אמנות לחימה נגד אלימות נוער

בכיתה ז' הייתי מרביץ לכל מה שזז, ואם זה לא זז הייתי מרביץ לו כדי שיזוז, ואז בגלל שזז.
הייתי בריון מהסוג הפחדן: נערים גדולים ממני הרביצו לי, אז אני הרבצתי לחלשים ממני.
 
כשהייתי בן 12 הביאו לקיבוץ שלי מורה לקראטה.
כל השכבה שלי הלכה לנסות, ואני איתם.
קראטה אמור ללמד ריכוז, שליטה עצמית ועוד – אבל הדבר הראשון שאני זוכר שלמדנו בשיעור הראשון, היה צעד קדימה ואגרוף. בשיעור השני הוספנו גם בעיטה. אז מצאתי שק, מילאתי אותו בגרעיני כותנה, תליתי על עץ ליד הבית, והתאמנתי עליו.
בעיה: שק לא מעניין. לא מחזיר ולא מנסה לברוח. משעמם.
חזרתי "להתאמן" על החלשים ממני.
ברור שאמרו לנו ש"קראטה זה רק להגנה עצמית!" – אבל לי תמיד היה ברור ש"הם התחילו!"
 
אחרי קצת פחות משנה, חוג הקראטה הופסק.מעט יותר מאוחר הגיע לקיבוץ שכן בחור שלימד קונג-פו. הייתי רוכב על אופניים חמישה ק"מ כדי להגיע לשיעור, ועוד חמישה לחזור. אצלו למדתי לשחק עם נונצ'אקו, ושיפרתי את יכולתי להרביץ לחלשים ממני. אחרי כחצי שנה הוא עזב את קיבוצו והקשר איתו נותק.
 
ממישהו שמעתי על אייקידו, אמנות לחימה שבה "לא נותנים מכות, אבל אף-אחד לא יכול לפגוע בך".
חיפשתי ומצאתי, בתל-אביב.
הגעתי לרחוב נחמני, לפתיחת הדוג'ו החדש (אז) של איתן בן-מאיר, אז דאן-2.
ביקשתי לנסות.
גיליתי שבאייקידו יש מכות, אבל כל פעם שנתתי מכה – גמרתי על הרצפה, וזה כאב.
כל פעם שנתנו לי מכה, הראו לי איך לצאת ממנה "חכם", בלי להשתמש בכוח.
גיליתי שכשאני תוקף אנשים, זו הזדמנות נהדרת בשבילם לנצל את הכוח שלי ולגרום לי כאב עז; גיליתי שכשאנשים תוקפים אותי, זו הזדמנות נהדרת בשבילי לנצל את הכוח שלהם.

בסוף השיעור, אנשים שהתאמנו אתי, אפילו אם רק דקה או שתים, באו להגיד לי "תודה".
אלה היו אותם האנשים שהפילו אותי והכאיבו לי, ושאני היפלתי אותם והכאבתי להם.
היה לי ברור שאייקידו זה מה שאני צריך לעשות, זה מה שאני צריך ללמוד.
 
תוך חודשיים הפסקתי להרביץ ולא חזרתי לזה עד היום.

 

מה היה באייקידו שלא היה בקראטה ובקונג-פו, שגרם לי להפסיק?
שני דברים עיקריים:
 
הראשון טכני לגמרי: באייקידו לומדים לנצל את תנועת התוקף כדי להפיל אותו ולרתק אותו על הרצפה.
ההפלה והריתוק כואבים, בעוד שהמפיל והמרתק כמעט שלא מפעיל כוח. כשזה מבוצע נכון, ההרגשה של התוקף היא שהוא הפיל את עצמו.
אף-אחד לא רוצה להפיל את עצמו. בהתניה כמעט פאבלובית, למדתי שלהתקיף = לסבול.
 
הדבר השני היה האווירה בדוג'ו.
בקראטה ובקונג-פו הייתי עם ילדים בני גילי, שהכרתי, שהתחילו ללמוד אתי; הם היו אלה שלהם הרבצתי, לפני ואחרי השיעור. נתתי קידה כי המורה אמר, לא כי היה בכך אלמנט של נתינת כבוד לחבר לאימונים.
באייקידו, נכנסתי לדוג'ו שכבר עבד מספר שנים לפני שהגעתי.
בקבוצה בה התאמנתי היו ותיקים, איתם עבדתי בהתחלת כל שיעור, שהדהימו אותי ביכולת שלהם – בכוח התפיסה, בזרימה, בזריזות, בריכוז ובצורה בה לימדו אותי, מצד אחד, וברצינות וההערכה שלהם אל המורה, הנושא הנלמד, והתלמידים האחרים, מצד שני.
 
רציתי להיות כמוהם.
הם, ואיתן בן-מאיר, המורה, היו המודל שלי לחיקוי; וההתנהגות בדוג'ו הפכה להיות המסגרת שמולה מדדתי כל דבר אחר. 

בתקופה שעבדתי עם נוער אלים, שמעתי על "שַבוע הישרדות" שהעבירו (ואולי עדין מעבירים) לכיתות י'-יא' מדריכים-חיילים לקרב-מגע צה"לי, בעקבות תקיפות של סכינאים בבתי-ספר, בזמן האינתיפאדה הראשונה.

כל מי שסיפר לי על זה, גם הורים, גם אנשי חינוך וגם תלמידים, סיפר שרמת האלימות של התלמידים עולה אחרי "שבוע הישרדות" כזה.
לדעתי, זה קורה בגלל שיטת-הדרכה המלמדת טכניקות לחימה, ללא מסר ערכי.

מדריך קרב-מגע צה"לי לומד להכין חיילים לקרב, לא להוריד אלימות אצל נערים. הוא אינו מודל לחיקוי אלא נער, רק מעט מבוגר מהחניכים שלו, שעבר קורס של כמה חודשים; הוא לא מסוגל, ולא אמור, להעביר ערכים.

ממילא, שבוע הוא זמן קצר מדי לתהליך שאמור להביא לשינוי התנהגות משמעותי.

 

לא כל אחד יכול להעביר מסר כזה. לא כל אחד צריך לנסות. ולא כל מסגרת לימודית מתאימה לזה.

 

בחברה בה "מורה" הוא אדם שההורים בזים לו, קשה מאוד להיות מודל לחיקוי עבור תלמידים.

למדתי אייקידו תקופה לא ארוכה; שני מחזורים של 5-6 חודשים, בהפרש של כחצי-שנה ביניהם.
הייתי נוסע בטרמפים ואוטובוסים לתל-אביב וחזרה פעמיים בשבוע, חישוב קלוש של כשעתיים לפחות לכל כיוון (אז). התקופה הקצרה הזו עיצבה אותי כאדם, יותר מכל חוויה אחרת שעברתי בגיל ההתבגרות.
אחר-כך התגייסתי, נשחקתי ברגליים ובגב, ומצאתי את הטאי-צ'י שהעמיד אותי מחדש על הרגליים.
יותר מאוחר גיליתי את עזיז סובאח ואת הקשת.
 
כשהתחלתי ללמד טאי-צ'י, הגיעה אלי פניה לנסות להרגיע נערים אלימים.
קיבלתי את אלה שאף-אחד לא הצליח לטפל בהם; לא המחנך, לא היועצת, לא הפסיכולוג. אלה ש"אם אתה לא תצליח איתם, ירחיקו אותם מבית-הספר".בעבודה עם הנערים האלימים השתמשתי בכל מה שידעתי, מטאי-צ'י דרך קשתוּת ועד ג'אגלינג וסיפורי-זן. עבדתי בבית-ספר, אחד-על-אחד עם נערים שחלקם היו גדולים ממני בראש ושלושים קילו, וכל שיעור היה קרב של 45 דקות, הפסקה של דקה או שתים לשתות ולנשום וקדימה – לקרב הבא.

 

לא לימדתי אותם אמנות לחימה; השתמשתי בכלים של אמנות לחימה, כדי ליצור שינוי התנהגות.

 
ניסיתי לתת להם שני דברים: מסגרת ומטרה.
המסגרת היתה כללי-התנהגות מצד אחד, ומבנה קבוע לשיעור מצד שני.
המטרה היתה רגיעה תחת לחץ.
 
