גשקו, כאב, נשימה, שחרור

(שחזור רשימה שנמחקה בטעות)
את הגשקו התחלנו בלימוד צ'ין-נה – קאטות של כניסה והיחלצות ומבריחים.  בשיטה שלנו יש שלוש קאטות כאלה.  קאטות אלה מתורגלות בזוגות ובעצם צריך ללמוד שני תפקידים שונים.  (למי שמעוניין, באתר האינטרנט של בית הספר יש קבצי-וידאו של חלקי-קאטות וביניהם גם שני קטעי צ'ין-נה.)
בהמשך עברנו למתכונת הרגילה של גשקו – חימום, קאטה, צאן-צ'ואן, הפסקה קצרה לשתיה, עוד קאטה, צאן-צ'ואן, שתיה, קאטה, צאן-צ'ואן…

התחלתי ללמוד טאי-צ'י אחרי שרגלי נפגעו בצבא, פציעות-שחיקה של יותר מדי קילומטרים, קילוגרמים ונפילות, ומעט מדי מנוחה (לא שום דבר הירואי, רק עודף מוטיבציה וחוסר שכל לעצור בזמן. "מחלה" של טירונים בסיירות). כשהפיזיותרפיסטים והרופאים אמרו לי שאצטרך להתרגל לכאב, המורה שלי, מאסטר יחיאל ניר מלחי, פשוט אמר לי איך להתאמן: הכי משוחרר שאפשר, להקפיד על יציבה משוחררת, ולחפש את התנועה הלא-כואבת.
כשהשתחררתי מהצבא, אחרי ניתוח בברך, רציתי לקנות מקל-סבא; שנתים אחר-כך כבר יכולתי לרוץ, תודות לטאי-צ'י ולמורה שידע להסביר לי מה לעשות.  אבל הקרעים במיניסקוס והרצועות המתוחות לא אוחו, והפציעה עדין קיימת; למדתי "לעקוף" אותה, אבל לרפא סחוס קרוע עדין אי-אפשר.

ביומיום אני כבר לא מרגיש את הכאבים, אבל כשעושים קאטה ועוד קאטה ועוד קאטה, זה עניין אחר; בדרך כלל אני מתאמן קאטה אחת ומלמד בזמן הקאטה הבאה, מה שמאפשר לי לנוח מעט, אבל הפעם כנראה שהיה לי יום רע, ובסביבות שש בערב כבר חשבתי לעזוב – הרגליים כאבו בצורה ממש בלתי-נסבלת.  אבל, עוד קאטה אחרונה אחת, לפני שאני עוזב.

מה עושים כשכואב? נושמים, משחררים, נושמים, משחררים.  מוותרים על הדיוק בתנועה החיצונית כדי לשחרר את הגוף כמה שרק אפשר.  זה מה שאני תמיד עושה, והסיפור של אחד מוותיקי המרכז שעשה טאי-צ'י עם צלעות שבורות, מזכיר לי תמיד כמה העיקרון הזה חזק.
אבל כנראה שצריך להגיע לקאטה החמישית ביום, אחרי ארבע שעות של אימון, כדי לגלות את החוליה החסרה: גיליתי שאני לא משחרר מספיק את שרירי כפות הרגליים. אפשר לשחרר אותם יותר.

ברגע ששחררתי את כפות הרגליים, הכאב ירד ב-50%, אולי יותר.

אבל כמובן שכדי לשחרר את שרירי כף-הרגל צריך לשחרר את שרירי השוק, וכדי לשחרר את שרירי השוק צריך לשחרר את שרירי הירך, מה שמשפיע על שרירי הישבן, הגב התחתון, הבטן, הגב העליון, הכתפיים, הצוואר…  כמו בדומינו, ברגע ש"שחררת" את האבן הראשונה בשורה, כל שאר האבנים חייבות להשתחרר גם הן.

תוך בערך עשר שניות, בין "צ'י" ל"אן", גיליתי, אחרי 15 שנה, שאני צריך ללמוד מחדש איך לעשות טאי-צ'י, כי קודם רק חשבתי שאני משוחרר – ושכחתי את כפות הרגליים.  אבל תמיד שחררתי את כל הגוף – איך זה שלא שחררתי את כפות הרגליים עד היום?  נו, שחררתי, אבל לא מספיק.  תמיד אפשר לשחרר יותר.
שארית הקאטה עברה עלי בניסיון לארגן את כל ה"שחרורים" האלה לתנועות שחשבתי שאני מכיר, ופתאום נראו לגמרי אחרת – איך, לעזאזל, משחררים את כף הרגל כשאתה עומד רק על רגל אחת?

וכמובן, הרגלים של 15 שנה לא נעלמים ב-10 שניות – כל פעם צריך לשחרר את כפות-הרגליים מחדש, ואחריהן את כל השאר…  שארית הגשקו עברה עלי בדיוק בניסיון הזה: ללמוד מחדש איך לעשות תנועות שחשבתי שאני מכיר, תוך שחרור מקסימלי של כפות הרגליים, וכל השאר.
שכחתי שהיו לי מחשבות לעזוב מוקדם.  התרכזתי בלשחרר, לשחרר, לעזוב, לנשום…

ופתאום נגמר לי הגשקו.

ביום הבא, בשיעור במרכז, גיליתי מה שידעתי מראש – שהגוף מסרב ללמוד מה שהראש יודע, וחוזר שוב ושוב להרגלים הישנים.  ייקחו לי כנראה כמה שבועות ללמוד מחדש לזוז עם כפות-רגליים משוחררות, וגם אז אצטרך להמשיך להשגיח על עצמי.

מזל שנשארתי – לא הייתי מגלה את כל זה אילו עזבתי את הגשקו לפני הזמן.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • זאב  On 6 בנובמבר 2004 at 16:02

    אשמח אם יהיה לך זמן בהזדמנות ותוכל בבקשה להסביר יותר על שיחרור כפות הרגלים.

    מאמר מרתק.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 6 בנובמבר 2004 at 16:43

    מה שלקח לי 15 שנים של אימון להבין?
    :-
    טוב, ננסה…
    תסתכל על ילד בן 6 לומד לכתוב.
    הוא לא מחזיק עיפרון עם היד, הוא מחזיק אותו עם כל הגוף – כל השרירים שלו מאומצים, מהאצבעות דרך כף-היד, האמה והזרוע, ועד לשרירי הכתף והפנים.
    עכשיו תסתכל על אמן קליגרפיה כותב.
    אין טיפה של מאמץ מיותר.

    נסה לתרגם את כל זה, לעמידה.
    בכף-הרגל יש שרירים השולטים במנח הבהונות.
    שרירים אלה אחראים, בין השאר, ליציבות כף-הרגל בעמידה ובתנועה.
    כמו בכתיבה, גם בעמידה אפשר לאמץ אותם יותר, או פחות.
    בטאי-צ'י, מנסים לאמץ את כל הגוף כמה שפחות.
    גם את כפות הרגליים.

    כמה אנרגיה מיותרת מבזבז ילד בן 6 על פעולה "פשוטה" כמו כתיבת שמו?
    כמה אנרגיה מיותרת מבזבז אדם ממוצע על פעולה "פשוטה" כמו עמידה?

    מקווה שהצלחתי להסביר משהו…

    דוד

    אהבתי

  • זאב  On 7 בנובמבר 2004 at 23:24

    מעניין מאוד. באיקידו לא נתקלתי בקונספט הזה.
    אנסה לחקור את זה.
    תודה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: