד אינטרסים צרים שכנגד. השמאל בארצות המערב, עדיין מתוך הרגל, מניף את הדגל של מלחמת מעמדות, כמו שהוא מניף עדיין את הדגל של מלחמה באימפריאליזם. "לא למדו דבר ולא שכחו דבר" – זה נאמר בזמנו על הבורבונים בצרפת אחרי נפולואון.

לדעתי, יהיה נכון וטוב לעניין להדגיש שהאידיאלים של השמאל בימנו יציגו אותנו כציבור של הומניסטים, כלומר פועלים לקידום האדם, ונלחמים למען אינטרסים אנושיים כלליים. עלינו להבליט את העובדה שמולנו גורמים אנוכיים וצרי אופק, המכשילים גם את עצמם כבני אדם, במאבקם הפרטני נגד טובת הכלל. המצב שבו הימין האמריקאי, למשל, הצליח ליצור לעצמו תדמית של מגיני המוסר מול השמאל, המוצג כמתירני ונהנתן בגלל תמיכתו בעמדות ליבראליות, הוא שערורייה! כאילו חירויות היחיד ושוויון זכויות אינם בעלי ערך מוסרי! שום דבר, חוץ מראש החי בעבר, לא מפריע לנו לפתח תורת מוסר הומניסטי, על ידי יצירת איזון נכון בין אינדיבידואליזם ואינטרס כללי. אנוכיות ומלחמת הכל בכל היא במוקד של הקפיטליזם ובדעת חסידיו במרכז ובימין. הצרה היא שדוברי השמאל עומדים כסלבריטאים, עם רגל אחת בתוך אינטרסים משותפים עם הימין, כאנשי עלית  באי שוויון חברתי וכלכלי, ועם רגל שנייה בעולם של מושגי השמאל הישן, שהיה בעל יחס אמביוולנטי ולרוב שלילי למוסר בכלל, כמעין צירוף של דעות קדומות הנוגדות גישה מדעית. צריך לגבש מוסר רציונאלי, הבנוי לא על דעות קדומות אלא על היגיון  של הדאגה לזכויות הפרט באיזון עם לטובת הכלל. יצירת ערכים של מוסר כזה, תאפשר לנו להתמודד עם המוסר הדתי הפונדמנטליסטי, הבנוי על מושגי וערכי העבר, שלעתים סותרים לא רק את נוהגי וצרכי תקופתנו אלא גם את התנהגותם הפרטית של מאמיניו. גם כשאנו מבינים זאת, אין לפסול את ערכי הזולת. זה גורם לנזק פוליטי ולגיוס יתר של הכוחות השמרניים. אבל, מומלץ לדרוש שלא יטיפו על הזולת קיום ערכים זרים לו. זכותם למשל לא לעשות הפלות בין עצמם, אבל אל להם לחוקק איסורים כאלה על הזולת. הצגה והבהרה של עקרונות המוסר שלך מעניקה לך ייחוד של רוחניות משלך, ומהווה גם גורם של פיוס, בתחום שבו אין זה מן התבונה לנהל מלחמות. מלחמות בדת כלשהי תמיד נכשלו – קשה מאוד לשכנע – ולצערנו, לעתים קל יותר להרוג.

ו/ התאבדות חברתית ודמוגרפית של הקפיטליזם

ניצחון הקפיטליזם מזכיר את האגדה על המלך מידאס שהיה עשיר מכולם, כי כל אשר נגע בו הפך לזהב, עד שהוא עצמו מת מרעב, כי גם איש כמוהו אינו יכול לאכול זהב. הקפיטאליזם הוכיח שהוא מסוגל לנצח את כל הצורות היריבות של משטר חברתי, אבל איננו מסוגל לקיים את החברה שמתפתחת בארצותיו. הילודה בכל ארצות המערב ירדה כך שאוכלוסייתם הכללית הולכת ופוחתת. ירידת הילודה גדולה במיוחד בקרב המעמד הבינוני. הגירה מספקת חלק מכוח העבודה החסר, אבל חוץ מארה"ב ועוד כמה ארצות בהן ההגירה היא סלקטיבית, היא איננה מביאה לאירופה תחלופה למעמד הבינוני הנחוץ לקיום וקידום המשק והחברה.

יש הרבה סיבות לירידת הילודה ונכתב די והותר בנידון, אבל הדבר החשוב ביותר לא זוכה להבלטה מספקת. מדובר בהשפעה של יסוד האידיאולוגיה הקפיטליסטית: אנוכיות כיסוד ועיקרון הפעילות הכלכלית, שחודר לכל תחומי החיים. כל אחד אמור לפעול למען עצמו כי הכל נמדד בכסף שאתה צובר ומפעיל. הרכוש מעניק לך כוח, השפעה ומעמד חברתי יחסית לאחרים. הכל רוצים להשתוות לעשירים ביותר ולעלית של הסלבריטאים. על יסוד זה גם נוצרת "תרבות הסינגלס" כלומר הווי של אנשים שאינם מקימים משפחה. למה להסתפק בקשר עם אישה אחת ולפרנס ילדים? מחליפים מדי פעם יחסים מזדמנים ללא התחיבות וללא גידול ילדים.  בארצות רבות חיים כך כ-40% מהאוכלוסייה. הוסיפו לזה גרושים רבים המצטרפים גם הם, ובעיקר הגברים, לתרבות הסינגלס, כלומר לאנשים הדואגים רק לעצמם. קשרי משפחה הולכים ומתמעטים. מחליפים אותם בחוגים של תועלת הדדית: לפי מקום עבודה, מקצוע, מועדון שכונתי, תחביב וכו'.

במצב זה בין שליש למחצית הילדים שנולדים  גדלים במשפחות חד הוריות, אישה רווקה או גרושה וילדיה, לרוב רק אחד. רמת חייהם מתדרדרת מזאת שבה גדלו הורי הילדים כי חסר בה המפרנס הראשי, גם בגלל שיש אפליה בשכר הנשים וגם בגלל שחסרה המשכורת השנייה הנחוצה לקיום משפחה במעמד הבינוני. ללא דגם אב כמחנך ומהווה מודל לשאיפות בניו, ילדים אלה לרוב גם לא ישיגו את השיגי הוריהם במעמד חברתי, ברכוש ובתרומה לחברה. כלומר שנוסף לירידה כמותית, צפויה גם ירידה הישגית. במדינות רבות באירופה כבר חסרים סטודנטים באוניברסיטאות והן מתחרות על סטודנטים זרים שאולי יתאקלמו ויישארו כשיהיו בעלי מקצוע.  מדינות אחדות מנסות לעודד ילודה תוך דגש על המעמד הבינוני. סינגפור היא הראשונה שהבינה את בעיתיות המצב, אבל מאמציה לא הועילו.

אצל כל בעלי החיים, הפצת הגנים היא היעד הראשי אחרי השגת המזון. אידיאל האנוכיות הקפיטליסטי הצליח לגבור אפילו על זה, וליצור מצב שבו היצר המיני בא על סיפוקו בעוד הגנים אינם מופצים. התהליך כבר ברור, דמוגרפים וכלכלנים עושים חשבונות פסימיים לחמישים עד מאה שנים. כאמור אי אפשר לחשב לטווח ארוך כזה, כי הרבה מהאפשרי אינו צפוי, ומה שצפוי אינו בתשומת ליבנו כעת. אולי תעשיית הציוד והמזון לתינוקות תמציא פרסומת משכנעת להגברת הילודה? ואולי ילמדו ממחבר "עולם חדש ואמיץ" למסד גידול ילדים במעין אינקובאטורים  לייצור תעשייתי של בני-אדם? אולי גם ישכילו לגדל את  צאצאי התעשייה הזאת בצורה הדומה לחינוך המשותף, שבינתיים הופסק בקיבוצים, אבל הספיק בזמנו לחנך דורות של נוער שלו חריצות, הישגיות, וניסיון חברתי-קבוצתי שכתוצאתם כמעט כל ילידי קיבוץ שיצאו העירה הם שם במעמד בינוני לכל הפחות?

ז/ חזון חברה רציונאלית

לאחר אובדן הסוציאליזם, השמאל זקוק לנקודת ארכימדס חדשה וזה עניין בכלל לא פשוט. הרי פסלנו מראש כל דמות של חברה אוטופית. במשטרים לא דמוקרטיים יתכנו מהפכות פוליטיות, אבל שינויים חברתיים יש לעשות בדרך של רפורמות כי בדרך הדמוקרטית דרוש להם זמן לשיקול דעת, רכישת ניסיון,  והשגת הסכמת הרוב. יש לעשות רפורמות לפי שינויים בכלכלה וחברה ובצעדי ניסיון ובדיקתו. למשל, גידול בפרודוקטיביות  הייצור התעשייתי המודרני ושימוש באוטומטים החוסכים עבודת אדם, יוצר בעיות של אבטלה המונית. אפשר להתמודד איתה בדרך של קיצור שבוע העבודה, או בדרך תשלומי "השלמת הכנסה" למובטלים, אבל אז חלק מהעובדים בשכר נמוך פורש מעבודה. אפשר להחזיר אותם לעבודה על ידי  העלאת שכר המינימום מעל לרמות "השלמת הכנסה", אבל זה "יקר מידי" למעבידים והם טוענים שאינם יכולים להתחרות  בייבוא, גם כשמדובר בעיקר בעובדי שירותים. הם מעדיפים ייבוא של פועלים זולים, חסרי זכויות סוציאליות, מחו"ל, כלומר הגברה נוספת של האבטלה. בארצנו מתמודדים עם הבעיה על ידי הורדת תשלומים סוציאליים, כלומר הגדלת שכבות העוני. פרוטה שנחסכת היום תעלה לנו מאה בהוצאות מאסר לפושעים שיצמחו ממדיניות זאת בבוא העת. ברור שמדובר בתחום שבו אין מנוס מרפורמה יסודית כי כאמור חיסול העוני חשוב לחברה בכללותה אפילו יותר מאשר לקורבנות העוני עצמם.

את  המגמה הכללית של הרפורמות כבר ציינו והיא הומניזם, אינטרס כללי של האנושות וקידום האדם מעבר  למה שהושג בעבר. נקודת ארכימדס של מאבק זה צריכה להיות האידיאל  של חברה רציונאלית. החברה שבה אנו חיים  בפרוש רחוקה מלהיות רציונאלית. מושלים בה דחפים אנוכיים לעושר אין-סופי,  חוסר ריסון וכוח מבצע בלתי מוגבל, בהם צריך להיאבק  כדי שלא יגברו על חרות הכלל במדינה.

לדעות קדומות ודעות אירציונאליות חדישות יותר יש כוח עצום בתודעה הכללית. אנו  חייבים לדעת מראש שחזון של חברה רציונאלית לגמרי אינו ניתן להשגה כי איננו יצורים רציונאליים. כדברי ברטראנד ראסל, אדם מסוגל לבצע בצורה רציונאלית את אשר מצווים עליו רגשותיו, ורגשות האדם בודאי שאינם מופת של רציונאליות. לכן חזון החברה הרציונאלית יהיה תמיד כאופק שמתרחק ככל שמתקרבים אליו, אבל אפשר להיערך לפיו כאידיאל ולחשב, לשבח או לבקר הצעות ומעשים לפי מידת הרציונאליות שלהם, לפי גיבויים המדעי, ולפי מידת השיפור שיש בהם לעומת הבלתי רציונאלי שקיים עדיין בעולם.

מן הדין שתשאלו מה הבדל בין המדעי והרציונאלי? ובכן, שפת המדע איננה מובנת לרבים מבני האדם. היא בנויה על הימנעות מכל שיפוט ערכי ונבנית על יסוד עובדות, נתונים, אימותים של הנחות, והרבה מתמטיקה ביניהם. כדי שיבינו אותה צריך לתרגם את הדברים המורכבים לשפת נימוקים שיש בהם היגיון פשוט, היכול לשכנע שכל אנושי מצוי.  השכל הזה פועל לפי כללים אחרים וידועים לנו, ולצערנו ליוצרי פרסומות ומרמים פוליטיים אפילו טוב יותר.

בתהליך האבולוציה היה כנראה מזל גדול למין האנושי. בין אבותינו שרדו רק אלה שהיה להם די שכל כדי שיכלו לצוד תוך שינוי שיטות, לגלות ולאסוף מזון, ולהתגונן מחיות חזקות מאדם על ידי גיבוש חבורות ושימוש בנשק. אלא שהטבע הוא בזבזני. כמו שלאדם בודד יש די זירעונים כדי להפרות את כל נשות העולם, כך גם השכל הדרוש כדי לקיים חבורת ציידים ומלקטות מזון, הווה גם מדרגה תודעתית מספיק גדולה כדי לייצור על אותו יסוד פיזיולוגי – יכולתי שהושג במוחנו , כדי להכיל את כל התרבויות והמדעים שפיתחנו, ויש עוד לאן להתקדם.  התופעה של מפגר-גאון שמסוגל לחשב מספרים מדהימים, או אדם בעל זיכרון צילומי שלאחר מבת יחיד זוכר אפילו דפים של ספר טלפונים, וכישרון גאוני לייצור תיאוריות הפורצות מושגים קיימים ומסבירים תחומים נסתרים עד אז כדוגמת תורת איינשטיין מראה לנו חלק מאפשרויות קידום יכולתנו. במקביל כבר פיתחנו מחשבים שמחליפים ומכפילים יכולות דומות גם מחוץ לפיזיולוגיה. המרחב לתיקונים רציונאליים הוא גדול, ויכולתנו לתקן היא תמיד שאלה פתוחה והאתגר הבא.

השתחררות מתורות שהתיישנו משחררת את האדם ופותחת לפניו אופקים חדשים. דברי המוצגים לדיון, הם רק צעד אחד בויכוח יסודי הדרוש לחלק מהשמאל שרוצה לגבור על כישלונות העבר ולהיהפך מחדש לכוח בעל ביטחון עצמי. הימין והמרכז זכו בימינו לעליונות אינטלקטואלית. מי שאינו רואה זאת מתכחש למציאות. השמאל אינו יכול להיאבק לתיקון החברה בלי מהפך רעיוני. הימין והמרכז לא יעשו ואפילו לא מתיימרים לעשות מאמץ אמיתי לתיקון החברה. כוחם המניפולטיבי לקיים את הסדר הקיים עדיף עדיין עלינו.
 
כל הזכויות שמורות למרדכי כפרי, אבי. המאמר רואה אור לראשונה כאן, ברשותו.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • זאב ארליך  On 15 בינואר 2005 at 23:05

    מתי הוא כתב את זה?
    צריך יום חופש כדי לקרוא את זה. תודה לאביך שהסכים לשתף את הכלל במאמרו המעניין מאוד.

    ללא ספק חומר למחשבה.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 16 בינואר 2005 at 0:17

    זה נכתב בשבועיים האחרונים.

    אהבתי

  • יצחק ליפשיץ  On 16 בינואר 2005 at 7:39

    התיאוריה שהוצגה כאן נשמעת רבות בין אנשי אסכולת פרנקפורט ויורשיה. הקפיטליזם הוא אכן אנוכי, ואף אכזר פעמים רבות, אבל לדעתי הבעיה עם התפיסה הסוציאליסטית היא שהיא מבוססת על עריצות. התביעה ליצור צדק חלוקתי, לחלק מחדש את העוגה באופן צודק, היא תביעה עריצה. היא רואה בזכויות הקניין של כלל האזרחים זכות מותנית, כאשר רק השלטון יודע כיצד לחלק אותה נכון. למעשה, היא מקעקעת את התפיסה היצירתית מיסודה, ואין זה משנה אם מדובר בסוציאליזם ישן או חדש.
    ניתן לדבר על דאגה לזולת מבלי להיות סוציאליסטי. ניתן לעודד דאגה לזולת מבלי לחלק מחדש את העוגה אם התביעה היא לדאוג לנזקקים. אבל כאשר הטענה היסודית היא שצבירת הון כשלעצמה היא מעשה בלתי צודק הבא על חשבון הזולת, טענה זו נשענת על ההנחה שכל אזרח זכאי לסכום כסף שווה. אבל האם צבירת הון נובעת רק ממאוויים אנוכיים? האם בצבירת הון אין ביטוי ליצירתיות האנושית, והאין היא מאפשרת אותה בסופו של דבר?
    אני טוען שחייבים לתבוע מן העשיר לתרום לעני, אבל לא מנקודת מוצא של צדק אלא של חמלה ואהבת אדם.
    יצחק

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 16 בינואר 2005 at 8:48

    אולי צבירת ההון אינה נעשית ממניעים אנוכיים בלבד, אבל מניעתו מאחרים מהי?
    העברת מפעל רווחי לחו"ל כדי לחסוך בשכר העבודה במקום בו אין שכר-מינימום, אינה אנוכיות?

    נקודה נוספת:
    אבי לא טוען שצבירת הון נעשית ממניעים אנוכיים, אלא שהקפיטליזם הוא אנוכי במהותו, ומשדר זאת בכל הרמות – ראה פירסומת שראיתי אתמול בטלוויזיה: "מי שאוכל לבד אוכל יותר".

    אולי המניע לצבירת הון אינו אנוכי, אבל המערכת האידיאולוגית שסביבו – בהחלט כן.

    ודבר אחרון:
    אבי מציע אלטרנטיבה לסוציאליזם.
    🙂
    דוד

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 16 בינואר 2005 at 9:14

    אבי אינו רגיל לקצב האינטרנט ויתכן שייקח לו זמן להגיב.

    אהבתי

  • יצחק ליפשיץ  On 16 בינואר 2005 at 10:07

    במוטיבציה לצבור הון. אין ספק שמדובר בניצול של מוטיבציה אנוכית. אבל אני טוען שמצטרפת למוטיבציה זו גם מוטיבציה של ביטוי עצמי. אבל האם אתה מאמין שתוכל להביא את החברה לידי כך שיעבדו אך ורק מסיבות אידיאולוגיות? לא נראה לי שיש ויכוח על העובדות. הויכוח הוא אם לרסן את המוטיבציה האנוכית, או שיש צורך לעודד את תחושות החסד והחמלה.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 17 בינואר 2005 at 1:41

    אני מקוה שיוכל להגיב מחר.
    בכל מקרה, אני לא בטוח שיש ביניכם ויכוח…

    אהבתי

  • sten wolf  On 17 בינואר 2005 at 4:26

    המוטיביציה לעבודה שיתופית וולונטרית אינה בהכרח חסד וחמלה. ניתן להתבונן על תופעת הקוד הפתוח כמקרה מייצג

    אנשים רבים, בעלי ידע ומומחיות לא מבוטלים (ועל כן סביר להניח שגם בעלי אפשרויות עבודה ושכר סבירים) תורמים ממרצם וזמנם לטובת פרוייקטים שלכאורה אין כל שכר בצידם.
    לינוקס, מוזילה, אפאצ'י, mysql ו postgresql, PHP ועוד ועוד הם רק חלק מפרוייקטים שהבשילו לדרגה בה הם משתבים, ואף עולים, על מוצרים שפותחו במימון מלא.

    מהו סוד ההצלחה של תנועת הקוד הפתוח? כיצד מושכים אדם בעל ידע, שזמנו שווה כסף, לעבוד בחינם? בוודאי לא מתוך תחושת חסד וחמלה (איני רואה כיצד ניתן להשליך חסד וחמלה על תוצרי תעשיית הקוד הפתוח) אלא מתוך רצון לביטוי אישי, ולעיתים רחוקות כורח אמיתי.

    מה התמורה לעבודה הקשה הזו? בעיקר הכרה. היכולת להשאיר רישומך על העולם, ולומר לכולם – הנה ראו מה עשיתי במו ידי. יש גם מרכיב אידיאולוגי, כמובן. ההתנגדות למונופול של מיקרוסופט בתחום המחשבים האישיים בולטת במיוחד, אך אם בזה היה מסתכם הנושא, היינו בוודאי עדים למאבק ציבורי ו/או משפטי, ולאו דווקא למציאת פתרונות יצירתיים.

    אהבתי

  • אמיר  On 17 בינואר 2005 at 13:17

    אני עוד צריך לחשוב על המאמר לפני שאוכל להביע דעה. ואולם אני כן יכול לשבח את המאמר על היותו מרתק ומעורר מחשבה.

    אמיר

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 17 בינואר 2005 at 17:10

    Take your time 🙂

    אהבתי

  • יאן  On 17 בינואר 2005 at 21:48

    אם כי יש בו משום תפיסת המרובה.
    סעיף ו"ו לדעתי מוגזם במקצת – ברוב מדינות המערב יש ריבוי טבעי חיובי, אמנם נמוך. האוכלוסייה אינה פוחתת.

    האדם בחברה הקפיטליסטית אינו בהכרח אנוכי יותר משהיה לאורך ההיסטוריה, להוציא קבוצות מצומצמות כגון מייסדי הקיבוצים. ייתכן שהעובדה שאביך נמנה על קבוצה כזו, אם הבנתי נכון, משפיעה על שיפוטו את הדור הנוכחי במערב.

    מעבר לכך, גם לאדם אנוכי יש מניעים להביא ילדים לעולם, ובעיקר הסיפוק הרגשי בגידולם (סיפוק, שמקורו בטבע ואינו תלוי בתקופה וערכיה) והדאגה שיהיה מי שיסעד אותו בזיקנתו. (גם זה תמיד היה שיקול בהבאת ילדים לעולם).

    אהבתי

  • יאן  On 17 בינואר 2005 at 21:50

    בארה"ב עצמה, שהיא נושאת דגל הקפיטליזם, הילודה גבוהה ביחס למערב. בארצות סקנדינביה ובארצות מזרח אירופה, שהמשק שלהן מערב סוציאליזם וקפיטליזם, שיעור הילודה נמוך ביחס למערב.
    פירוש הדבר שהמתאם בין קפיטליזם כשיטה כלכלית לילודה נמוכה בעייתי.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 17 בינואר 2005 at 22:55

    "טללי בוקר" כתב:
    http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=930&msgid=45945805

    ואבי ענה:

    דוד הצליח לתקן את חיבורי לאינטרנט. אני מגיב קודם לאחרון המגיבים כי זה העיקר: למה בכלל צריך שמאל?
    מי שמצדיק את הסדרים הקיימים אינו רוצה בשמאל. מי שרוצה לחזור לסידרי העבר השמאל בודאי מפריע לו. מי שחושב שיש לתקן את המצב הקיים ו/או את המדיניות הקיימת זקוק לתנועה שתתמודד עם זה.
    אינני חושב שאפשר להקים חברה צודקת, גם בגלל שפיתרון של בעיות ישנות גורם להיוצרות של בעיות חדשות. יש הבדל בין צדק שלא ניתן להשיגו, לבין יותר צדק, שהוא תמיד על הפרק ואפשרי.
    מאחורי הויכוח על עדיפויות תקציביות מסתתרת חלוקת השלל צינית. כמו בברית מילה: מקצצים לקטנים והגדולים אוכלים עוגות. לעשירים מקטינים את המיסים בסכומים העולים בהרבה על מה שקוצץ לעניים. שליש מהעובדים זוכים לשכר מינימום וגם פחות מזה, גם כשהם עושים עבודה מקצועית, ועוד מתעללים בהם, למשל במניעת יכולת לשבת בעבודת קופאיות, בגלל פחדם מאבטלה.
    שכר מינימום פרושו עוני ודיכוי המשק כולו בגלל חוסר יכולת מצידם של העניים לקנות מצרכים שהם זקוקים להם. אינני מטיף פה לסוציאליזם אלא לקאפיטליזם נבון יותר.
    חיסול העוני הוא האינטרס של כל החברה ולא רק עניין של חמלה.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 18 בינואר 2005 at 0:29

    לאבי יש בעיות בחיבור לרשת, לפעמים יש ולפעמים אין. בינתים הוא כותב תגובות ליצחק ויאן.
    אני מקווה שמחר הענין יסתדר ונוכל להעלות את התגובות כסדרן.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 18 בינואר 2005 at 14:16

    אבי כתב: "מקצצים לקטנים, וגדולים אוכלים עוגות".
    מיכל גרינברג החליטה לבדוק מבפנים איך עושים את זה:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3032235,00.html

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 19 בינואר 2005 at 0:12

    (האינטרנט אצל אבי עדין לא תקין, אנחנו מעבירים את תגובתו דרך המחשב שלי – דוד)

    הדיון על הסוציאליזם הפך לדיון על שלג דאשתקד. יחסי לאנוכיות בנוי על דברי הילל הזקן: אם אין אני לי מי לי? ואם אני לעצמי מה אני? אין לאדם קיום בלי אנוכיות, אבל לעצמו בלי הכרה בזכות לאנוכיות של הזולת הוא חוזר לחיה, והוא והורס את חברת האדם הבנויה על: "חיה ותן לחיות". מה שמתהווה לדעתי בארצנו הוא שלא נותנים לחיות בכבוד לשליש מהאוכלוסייה. חמלה של העשירים משיגה את המצב העלוב הקיים היום בארצנו. לכן דרוש מאבק פוליטי לעלית שכר המינימום (מה שעושה אמיר פרץ ולא חמלה) ותמיכה נוסח חברת סעד באלה שאינם יכולים להתפרנס. לכל זה דרושה תנועה פוליטית שתפעל לפי אידיאולוגיה מעודכנת ותיצור כוח מתחרה בימין והמרכז. מאמרי הוא ניסיון לעורר וויכוח על האידאולוגיה שתשכנעה אנשים לעשות את הדברים.

    אין ספק שבצבירה ובהרבה דברים אחרים שקפיטליזם עושה יש יצירתיות רבה – בזכות זה הוא מנצח. אינני פוסל כל מה שהקפיטליזם עושה , אבל ברור לי שדרוש איזון בין אינטרס היחיד וצרכי הכלל. לזה נחוצות רפורמות דמוקרטיות במשטר החברתי.

    מרדכי כפרי

    אהבתי

  • מרדכי כפרי  On 19 בינואר 2005 at 12:14

    אני נאלץ לעדכן אותך: בארצות המערב שעור הלידות הוא בין 1.1 ל-1.5 ילדים לזוג וגם זה בירידה, כאשר דרושים לפחות 2.1 ילדים לזוג כדי לקיים את החברה האזרחית. מה שמשנה את התמונה זה הגירת עובדים מהעולם השלישי, שכאמור אינם נקלטים בתוך החברה המערב אירופית. בארצות הברית, אוסטרליה וקנדה המצב שונה כי יש שם מדיניות של הגירה סלקטיבית. נוסף לזה חיים בארה"ב שתי אוכלוסיות שיש בהם ריבוי רב. אלה הם ה"לאדינוס" המקסיקאים ברובם והאפרו-אמריקאים.

    עניין האנוכיות נפתר בשבילנו כבר על ידי הילל הזקן: "אם אין אני לי מי לי ואם אני לעצמי מה אני?" אין לנו קיום אישי ללא אנוכיות ואין לנו חברה בלי התחשבות בזכות דומה של הזולת. הצד השני, אי ההתחשבות בכך שיש לך צורך בשיתופו של הזולת, הוא שהורס את החברה הקפיטליסטית. טבעו של האדם אינו משתנה, אנו חיות שבתהליך האבולוציה זכו למודעות שכלית רבה. בתקופות שנות מתפתחת תרבות שבה אנו נאלצים לעשות איזון חדש בין אינטרס עצמי ודרישות הסלקטיביות של הסדר הכללי.

    ההנאה מדור ההמשך (ילדים) היא אוניברסאלית בטבע. מה שניסיתי להוכיח הוא שקפיטליזם של ימינו מצליח להרוס בנו את הטבע הזה.

    עליתי ארצה לקיבוץ עוד בימי הזוהר שלו, ב-1951. זה משפיע על שיפוטי בשני כיוונים. הנוסטלגיה לעבר מלהיב ובפרוש רומנטי, על זה רמזת יאן , וגם על הבנת הבעיות וכישלונות של הסוציאליזם במיטבו, למשל בירידת המניעים לפעילות בתוך הקיבוץ, במיוחד בדורותיו הבאים.

    אהבתי

  • יצחק  On 19 בינואר 2005 at 14:56

    אנו איננו חלוקים בשום פנים בתביעה המוסרית. אני מסכים אתך לחלוטין. אני חלוק על השיטה. אתה תובע מן המערכת עצמה שתפטור את בעיות העוני באופן אוטומטי. שהשכר יהיה קבוע בחוק, שהזכות שתחושת הכבוד תהיה קבוע בחוק. אינך תובע זאת מן האזרחים אלא מן המערכת. באופן כזה האזרח נשאר באנוכיותו והמערכת נתבעת לשלם. הנזקק נשכר אכן מפני שכבודו נשמר. הוא איננו חש שתורמים לו, אבל קל לו הרבה יותר להיות טפיל שאינו מנסה לחלץ את עצמו ממצבו. הוא לעולם איננו מרגיש שהוא מקבל אלא נוטל את המגיע לו. המדינה נותנת, לא העם. אני חושב שלמדינה כקולקטיב אכן יש תפקיד חשוב, אבל אני חושב שבה בעת צריכים לזכור שעזרה לזולת צריכה להיות ראשית כל עזרה מאדם לאדם. היא חייבת להיות מוגדרת כעזרה. כסיוע. לא כתקציב קבוע שהאדם זכאי לו מתוקף היותו נזקק. הפיכת הקצבה לנזקק לחוקית יוצרת הנצחה של הנזקקות, יוצרת מצב שהנזקק איננו מעוניין להחלץ ממנו.

    אהבתי

  • מרדכי כפרי  On 23 בינואר 2005 at 10:40

    מותר להתרעם כאשר קימת עבודה מתאימה לאדם והוא מעדיף לקבל דמי קיום מהממשלה, אבל כאשר יש אבטלה של מעל ל-10%, שברובה אנשים שרוצים לעבוד, הטעון הופך להתייפות. גם הטענה שיש עבודה בחקלאות ובנין אינה תופסת. המובטל הטיפוסי הוא בן 40 – 50. יש לו מגבלות של בריאות והרגלי עבודה. כאדם שעבד כל חייו עד גיל 70 בחקלאות, אספר לך משהוא על קטיף הדרים. הקיבוץ שלנו התמודד בבעיה זאת במצב של רווחיות נמוכה של הענף. בהתחלה היינו מגייסים את כל הקיבוץ לשעתיים עבודה נוספת בשעות 4-6 . היינו מגייסים את כל העגלות והרכבים בקיבוץ וחברים וילדים היו יוצאים לקטוף תפוזים במלא המרץ. בגמר העבודה כולם קיבלו גלידה וחזרו מרוצים ועייפים בשירה. אלא שזה לא פתר את הבעיה, והיינו מוציאים חברים מענפים אחרים ומכניסים יותר קוטפים "כי חבל שהפרי ייפול". אחר-כך באו מתנדבים שנהנו מעבודה בצל ההדרים ומילאו את הקיבוץ בהווי העולם הגדול. עד שבא כלכלן ועשה חשבון: אצל פרדסנים פרטיים עובדים ערבים צעירים שמקבלים תשלום לפי ארגזי "דולב" וממלאים ביום בין 7 ל-8 דולבים. חברי קיבוץ או מתנדבים קוטפים במקרה הטוב 1.5 דולבים ביום. לא כל אחד מספיק חזק צעיר וזריז לעבודה כזאת. תאילנדים קוטפים כ-6 דולבים ביום כי הם יותר נמוכים ונזקקים יותר לסולמות. אתה פשוט לא יכול לשלוח מובטל רגיל לעבוד בחקלאות. ברוב עבודות הבניין המצב דומה. בארצות המערב פותרים את בעיית הבניין על ידי תיעוש העבודה. בונים חלקי בניין במפעל, ואז רק הרכבת החלקים נעשית בשטח. ניסיונות דומים בארץ פשטו את הרגל כי עבודת ערביי השטחים ועובדים זרים הייתה הרבה יותר זולה. הקמת מפעלי בנייה תעשייתיים תשתלם רק כשיהיה בטוח שהמתחרים הללו לא יחזרו ושכר עבודת בניין יעלה בהתאם.

    אתה רואה את הצד האי-מוסרי של קבלת פרנסה בזכות ולא בחסד. זה בפרוש לא נכון ביחס לקשישים, נכים, אימהות חד הוריות וכו', שאין להם יכולת התפרנסות מספקת. מתן נדבה היא מצווה בשביל העשיר, אבל קבלתה היא השפלה בשביל העני. קבלת סעד כזכות מהמדינה מיטיבה עם הרבים יותר, שלא לדבר על ההבדל בין היעילות, בין סעד מאורגן וכללי מול נדבות פרטיות. אין לי דבר נגד פילנתרופיה, היא מיטיבה עם הנותן והמקבל. אבל היא איננה פיתרון, בניגוד לסעד. בארצות סקנדינביות חיסלו את העוני במדיניות של מדינת סעד, עד שפתחו את השערים לפליטים יוצאי מדינות ערב שהביאו איתם את תרבות העוני.

    אהבתי

  • יצחק  On 23 בינואר 2005 at 14:43

    למרדכי
    הבעיה במדינת ישראל איננה קומץ קיבוצים וישובים חקלאיים העובדים קשה למחייתם, ולדעתי, מדינת ישראל חייבת לסייע להם להתקיים, פשוט כדי לקיים את הענף החקלאי. לא מסיבה כלכלית אלא מסיבה ציונית טהורה.
    בעיית השוויון – זו אכן בעיה קשה, אבל אני לא בטוח שהמדינה יכולה לפתור אותה. אנו מרבים להשוות את עצמנו למדינות אירופה המערבית, ומעדיפים שלא להשוות את עצמנו לארצות הברית. הבעיה היא שאירופה איננה יכולה להוות עבורנו מקור להשוואה. אקרא לילד בשמו – בעית האי-שוויון איננה כלכלית כי אם חברתית תרבותית. רוב העוני בישראל נמצא בחברה הערבית והחרדית. כל עוד חברות אלה בוחרות להיות שונות מבחינה תרבותית, הן אינן יכולות לצפות לשוויון. מלבד זאת, החברה הישראלית עצמה איננה הומוגנית. לא נעים לדבר על כך, אבל לא כל החברה הישראלית יכולה לעבוד במקצועות ההאי-טק. חלק מן החברה חייב לעבוד בלו-טק ובחקלאות. דא עקא שכל אלה אינם מעוניינים לעבוד עבודת כפיים. התערבות של המדינה היא למעשה הענקת תקציב לרוב תושבי המדינה על חשבון קבוצת עילית העובדת למחייתה. מצב דברים כזה הוא בלתי נסבל.
    תודה,
    יצחק

    אהבתי

  • מרדכי כפרי  On 25 בינואר 2005 at 10:39

    תסלח לי, אבל אני נעלב מההמלצה לעזור לקיבוצים מטעמים ציוניים. לו רק היו חדלים לפגוע בנו, דיינו. רוב עצום של הקיבוצים הם בפריפריה – בגליל ובנגב. אדמתם איננה נדל"ן כי אין עליה ביקוש כמו על מרכז הארץ, אבל העיתונות מלאה סיפורים על המיליונים של מספר קטן של קיבוצים במרכז. אין עתיד ליישוב קטן שרוב אנשיו הם פנסיונרים או מתקרבים לגיל זה ומפחדים שלא יהיה מי שיסעד אותם אם לא ימותו "בריאים" יחסית. אין לקיבוצים כאלה הצלה מבלי שיביאו לתוכם אוכלוסיה נוספת והרצוי ביותר הוא בניהם שלא רצו לחיות בדרך שיתופית. רוב הקיבוצים מבטלים את השיתופיות כדי שהבנים הנותרים ישארו והבנים שעזבו יוכלו לחזור אם יירצו. המושבים פתרו את הבעיה הזאת כי ניתנה בהם לכל משפחה חלקה של 2.5 דונם לשיכון הבנים. חלק מן האדמה הזאת, במיוחד במרכז, נוצל כנדל"ן והבטיח פנסיה לקשישים במושבים. מושבים רבים במרכז הארץ פורחים בגלל תוספת האוכלוסייה הזאת. הועלתה הצעה להשוות את המצב גם לקיבוצים, על ידי אישור של שטח דומה לצרכי תוספת האוכלוסייה. הכניסו לשם גם סעיף המצמצם ניצול הנדל"ן, שלפיו מי שמוכר בית כזה לידי זרים יצטרך להחזיר למדינה חלק ניקר מהכסף לפי הערכת השמאי.

    באו מבקרי מדינה ופסלו בזו אחר זו את הפנית אדמות המיועדת לבניה לסידור הזה. למי זה טוב? כנראה לבעלי הנדל"ן הקיימים, שזה בעיקר המדינה, שכנראה מעדיפה הרס הקיבוצים ולאחריו מעבר הקרקע למדינה, על פני הצלתם על ידי הגדלת אוכלוסייתם. יש באזורנו קיבוץ שכבר לפני תריסר שנים החליט שהוא לא רוצה להיות קיבוץ. זכותו! אבל מונעים זאת בכל מיני תרגילים, ולאחרונה החליטו מבקרי המדינה שמי שרוצה להיהפך ליישוב קהילתי חייב להחזיר למדינה את כל אדמותיו. ז"א שעליהם להתרושש! כי יש להם משק חקלאי די מוצלח.

    דוגמה מתחום אחר. אני מכיר קיבוץ שלא היה חייב כסף לבנקים. זה היה בשנות השמונים – כאשר הבנקים פשטו את הרגל והועברו לבעלות המדינה. כולם פחדו להתעסק איתם. הופעל אז לחץ עצום על הקיבוצים לקחת הלוואות לשם פיתוח. יעקב גדיש, שהיה מנכ"ל האוצר, נזעק "אל תגעו בכסף הזה!" קיבוצים דתיים נשמעו לו. הלא דתיים היו קשורים בקשרית תנועתיים עם הנהלות חלק מהבנקים "הבנק הוא גם ידיד".
    באו לקיבוץ שלי בטענה שאנו לא מפתחים את המשק כשאפשר בקלות לקבל הלוואות בתנאים מצוינים. הקיבוץ הנ"ל לא התפתה בהרבה אבל עשה מספר השקעות צנועות. היום הוא מחזיר לבנקים בכל שנה יותר משלושים אלף ש"כ לכל משפחה שבו. זה בולע את כל ההכנסה של משק הקיבוץ. החברים מתפרנסים מעבודה מחוץ לקיבוץ ומפנסיות. המצב הזה הוא די טיפוסי, רק יש קיבוצים שמשלמים גם יותר לבנקים.

    אשר לגורל החקלאות במדינה קיימת באוצר תפיסה, דלת פרסום ולא פומבית אבל נאמרת בחוגים מסוימים, ולפיה כשיהיה שלום רצוי להעביר למדינה הפלסטינאית את העיסוק בחקלאות, ועל האדמות החקלאיות הגידול הרווחי ביותר למדינה הוא להצמיח ווילות. חכמי חלם היו גאונים לידם. תאר לעצמך שייולד מנהיג ערבי חכם שיציע שבמקום לעשות לנו את האינתיפאדה הבאה בנשק, לאחר שרוב צריכתנו של מזון תבוא משם, לעשות עליה הסגר ולמכור, אפילו בהפסד, ליעד אחר. זה יהיה זול יותר להם ויותר מכאיב לנו ממה שעברנו בשנים האחרונות. תראה את המאמצים שיפן עושה כדי לקיים את החקלאות במדינתה, כאשר אפשר לקנות את רוב מזונה ברבע ממחיר הייצור בבית.

    אשר לעניין השוויון, הרי ברור שאיננו אפשרי. אפילו בקיבוץ שבו כולם אכלו אותו מזון בחדר האוכל וקיבלו כל דבר בשווה, אדם אחד זכה להערכת הכלל ולשני איש לא הקשיב. אחד הקים משפחה וזכה להצלחה ולשני אמרו הנשים ש"ינשק מזוזה!" אבל לא חייבים להחליף קיצוניות בהפוכה ממנו. אנו מתחרים בארה"ב באליפות לאי שוויון. האם זה מתאים לעמנו להתעלל כך בחסרי יכולת להתמודד? האם זה ראוי לזעוק על אי-הצדק בכך שבעלי הכנסות גבוהות מקיימים במיסיהם את העניים? מי שהעלה את רעיון של תשלומי קיום לעניים היה כלכלן שמרני, מילטון פרידמן, שהתמודד עם בעיית אבטלה כרונית והוא שהציע "מס שלילי" ז"א שבעלי הכנסות משלמים מס שהוא חיובי, ולחסרי הכנסות המדינה תשלם "מס שלילי" ברמת כיסוי צרכיהם. כסולד מביורוקרטיות הוא התנגד להעברת הכספים למוסדות עבודה סוציאלית, וטען ש"מה שנחוץ לעניים זה כסף!" הוא לא היה סוציאליסט. הוא רצה שהמשק הליברלי יתפקד כהלכה, והבין שכאשר אין מספיק עבודה והמשק הופך חלק מהאנשים ל"מיותרים בתעסוקה", יש להבטיח להם פיתרון כצרכנים, כי צריכתם גם מקדמת חלק מהמשק ותורמת לצמיחה.

    מרדכי כפרי

    אהבתי

  • יאן  On 26 בינואר 2005 at 15:39

    ע"פ הארץ מהשבוע, שיעור הילודה באירופה הוא 1.7 ילדים לאשה (בגלל שיעור הגירושין והחד-הוריות, מודדים את מספר הילדים שצפויה אשה ללדת, ולא את מספר הילדים לזוג). בארה"ב השיעור הוא 2 ילדים לאשה, ובישראל 2.7 ילדים.
    שיעור ילודה כזה אכן יגרום להתמעטות האוכלוסיה – אבל לא באופן חד, ולא אם ניקח בחשבון הגירה.

    המתאם בין שיעור ילודה לקפיטליזם נמוך, ארה"ב קפיטליסטית יותר מאירופה ויש בה ילודה גבוהה, ואילו בארצות שהיו קומוניסטיות שיעור הילודה היה ונותר נמוך ביחס למערב.

    אהבתי

  • נמרוד רגוזין  On 6 בפברואר 2005 at 0:06

    למרדכי ודוד שלום וברכה
    נהניתי מאוד לקרוא את המאמר. כבר מזמן אני מתכנן לקוראו בשלמותו ולאט והנה נמצאה לי שעה נינוחה כשיסמין בתנו נמה לצדי.
    נעים וחשוב למצוא בעולמנו האינטרנטי של מסרים פשטניים בני שורה אחת דיון מעמיק ורציני בסוגיה כ"כ חשובה. הנושא של מציאת דרך מעשית לעודד ערכים חברתיים ואנושיים במסגרת הקפיטליסטית בה רובנו חיים מעסיק אותי מאוד. לצערי, כשאני מביט סביב אני רואה מצד אחד קפיטליסטים תאצ'ריסטיים המנהיג ציבור גדול שאינו אידיאולוגי במיוחד אך "הכשרת הלבבות" של נתניהו והימין הכלכלי גרמה לו להאמין שעולם של שוק פרוע וחסר עכבות הוא טבע הדברים -ככה זה וזהו. מצד שני ישנם חברי הסוציאליסטים והמרקסיסטים אשר להם תפישה מוצקה של איך העולם "צריך" להתנהל, תפישה שלא תמיד בודקת איך יכול להתנהל. מבחינת חלק מהם עצם קבלת המציאות של שוק או של הבדלים בשכר בין בני אדם הם ויתורים שאסור לעשות. הסיכוי היחיד ,לדעתי, לשנות במשהו את המציאות החברתי הקשה בה אנו מצויים נמצא ביכולת להודות שעקרונות בהם האמננו הם לעיתים בלתי ישימים ובלתי הלימים באופן מלא או חלקי למציאות ושעלינו לנסות למצוא גישות מעשיות חדשות כדי לקדם רעיונות אנושיים. בשביל זה צריך אומץ להשתנות.
    תודה על המאמר המעניין בתקווה שיהיו עוד כאלה
    לילה טוב ושבוע טוב
    נמרוד

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 6 בפברואר 2005 at 1:10

    אעביר את תגותבך לאבי.
    🙂

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 6 בפברואר 2005 at 23:29

    זה לא ויכוח כאשר אני מביא נתונים על שעור הלידות ואתה מסתמך מנגד על אוכלוסיה בתוספת הגירה. הרי ההגירה מוכיחה בדיוק שחסרה אוכלוסיה במשק. מה שקובע איננו מידת הקפיטליזם אלא צירופו לנתונים משפיעים יותר, כמו רמת החיים. ברוסיה הקפיטליזם הוא צעיר באמת, אבל ברמת חיים הנמוכה אין לאנשים יכולת לגדל ילדים. היא כבר מפסידה בכל שנה שלושת רבעי מיליון תושבים. בארה"ב יש אוכלוסיות מסורתיות שמולידות יותר ילדים, אבל המעמד הבינוני שלה (ובמיוחד היהודים שבה) איננו יותר פורה מאלה של אירופה. עם כל זה רמת הלידות של 2 ילדים לאישה בארה"ב איננו גידול, אבל הגירה הסלקטיבית מוסיפה לה מיליון תושבים בשנה. ההגירה לאירופה מוסיפה לה אוכלוסיה שאיננה משתלבת בחברה, ומהווה את מוקדי תרבות העוני.

    בעיתון NESWEEK מ 09.2004 27. מצאתי את הנתונים הבאים:
    ממוצא לידות לאישה באירופה 1.4
    צרפת ואירלנד 1.8
    איטליה וספרד 1.2
    יפן 1.3
    סין 1.8
    תימן 7.2
    ערב הסעודית 5.7
    הישות הפלסטינאית 5.9
    ארה"ב 2.0
    העיתון מדבר על צמצום משברי של המשק, שלא יוכל אפילו לפרנס את זקניו. במקור אחר קראתי שכבר כעת סוגרים בארצות המערב פקולטות ואפילו אוניברסיטאות שלימות בגלל מחסור בתלמידים שלא נולדו לפני 20 שנה.

    באירופה הארצות היחידות עם גידול חיובי של האוכלוסייה הן אלבניה וקוסובו האלבנית. גם הצוענים מתרבים באירופה. בעוד שני דורות יהיו במזרח התיכון שני-שליש מיליארד תושבים ערבים, ובמזרח גרמניה כבר מיישרים שכונות עזובות בערים ונוטעים עליהם יער.

    שלך בכבוד
    מרדכי כפרי.

    אהבתי

  • Boogieman  On 7 בפברואר 2005 at 11:20

    קודם כל, כל הכבוד על המאמר (עוד לא קראתי את כולו אבל
    מה שקראתי מכובד מאוד).

    אני חושב שבנושא ההתנגדות לגלובליזציה נפלת בפח של מושגים רווחים ומקובלים שלאו דווקא משקפים את המציאות.

    המושג "אנטי גלובליזציה" הודבק למשתתפי ההפגנות בסיאטל ב-99 ע"י העיתונות, מארגני ההפגנות שלא היוו, ועדיין לא מהווים "תנועה" מעולם לא הגדירו כך את מטרותיהם.

    מושגים הם מכשיר תעמולתי ממדרגה ראשונה, אז משתמשים במונח היפה "גלובליזציה" כדי לקדם מדיניות כלכלית עולמית מסויימת ואת המבקרים מאשימים בזה שהם "נגד" גלובליזציה.

    אבל אם נתייחס לרגע למילה "גלובליזציה" לפי המשמעות המילולית שלה, האחדת העולם, אז נראה שגם התומכים וגם המתנגדים כביכול הם שני צדדים של אותו מטבע וחלקים של אותו תהליך.

    העולם הופך להיות גלובלי, המאבק הוא לא בין מי שרוצים לקדם את זה למי שרוצים להפסיק את זה (כמו שמספרים לנו)
    אלא בין מודלים שונים של גלובליזציה ולכן המאבק הוא לא פחות גלובלי מאשר התהליך הכלכלי שמכונה בשם "גלובליזציה".

    לא מדובר כאן על שמאל מערבי שרוצה שלא תהיה גלובליזציה אלא התנגדות עולמית לתהליכים עולמיים כך שגם התהליכים, וגם האלטרנטיבות שמוצעות ע"י המתנגדים הם מרכיבים בתהליך הגלובליזציה.

    זה ציטוט של נעמי קליין בנושא (מחברת נו-לוגו), בתשובה לנשיא האיחוד האירופאי וראש ממשלת בלגיה:

    "גם השאלה מה מייצגת התנועה נתון לפולמוס, אני, למשל, מתנגדת בתקיפות למונח אנטי גלובליזציה שהשתמשת בו.
    על פי תפיסתי, אני חלק מרשת של תנועות שנאבקות לא נגד גלובליזציה אלא למען דמוקרטיות עמוקות ונענות יותר, ברמה מקומית, לאומית וביונלאומית.
    הרשת הזאת היא גלובלית לא פחות מהקפיטליזם עצמו ולא, זה לא פרדוכס, כפי שאתה טוען.

    הגיע זמן לחדול למזג עקרונות בסיסיים של בינלאומיות וקשרים הדדיים, עקרונות שרק לודיסטים ולאומנים צרים מתנגדים להם, עם מודל כלכלי מסויים שהדיעות עליו חלוקות מאוד.
    לא יתרונות הבינלאומיות הם סלע המחלוקת.

    כל האקטיביסטים שאני מכירה תומכים בלהט בבינלאומיות, אך אנחנו קוראים תיגר על בינלאומיות של מודל כלכלי מסויים, הניאו-ליברליזם."

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 7 בפברואר 2005 at 11:59

    (משחזר ועורך הודעה שנמחקה)

    תודה רבה לך על דבריך החמים.
    מצב המשק הישראלי הוא קשה, אבל לא סופני. מי שיודע לחבר 1 ל1 רואה כיצד את הכסף שביבי מקצץ מהעניים הוא מעביר בקיצוץ המסים לעשירים. פתאום יש להם יותר כסף להשקיע בנדל"ן בחו"ל וכו'. זה לא גורם לצמיחה שהוא מבטיח. צמצום שכר העובדים יגדיל את הרווחים ועוד יגביר את ייצוא ההון. אילו היה לי מיליארד, היו כל היועצים הכלכליים מייעצים לי "לא להניח את כל הביצים בסל אחד" אלא לפזר חלק מההון בכמה ארצות ליתר ביטחון. לכן אסור לסמוך על כוחות השוק.

    המדינה חייבת ליזום פעילות בארץ, הדיבורים על משק ליבראלי מתאימים למאה ה-19, בימינו מי שסומך על כוחות השוק בלבד משרת אותם אבל לא את החברה והמדינה. לכן לא צריך לחלק הון בצורת קיצוץ מסים. משתלם להעניק סובסידיות למי שמביא לכאן מפעלים, כמו אינטל, ומי שמקים מפעלים. בוודאי שמשתלם לעשות שלום שיוסיף ביטחון למשקיעים. עליית השכר לעובדי שירותים לא תזיק למשק הייצור אבל תוסיף הרבה כסף למחזור ולביקוש למצרכים.

    אבל החשוב ביותר הוא להעניק למקסימום ילדים חינוך של המעמד הבינוני, כי זאת הדרך לחיסול העוני.

    שלך בכבוד
    מרדכי כפרי.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 7 בפברואר 2005 at 12:02

    נכתבו ע"י אבי והועלו על-ידי.

    בוגימן,
    העברתי את תגובתך לאבי, ותודה!
    🙂

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: