בית הספר להשתלמויות שבמכללה לחינוך גופני ולספורט ע"ש זינמן במכון וינגייט (אוף, איזה שם ארוך) מציע, בין שאר הקורסים, גם קורס הכשרת מורים להוראת טאי-צ'י צ'ואן (הקישור להורדת קובץ PDF.) שנתיים, שש שעות פעם בשבוע, לא צריך שום רקע, ומקבלים "חותמת" של וינגייט. יש שם גם קורס למורים לצ'י-קונג.
מעולם לא נפגשתי עם מרכזי הקורסים, אין לי מושג איך בנו את תכנית הלימודים.
כשיחיאל-ניר מלחי הקים את המרכז הישראלי לטאי-צ'י, היתה כוונה (שלא יצאה לפועל) לפתוח קורס של שנתיים להכשרת מדריכי טאי-צ'י. רק שניר מלחי התכוון לשנתיים של ארבעה ימים בשבוע, ארבע שעות כל יום, עשרה חודשים בשנה, כמעט הכל אימונים מעשיים; ובסוף השנתיים, התלמידים לא היו אמורים להיות "מאסטרים", אלא היו אמורים להמשיך ללמוד.
יחי ההבדל הקטן.
בודוקאן צודקת בטענה שוינגייט בסך-הכל "רוכבים על הגל", והיא צודקת גם בטענה שחלקנו אשמים, במידה מסויימת, בכך שהם יכולים לעשות זאת – הרי הם לא היו מעיזים לצאת עם קורס דומה למדריכי ג'ודו, קראטה או קרב-מגע, כי אז היו מסתבכים עם אירגונים בעלי כוח והשפעה רבים.
בתחומים ה"איזוטריים", ה"ניו-אייג'יים", של טאי-צ'י וצ'י-קונג, אין מי שישגיח.
אז מישהו צריך להגיד את זה ברור: למיטב הבנתי, אחרי 16 שנים של עיסוק בטאי-צ'י צ'ואן, אני חושב שקורס כזה אינו מספיק להכשיר אדם ללמד טאי-צ'י, או צ'י-קונג. כדי ללמד תחומים אלה דרושות שנים של לימוד, השקעה, והדרכה תחת פיקוח; הקורסים בוינגייט אינם נותנים זאת.
רק לשם המחשה, אם ניתן להשוות בין מורה לטאי-צ'י לרופא, מה שוינגייט נותנים (לדעתי) זה קורס עזרה ראשונה.
ידיים טובות- הבלוג של דוד כפרי 
תגובות
מה זה להיות מורה לאמנות לחימה? בשביל המסורתיים זה דבר אחד ובשביל המודרניים זה דבר אחר. אכתוב על זה באריכות בבלוג. בינתיים אני מצטרף לדעתך ומשוכנע שקורס מדריכים צריך לבוא רק לאחר שצברת שנים רבות כתלמיד ואז כמדריך שמלווה את עבודתו של המורה שלך. קורס המדריכים של וינגייט ודומיהם הומצא וקיים רק בגלל ענייני ביטוח. זה הכל. בינתיים…
אהבתיאהבתי
דוד, המצב שאתה מתאר קיים בעוד הרבה מסגרות, בארץ ובחו"ל. אם יש את הסטמפה של המוסד, לא תמיד מסתכלים על הסילבוס. וזה באמת לא לעניין.
אהבתיאהבתי
קורס המדריכים הרגיל של וינגייט, שמיועד למי שיש להם חגורה שחורה או מקביל לכך בשיטות בהן אין חגורות, אכן מיועד לצרכי ביטוח בלבד.
כאן מדובר על משהו אחר.
מדובר על קורס לאנשים המחפשים מקצוע.
בדיוק כמו קורס לטכנאי מחשבים, מטפלים בשיאצו או נגרים.
ההבדל הוא שמדובר על תחום "איזוטרי", שהסטנדרטים בו אינם ידועים בציבור הרחב, ולכן אפשר להעמיד פנים שמדובר על "לימודי רפואה" בעוד שבעצם מדובר על קורס עזרה ראשונה לכל היותר.
אני חוזר על טענתי שאיש בוינגייט לא היה מעיז להציע קורס במתכונת דומה למדריכי ג'ודו, קרב-מגע, קראטה, ו/או שיטות אחרות, ידועות יותר מטאי-צ'י.
דוד
אהבתיאהבתי