רבות נכתב על בעיות ההשמנה של ילדי ישראל, על כך שצריך תזונה נכונה כדי לתת למוח ולגוף מה שדרוש כדי לגדול, וכו', וכו', ובכל-זאת – מה שהילד הישראלי הממוצע מקבל לבית-הספר, לפי רוב ההורים איתם דיברתי – זה פיתה עם שוקולד.
אולי כדאי ללמוד מההורים ביפן איך אפשר אחרת?
התמונות המצורפות הגיעו אלי במייל (תודה לגאל נאורי), ואין לי מושג מה המקור, אבל גם מי שלא אוהב סושי לא יוכל שלא להעריך את ההשקעה:
ידיים טובות- הבלוג של דוד כפרי 
תגובות
ואת זה אני אומרת בתור מי שלא במיוחד מסתדרת עם המטבח היפני.
אהבתיאהבתי
מקרוב, האובנטו (קופסת האוכל) של תלמידי בית הספר מלאה באורז קר, דביק ומגעיל באופן יוצא מהכלל שלידו יש הרבה פעמים חתיכת טופו מטוגן קר ומגעיל באותה מידה או "תוספת" קרה ומגעילה עוד יותר.
בכלל, בכל מה שקשור לחינוך, מערכת חינוך, בתי ספר וגידול ילדים ביפן אז לימור לאורך ולרוחב זה גן עדן מול מה שקורה שם.
ממליץ לכולם לא לקנא אפילו לרגע אחד בשום היבט של מערכת אילוף הילדים היפנית.
אהבתיאהבתי
אני די מסכים לגבי מערכת החינוך היפנית, אבל תודה שהאובנטו האלה חמודים.
מי יודע, אולי זה יתן למישהו השראה, ונראה דברים כאלה במסעדות בארץ?
🙂
דוד
אהבתיאהבתי
אני מתנדבת לנסות!
אהבתיאהבתי
קצת כמו האיורים שהיו בפרסומות לעיתון הארץ
לא זוכר מי עשה אותם
אהבתיאהבתי
אתה מתכוון אולי לחנוך פיבן?
http://www.pivenworld.com/pivenWorld.html
אהבתיאהבתי
אבל מאחורי האובנטו האלה מסתתרת מערכת לחצים איומה המופעלת על האמהות, שתפקידן הוא להכין את האובנטו. בין האמהות מתקיימת תחרות שהילדים מתפקדים בה כשליחים בעל כורחם: משווים ובודקים של מי יותר גדול, וחוזרים הביתה לדווח כדי לשפר תוצאות למחרת.
לא מקנאה באמהות האלה.
בניגוד ליואב אני דוקא חושבת שהמרכיבים הם בעלי פוטנציאל להיות טעימים מאד.
אהבתיאהבתי
בעניין מערכת החינוך היפאנית?
אהבתיאהבתי
מכאן:
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1210289,00.html
ולהמשיך באנגלית:
http://www.jref.com/society/japanese_educational_system.shtml
משפט שאולי מסביר משהו:
"אם מסמר בולט, נותנים לו על הראש עד שהוא מפסיק לבלוט." קצת מזכיר את "מכסחת הדשא הקיבוצית", אבל עם פנטיות יפנית.
אולי אחרים יוסיפו.
דוד
אהבתיאהבתי
את התגובות של יואב ופ' יצא לי לשמוע הרבה מאוד פעמים ובמקרים רבים גם השמעתי אותן בעצמי.
אבל
מאוד פשוט ואנושי לבקר בחריפות מציאות שונה שלא מתאימה להוויה התרבותית של המבקר. לרוב אותה ביקורת מתבססת על סטראוטיפים אותם התקשורת מביאה לציבור הרגיל שמישהו אחר לועס עבורו את האוכל.
יפאני ממוצע אשר יתבסס על אותה אינפורמציה (רק בהיפוך יוצרות) יזדעזע לנוכח מערכת החינוך המערבית בה 'כל' התלמידים יורים אחד בשני בבית הספר, מכים סדרני תיאטרון בפעילות מאורגנת ושורפים את רכבו של המורה כי לא הצליח להם כל כך בבחינה.
לקח לי המון זמן לצאת מההלם של המפגש עם מערכת החינוך היפאנית. לאורך זמן חזרתי על מנטרות שהושמעו כאן ונחרדתי מהרגע בו אצטרך להחליט על חינוך ילדי.
יש לי את הכבוד לעבוד עם תלמידים יפאנים בכל הגילאים, האמת רחוקה להיות מזו המוצגת בצורה כוללנית.
על מנת לא לקשקש יותר מידי במח הייתי מסכם ואומר שלא הייתי רוצה שילדי יעוצבו ע"י מערכת החינוך היפאנית בדיוק באותה מידה כמו ע"י זו הישראלית.
אהבתיאהבתי
הפוסל במומו פוסל
אהבתיאהבתי
גרתי ביפן ויצא לי להיות בצד שמכין את האובנטו. לא אהבתי את מערכת הלחצים שקשורה להכנתו ולטעמי היא מיותרת לחלוטין.
אני לא מבקרת את התרבות ואת ההקשר שבו האובטו האלה נטועים, לחלוטין לא.
רציתי רק להוסיף זוית נוספת למה שדוד כפרי כתב בתחילת הפוסט, על כך שאפשר ללמוד מהאובנטו האלה משהו על תזונה ועל השקעה של ההורים בילדיהם. זה נכון, אבל אפשר ללמוד עוד דברים.
אהבתיאהבתי
דבר חשוב, אולי הכי חשוב.
בין הפיתה והשוקולד למה שרואים למעלה יש הרבה מרווח.
דוד
אהבתיאהבתי