"לחץ" זה כשמישהו מכה אותך;
"לחץ" זה כשמישהו מקלל אותך;
"לחץ" זה כשמישהו לועג לך;
"לחץ" זה בוחן במתמטיקה;
"לחץ" זה טסט בנהיגה, גיבוש לקורס-טייס, דייט;
לחץ זה מצב בו קשה לך להירגע.

בשיעורים הכנסתי אותם למצבי לחץ פיזיים, וניסיתי ללמד אותם להירגע.
הכלי הבסיסי היה נשימה; הכלי המשני היה טכניקות לחימה אותן הם תרגלו עלי, ואני עליהם; והדובדבן בקצפת היה ירי בקשת.
 
קשת היא דבר ממכר מהניסיון הראשון.
אני לא מכיר אדם שירה בקשת פעם אחת, ולא רצה לירות שוב.
 
אבל הקשת היא כלי לא-אינטואיטיבי.
מקל אפשר לתפוס ולחבוט איתו, סכין אפשר לקחת ולדקור, לא צריך ללמוד הרבה.
קשת צריך ללמוד, והיא "מורה קשה"; אם אתה לא מחזיק את הקשת נכון, המיתר יחבוט בידך בעת שחרור החץ, וזה כואב; וחוץ מזה, לא תפגע במטרה.
כדי לירות בקשת, צריך להתאמן. צריך לעבוד. צריך להשקיע.
 
הם למדו שיש תוצאות למאמץ.
הם גם למדו שאני לא צריך אותם.
השיעורים שלי היו רשות ולא חובה.
הם יכלו לצאת מתי שרצו – אבל לא לחזור.
90% נשארו.
80% הורידו את רמת האלימות שלהם באופן משמעותי.
רובם שיפרו ציונים בלימודים.
אחד, שלפני שהתחלתי איתו היה מועמד לסילוק מבית-הספר אחרי שזרק כיסא על מורה ודחף את סגן-המנהלת, שקיבל "נכשל" בכל המקצועות, סיים את השנה עם ממוצע ציונים 95.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עופר  On 31 ביולי 2004 at 18:03

    כאדם שקרוב לנושא: אומנויות לחימה והמנעות מ- "מצבי הלחץ"= אלימות שאתה מזכיר פהאני מאוד מתרשם וגם עוקב לעיתים בפורום תפוז

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 31 ביולי 2004 at 18:20

    לדעתי אין שום סיכוי לתלמיד בית ספר ישראלי *להימנע* ממצבי לחץ.
    בית-ספר ישראלי הוא סיר-לחץ אחד גדול, מכיתה א' עד יב, ואין שום דרך *להימנע* ממצבי לחץ בסביבה כזו.

    מה שכן אפשרי, הוא ללמד בני נוער *לתפקד יותר טוב* תחת לחץ, ולמצוא דרכים לא-אלימות להגיב.

    זה, לדעתי, הדבר הכי חשוב שאפשר ללמד, יותר חשוב ממתמטיקה, אנגלית, מחשבים או כל נושא אחר; אבל בתי הספר אינם בנויים ללמד דבר כזה, וראה הערתי לגבי אווירה של דוג'ו ולגבי "שַבוע ההישרדות".

    זו גם הסיבה שתמיד התעקשתי לעבוד אחד-על-אחד.

    דוד

    אהבתי

  • עופר  On 31 ביולי 2004 at 18:35

    אתה מדבר על תלמיד בית ספר ישראלי. לדעתי כל מי שחי כאן חי בסיר לחץ
    מכיוון שהביוגרפיות שלנו דומות; אני רוצה לספר לך
    שלמרות שאני אדם בוגר, אני מרגיש שאני עדיין ממשיך להיאבק
    באותם דחפים
    מפחידים- שאתה מכנה בשם 'לחצים
    דרך אגב,

    אני מתאמן באגרוף תאילנדי. האם אייקידו מנטרל את הלחצים הללו טוב יותר?

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 31 ביולי 2004 at 18:46

    תלוי לא כל-כך בשיטה, כמו שתלוי במורה ובאווירה שהוא משרה.

    באייקידו (לפחות במקום בו למדתי) היתה אווירה מסורתית, קשוחה מבחינת הכללים וחברית מבחינת היחס בין האנשים.
    איש לא עלה עם נעלים למזרון.
    לפני השיעור כולם לבשו בגד-אימונים, אחרי השיעור כולם הורידו אותו.
    למחיאת-כף של המורה כולם התיישבו *במהירות* בשורה, להקשיב, ואחרי שסיים להסביר כולם נתנו קידה לפני שקמו להתאמן.

    ואני רציתי להיות חלק מזה.

    זה דבר שאי-אפשר לייצר בבית-ספר ישראלי.

    אני מדבר על בתי-ספר, כי זו המסגרת בה רוב בני-הנוער שלנו מבלים חלק גדול משעות היום שלהם, וזו גם המסגרת שאמורה לנסות לחנך אותם (ונכשלת בגדול).

    אני לא מכיר מספיק טוב איגרוף תאילנדי, אבל לדעתי הוא פחות מתאים למטרה זו מאייקידו. ראה למעלה את הסיבה הטכנית שהזכרתי: באייקידו *כל התקפה* נגמרת כשאתה על הרצפה.

    באיגרוף תאילנדי, עד כמה שאני יודע, אתה אמור להכות (או לבעוט) בבן-הזוג לאימון; אתה אמור לנסות *להתגבר* עליו.

    באייקידו אתה אמור לנסות להתגבר *על עצמך*.
    על הנטיות האגרסיביות שלך.
    ההבדל עצום.

    אני לא אומר שאיגרוף תאילנדי לא מתאים ככלי למניעת אלימות; אני אומר שלדעתי הוא *פחות* מתאים מאייקידו.

    דוד

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 31 ביולי 2004 at 18:47

    להדגיש מספר נקודות.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 31 ביולי 2004 at 18:52

    ושוב, להדגיש:
    לא לימדתי אייקידו.
    השתמשתי בכלים של אמנות לחימה, ככלי.

    כלי ליצירת שינוי בהתנהגות.

    אייקידו מלמד *להשתלט* על תוקף; להטיל אותו לקרקע ולהחזיק בו בלי שיוכל לקום, אבל בלי לפגוע בו.
    אייקידו לא מלמד להכות יותר חזק או יותר מהר.
    כדי לשלוט בתוקף, עליך קודם-כל לשלוט בעצמך.

    זה, לדעתי, ההבדל הגדול בין אייקידו לשיטות אחרות, בתור כלי למניעת אלימות; אבל אני מזכיר שמה שאני עשיתי עם נערים לא היה אייקידו.

    דוד

    אהבתי

  • עופר  On 31 ביולי 2004 at 20:30

    על ההסבר וההתיחסות

    אהבתי

  • dh  On 31 ביולי 2004 at 20:50

    תודה רבה דוד, מאמר מעניין.

    השאלה מה יש לעשות כדי לצמצם את תופעת אלימות הנוער מטרידה אותי מאד. תמיד היו מכות אבל די ברור לי שזה מחמיר והולך ומעטים נותנים על זה את הדעת.

    אהבתי

  • נמרוד ברנע  On 31 ביולי 2004 at 22:52

    אני לא נהנה לקרוא את היומן שלך.
    פשוט, אומניות לחימה זה לא הקטע שלי.
    הפעם מצאתי הרבה הנאה, והיה מעניין ומשכיל מאוד.

    אין לי ספק כי לימוד אומניות לחימה בשיטה שפירטת יכול להוריד משמעותית את כמות האלימות בקרב בני הנוער, אך אסור לשכוח שרוב התלמידים האלימים – והמספר עלה פי כמה בשנים האחרונות – לא אלימים בגלל אותן סיבות שאתה היית אלים כנער בקיבוץ, אלא בגלל סיבות שלא היו קיימות בקיבוצך, כגון מצוקה כלכלית קשה שיוצרת מצבים בלתי-אפשריים בבית, אלימות שהם רואים כל יום בשטחים והיחס אל האינתיפדה שכובשת בעצם גם אותנו ומשחיתה את המוסר שלנו והעובדה שמערכת החינוך הממלכתית פשטה את הרגל.

    ככה שאומניות לחימה בהחלט יכולות להיות משהו מאוד חיובי, אבל הן לא פיתרון רדיקלי לבעיה.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 31 ביולי 2004 at 23:34

    לעופר,
    על לא דבר 🙂

    ל-dh,
    תודה. אכן הולך ומחמיר.

    לנמרוד ברנע,
    הסיבה הבסיסית לאלימות היא פחד.
    פחד לאבד מעמד, פחד מאלימות, פחד מאובדן שליטה, תמשיך את הרשימה לאן שתרצה.

    כל שאר הדברים שציינת נכונים – אבל הם נכונים גם עבור אלה שאינם אלימים, ורוב התלמידים בבתי-הספר בארץ אינם אלימים ברמה הדורשת טיפול.

    לא התיימרתי להציע פתרון רדיקלי.
    להיפך, הצבעתי על הסכנות שבלימוד לא-נכון של התחום – ואפשר להיות בטוחים שאם מישהו ינסה לעשות דבר כזה בקנה-מידה ממסדי, הסכנות האלה יוחמרו פי-כמה.

    שיהיה ברור:
    אני לא מציע ללמד אמנויות לחימה בבתי הספר.
    לא רק שזה לא יעבוד, זה אף יחמיר את המצב.
    אין דרך להפוך בית-ספר לדוג'ו.

    אני לא לימדתי אמנות לחימה, אלא השתמשתי בה ככלי לשנות התנהגות.
    מי שלא מבין את ההבדל בין השניים, רצוי מאוד שלא ייגע בנושא הזה.

    אין מקום ללמד אמנויות לחימה בבתי-ספר.
    זה יהפוך לעוד שיעור ספורט, במקום לחזק את החלשים זה רק יחליש אותם יותר – ראה החלק הראשון במאמר למעלה.

    אבל יש בארץ מורים שיכולים, ברמה נקודתית, לעזור לנערים אחדים.

    לא ברמה בית-ספרית, אלא כמו שאני עשיתי – אחד-על-אחד.

    אני מקווה שכמה מהם ירימו את הכפפה, וינסו לעשות משהו – לא בתוך מערכת החינוך, שבה מראש אין לזה סיכוי, אלא ליידה.

    דוד

    אהבתי

  • dh  On 1 באוגוסט 2004 at 10:53

    1. מה דעתך על לימודי ג'ודו, בהקשר של השפעה אפשרית על התלמיד?

    2. לדעתי אפשר לחלק את הבעיה בגסות לשני חלקים: המקרים הקשים, נערים שיש להם בעיית אלימות עמוקה ששום דבר פחות מטיפול אחד על אחד יסודי לא יפתור, ונערים שיש בהם מידה של אלימות ושוחים עם הזרם: יכולים להגיע לדקירות ואלימות קשה, ויכולים גם לא. תלוי בהכוונתה של החברה הסובבת. (שזה בעיקר החבר'ה).
    חלק לא קטן ממקרי האלימות, כולל הקשה, מבוצעים ע"י נערים מהקבוצה השנייה.
    השאלה היא האם ילדים או נערים מהקבוצה השנייה לא יכול להרוויח מחוג ג'ודו שגרתי (לא כמו אותו חוג אייקידו שהלכת אליו). אם כן, האם תמיכה ציבורית בחוגים כאלה לא יכולה לשפר את המצב.

    בקשר לאמירתך בקשר לאמירתך "זה יהפוך לעוד שיעור ספורט", לדעתי עבור נערים מהקבוצה השנייה, ספורט סתם הוא נתיב חשוב מאד לשחרור אנרגיות ויש לעודד את העיסוק בו.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 1 באוגוסט 2004 at 11:18

    ג'ודו היה יכול להיות רעיון נהדר, אילו היה באמת מדובר בג'ודו ולא בספורט תחרותי שבו העיקר הוא הניצחון.
    הג'ודו המודרני שונה מאוד מהג'ודו המסורתי.
    יש בארץ מספר קטן של מורים המלמדים ג'ודו כדרך לעיצוב האופי, אבל הרוב עוסקים בספורט – ספורט אולימפי, שבו העיקר הוא הניצחון על היריב ולא הניצחון על עצמך.
    יצא לי לקרוא ביקורות של הורים לילדים שהשתתפו בתחרויות ג'ודו על הנעשה שם, וחשכו עיני.
    מאמנים צועקים על ילדים שהפסידו בקרב, הורים צועקים על מאמנים, מאמנים צועקים על שופטים, שופטים צועקים על מארגנים, ילדים בוכים…

    עצוב.
    לא לזה התכוון ג'יגורו קאנו, מייסד הג'ודו.

    וסליחה, אבל אני אחזור על זה שוב:
    אין אפשרות לייצר אווירה של דוג'ו בבית-ספר ישראלי, ובלי אווירה כזאת התלמידים ילמדו טכניקה ולא דרך-ארץ!

    בשיעורי ספורט לא לומדים להכות, להפיל, לחנוק.
    אם צריך שיוציאו מרץ, עדיף שיעשו את זה בכדורגל.

    בגדול, אני מסכים עם החלוקה לשני סוגים; אבל הסיכוי שהקבוצה הפחות קריטית תידרדר לאלימות עולה מאוד, כאשר בסביבה נמצאים "המקרים הקשים".
    הטיפול באלה יותר דחוף, לדעתי.

    דוד

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 1 באוגוסט 2004 at 11:22

    כשכתבתי
    "בשיעורי ספורט לא לומדים להכות, להפיל, לחנוק.
    אם צריך שיוציאו מרץ, עדיף שיעשו את זה בכדורגל. "

    התכוונתי שאם ילמדו להכות, להפיל, לחנוק בשיעורי ספורט, נערים ישתמשו בזה מחוץ לשיעורי הספורט.

    בכל שיעורי הספורט החזקים נהנים והחלשים בכיתה סובלים – בג'ודו זה יהיה בדיוק אותו הדבר, עם ה"בונוס" שהנערים האלימים גם יהיו יותר מקצועיים באלימותם.

    לא, בשום אופן לא להפוך ג'ודו למקצוע חובה בבתי-הספר!
    לא ג'ודו ולא אף אומנות לחימה אחרת!

    דוד

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 1 באוגוסט 2004 at 16:44

    בפורום אמנויות לחימה של תפוז:
    http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=148&msgid=36240723

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 4 באוגוסט 2004 at 10:41

    אני מעתיק לכאן את הודעתו של אלישיר, ש(כנראה בטעות נכתבה בתגובה לפוסט על גן-החיות:

    "אלישיר בתאריך 8/3/2004 4:39:47 AM

    שלום דוד.

    בעזי"ת

    כבר נכתב בתנ"ך בספר בראשית פרק ח', על היות יצר לב האדם רע מנעוריו.
    לפי גישה זו, הילד אינו חומר גולמי לחלוטין, אלא הנטיה הטבעית שלו תהיה לכיוון השלילי.
    כולם יודעים עד כמה ילדים יכולים להיות עם אכזר.

    מכאן עולה שיש צורך להביא את הילד לנקודה בה הוא מתגבר על הרצון המיידי שלו.
    לצערנו במערכת ההשכלה הישראלית, וויתרו לחלוטין על הנקודה הזו.
    ערכי הפלורליזם שכל כך נכונים בגיל עשרים, הרסניים בגיל 10, שהרי לית דין ולית דיין לילדים בגילאים הללו, ופלורליזם כאן פירושו ניהליזם טהור.

    ובדיוק בנקודה הזו, נכנסות האייקידו והטאי צ'י, כאמנויות לחימה פנימיות.
    שתיהן דורשות את אילופו של הצד הפרוע והאגואיסטי של האדם.
    שלא כמו הרבה אמנויות לחימה אחרות שאינן מגיעות לנקודה הזו אלא ברמות גבוהות, כאן אתה מתמודד עם הצורך להפוך אגרסיביות לרכות, כבר מהשיעור הראשון.
    ובאותה עסקת חבילה מגיעה גם הנקודה שאי אפשר לבוא ולהרביץ לאנשים בעזרתן, ולפחות לא ברמות הראשוניות.

    אני חושב שאייקידו אפילו יותר מתאימה, היות שהיא יותר דינמית מהטאי צ'י.

    מורה בדרגה גבוהה, שיהיה גיבור בעיני תלמידיו בני הנוער והילדים , אחד כזה שהם ישאפו להיות יכולים 'להילחם' כמוהו, שיהיה חלק ממסגרת בית ספר, ושיעור חובה כבר מהיסודי, יביא לדעתי לתמורה גדולה.

    לא צריך ללמד נערים להילחם באחרים.
    צריך ללמדם להתמודד עם עצמם.
    שם מלחמת החיים האמיתית שלהם.

    יברכך ה' וישמרך.
    יאר ה' פניו אליך ויחנך.
    ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. "

    המקור:
    http://www.notes.co.il/kafri/7000.asp

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 4 באוגוסט 2004 at 10:47

    אני מסכים עם התיאוריה.
    לצערי, מתוך הכרות עם בתי הספר הישראליים, לא נראה לי שזה אפשרי בימינו.

    נקודה נוספת, כתבת:
    "מורה בדרגה גבוהה, שיהיה גיבור בעיני תלמידיו בני הנוער והילדים , אחד כזה שהם ישאפו להיות יכולים 'להילחם' כמוהו,…"

    כמה כאלה באמת יש?
    וכמה כאלה יישארו "גיבורים" בעיני התלמידים, במערכת חינוך שוחקת שאין בה בעצם שום חינוך אלא רק לימוד לבחינות?

    בודדים.
    השאר יישחקו ע"י המערכת ויגרמו בה רק לנזקים.

    הרעיון יפה, הביצוע לא יצלח, ועל התוצאות נשלם כולנו.

    דוד

    אהבתי

  • אילן  On 7 באוגוסט 2004 at 21:23

    כמטפל בכל מיני סוגים של אלימות ועבריינות, אהבתי את הניתוח הפשוט והמעמיק לפיו אלימות נוצרת כשיש פחד.. מנסיוני זה נכון.

    אהבתי

  • רו סודאי  On 25 בינואר 2005 at 19:20

    אני לא הייתי ילד אלים (בלי קשר לזה הייתי ילד חזק פיזית וטוב מאוד בספורט). כילד התאמנתי בקראטה (גוג'ו ריו) בר"ג אצל עופר טשרחובסקי ורוני עקירב וזה הפך אותי לעוד יותר לא אלים…

    תוצאות הפרוייקט בו עבדת עם נערים אלימים הוא מרתק. יצא לי לעבוד מעט (מעט מדי לצערי) עם נערים (בהתנדבות) מבתים לא ממש טובים, אבל לצערי זה לא התרומם. אני מקווה ומניח שמתישהו בעתיד אני אחזור לעשות זאת (לצערי כיום אין לי ממש זמן).

    כל הכבוד,
    רן.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 26 בינואר 2005 at 1:26

    תודה!
    🙂

    אהבתי

  • yamit23  On 7 במאי 2005 at 12:03

    דוד –
    מפתיע לגלות כמה הדמיון בינינו רב.

    אישית נראה לי, כי טכניקות להגיע לילד יש רבות. גם כאן, *הכוונה* היא העיקר!

    מי שבא כדי לפגוש את הילד, ולעזור לו להתגבר על עצמו, לשפר את עצמו ולגדול, יצליח בזה.

    בעיני זה הדבר שמע' החינוך בארץ לא עושה, ולא יכולה לעשות. היא פשוט לא בנויה לזה. אין למורה בכיתה של 40 תלמידים, שנלחץ ע"י המנהל לעמוד בקצב הצקדמות בחומר, וע"י מבחני המיצ"ב ועוד ועוד שום סיכוי לראות, ממש, את התלמיד שיושב לפניו. הוא פשוט לא יכול.
    והעובדות הן, שמורה, כל מורה, שהגיע לילדים עם כוונה לראות אותם, ולהתייחס אליהם – מורה כזה גם הצליח, ויצר שינוי משמעותי אצל התלמידים.

    לצערי, היום רב המורים האלה הם כמונו, מי שמתמקדים במגרות הסובבות לביה"ס, המשלימות אותו. ידוע לי על כמה מורים ותיקים, שהצליחו להודיע למנהל, שהם לא מתכוונים להתרשם מההלחצות שלו, כי להם חשובים התלמידים. היום נראה לי כי זה כמעט בלתי אפשרי לעשות זאת.
    ממה שאני ראיתי, מי שנאלץ לקבל את תכתיבי המערכת כלשונם, לא יצליח להתמיד לאורך זמן בראיית הילד העומד מולו.

    הפרדוקס הוא כמובן, שמי שרואה את הילד, ופוגש אותו באמת, גם מביא לשיפור ההתנהגות ולעלייה בציונים…
    אבל זה כבר מסיפור אחר (רמז: מהי מטרתה האמיתית של מע' החינוך?)

    כפי שהקדמתי – אני מקווה שמאז פרסום הרשימה נמצא מימון, והתוכנית נמשכת, היא נראית לי טובה וחשובה!
    ימית.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 9 במאי 2005 at 8:26

    נמצא מימון לפרוייקט, לשנה הנוכחית; מה יהיה בשנה הקרובה, עם דוברת ושאר השטויות, אי-אפשר לדעת.
    מדובר על פרוייקטים שמקבלים מימון חיצוני למערכת החינוק (לא טעות), ואי-אפשר לעשות עליהם תכנון לטווח ארוך.

    בינתיים אני עובד בבית-ספר בקרית גת עם ילדים מרקעים שונים וגישות שונות, ונראה שהולך לא רע, למרות הרבה קשיים טכניים ו"מחלות ילדות" שיש לכל פרוייקט.

    נקווה לטוב.
    דוד

    אהבתי

  • גיא  On 15 ביוני 2005 at 2:52

    אהבתי את הדרך
    אהבתי את הגישה שבאה מבפנים
    נחמד שיש עוד אנשים כמוך
    שיודעים להראות לאחרים שיש דרך אחרת
    אנשים טובים באמצע הדרך?
    הדרך מתחילה להיות מעניינת ומרתקת
    יום טוב שיהיה לך

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 15 ביוני 2005 at 13:50

    🙂

    אהבתי

  • אסף אביזוהר  On 19 באוגוסט 2005 at 23:19

    אכן, אייקידו הנה אומנות הנושאת עמה ערכים חינוכיים רבים. מי שילך בדרך זו יתפתח להיות אדם טוב יותר ומאושר יותר.
    אייקידו הנה חריגה בין אומניות הלחימה בכך שהיא מלמדת כיצד להפוך סיטואציה של קונפליקט,
    להרגיע אלימות ולהשכין שלום.
    משום מה המסר לא נקלט בישראל, לא אצל המגעבעם לדברי דוד כפרי וגם לא אצל דוד כפרי עצמו.
    אגרוף תאילנדי ודומיו מלמד לאלימות, אלימות מקצועית וכך שיטות אשר ספק אם אפשר לקרוא להם אומניות, אשר מנסות למקצע את האלימות.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 31 בדצמבר 2005 at 0:55

    הגיבו לדברי שנינו, גם כאן:
    http://www.notes.co.il/kafri/7212.asp

    אבל מדוע אתה חושב שלא הבנתי את ייחודיותו של האייקידו?

    אהבתי

  • אירית שטרנליכט  On 26 בפברואר 2006 at 19:33

    דויד,
    ממש מרגש לקרוא את התיאור שלך על הדוג'ו של איתן בן מאיר סנסיי, בתקופה שלפני שהתחלתי להתאמן בו.
    כן, גם אני זוכרת שהאוירה בדוג'ו אז היתה ממש מיוחדת!
    גם היום זה קיים בבתי ספר לאיקידו, כמובן, אבל אז היתה גם חלוציות בדוג'ו , בנוסף לכל השאר.

    והאם איקידו הוא כלי להרגעת אלימות, ואצל נוער? לדעתי כן, אבל בדברים האילו הכל מאוד אישי.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 27 בפברואר 2006 at 7:32

    אייקידו *יכול להיות* כלי להרגעת אלימות, אצל נוער ובכלל, אם יחליט מישהו ליישם אותו בכיוון זה.

    מה שאני עושה עם בני נוער הוא לא טאי-צ'י, לא קשתות, אפילו לא ממש אמנות לחימה – אבל זה בהחלט תואם את עקרונות השיטות הנ"ל.

    לא תהיה שום בעיה ליישם את אותו הרעיון לכיוון אייקידו, הבעיה תהיה למצוא את האנשים המתאימים להדריך כך.

    לא כולם מתאימים, ולא כולם רוצים.

    אהבתי

  • ניר  On 20 בנובמבר 2007 at 17:09

    כל הכבוד, פשוט תענוג לשמוע על "מעלליך"…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: