עקרון הפרפר ברפואה ולחימה

את התרגיל הבא צריך לעשות עם מישהו שסומך עליכם, ושאתם סומכים עליו.
התפקיד שלו הוא לא להירדם, ולהגיד לכם ברגע שאתם מאבדים ריכוז.
הוא שוכב על הגב.
את/ה יושבים לידו.
הניחו יד על הבטן או איזור מפתח הלב שלו.
המגע צריך להיות כאילו אתם מונעים מפרפר להתרומם – אם תלחצו חזק מדי הפרפר יימעך, אם תנתקו מגע הוא יברח.
כאן הקטע החשוב – אתם צריכים לנוע עם הנשימה שלו.
אתם צריכים להרגיש את הנשימה של בן-הזוג, ולהניע את היד בהתאם כדי "לשמור על הפרפר".
אין צורך להתאים את קצב הנשימה שלכם לזה של בן-הזוג; אתם זה אתם, הוא זה הוא. אבל חשוב מאוד להרגיש את הנשימה שלו, ולהגיב אליה.

תפקידו של בן-הזוג, כאן, הוא להגיד לכם מתי "איבדתם את הפרפר", כלומר איבדתם ריכוז והפסקתם לזוז עם הנשימה שלו. בן-זוג רגיש, אחרי מספר נסיונות, יוכל להגיד לכם לא רק מתי איבדתם ריכוז, אלא גם מתי אתם כועסים, עצובים, שמחים ועוד – הכל לפי המגע, למרות שכמעט שלא אמור להיות מגע.
בן-הזוג צריך להגיד לכם מתי אתם משדרים מגע "טוב", ומתי "רע" – והוא חייב לעשות זאת בכנות!
מטפל שמשדר מגע "רע", יגרום נזק למטופלים שלו.
כדי לתת מגע טוב, צריך להתכוון לטוב.

למטפלים, ההדבר השני הכי חשוב בתרגיל הזה הוא "לשמור על הפרפר", לא משנה איך לוחצים – חזק, חלש, עמוק, שטוח, לחיצה סטאטית כמו שיאצו או דינאמית כמו טוי-נא או מסאג'. עם נסיון, אפשר להרגיש את נשימת המטופל לא רק באיזור הריאות, אלא גם בידיים וברגליים, וצריך להתאים את הלחיצה אליה.
השמירה על הפרפר, היא למעשה שמירה על המטופל.
גם אם הטיפול חזק מאוד, המטפל צריך להיות זהיר כאילו הוא מטפל בפרפר.

 

אסור למטפל לעשות את התרגיל הזה פעם-פעמיים ולהגיד "הבנתי".

כי החשוב ביותר בתרגיל הוא לא המגע שאתה נותן, אלא העובדה שמישהו נותן לך משוב מיידי על המגע שלך. למטופלים הרבה פעמים לא נעים לתת משוב כזה, וחשוב מאוד לעשות את התרגיל עם מישהו שיבין שהתפקיד שלו הוא להגיד לך מתי "ברחת", לא כדי לפגוע בך – אלא כדי לעזור לך לחזור.

קל מאוד להגיד "הבנתי", ולחזור לטפל כמו שטיפלתי קודם.
זה תרגיל שיש לחזור עליו (או על גרסא כלשהי שלו) שוב ושוב, ולאורך זמן, כי "מגע טוב" זה דבר שאפשר וצריך לפתח – אבל הדרך היחידה לשפר את מה שיש לך היא לקבל משוב מיידי כשהראש שלך לא במקום.

אחרת, אתה מטפל מתוך אגו.

לאמני לחימה, הדבר החשוב הוא לחוש את בן-הזוג ולנוע איתו; אין הבדל בית תחושת בן-הזוג בטיפול, לבין תחושתו בלחימה. תזמון בלחימה בנוי על "תחושת בן-זוג", ולהרגיש את הנשימה שלו זה התחלה טובה ככל ההתחלות.
בטאי-צ'י צ'ואן, עושים זאת בפושינג-הנדס של יד אחת, ובעוד עשרות גרסאות שונות לתרגילים שבנויים לגשר על הפער שבין התרגיל המתואר למעלה לבין קרב מלא, אבל העיקרון הוא אותו העיקרון.

אני לא המצאתי את הרעיון שאני קורא לו "עיקרון הפרפר".
ודאי שאפשר למצוא אותו בשיטות שונות, גם אמנויות לחימה וגם אמנויות ריפוי (ההבדל היחיד שאני מכיר הוא שמטפל חייב  לשאוף לתת "מגע טוב", בעוד שלוחם לא חייב לעשות זאת [למרות שכדאי!]).
הדבר המשותף לכל תרגיל שאמור לשפר את היכולת הזאת, הוא שהתרגילים המיועדים לכך צריכים לתת לך משוב, מיידי ומדוייק, כשאתה מפסיק לשים לב לפרפר – מועך אותו, או נותן לו לברוח.

בלי משוב, התרגיל לא יכול לשפר את היכולת שלך להרגיש מול מי אתה עומד.

בלי משוב, אתה שוגה בדמיונות.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 27 ביוני 2004 at 11:30

    "אין הבדל בית תחושת בן-הזוג בטיפול, לבין תחושתו בלחימה"

    איך? טיפול זה לחימה, לחימה זה טיפול, אהבה זה שנאה, שלום זה מלחמה, שחור זה לבן, אור זה חושך, איך זה למה, למה זה כמה, מתי זה אולי ואולי זה סתם? ככה?

    אתה אומר שהנטפל לוחם במטופל? ומי שמנצח, חשבון הבנק שלו טופח? זה מה שאתה אומר?

    חייב להיות הבדל בתחושה, חייב. מלחמה זה לא טיפול. מלחמה מטרתה להבריא את הנלחם, לא את העומד מולו, את העומד מול הנלחם הנלחם רוצה להחליא. ואם הנלחם לא ירצה להחליא את העומד מולו, הנלחם לא יצליח להבריא.

    מלחמה בין שניים זה רצון להשאר אחד.
    טיפול בין שניים זה רצון להשאר שניים

    ככה נראה לי

    אהבתי

  • זאב  On 27 ביוני 2004 at 11:32

    דוד, אני נדהם. אני כותב עכשיו מאמר שקשור קשר הדוק לנושא שכתבת עליו כאן. ממש היום. והנה אתה מפרסם מאמר כה יפה על עקרון הפרפר. מאמר מרתק דוד. אעבירו לתלמידי לקריאה
    זה בדיוק מה שאנחנו אומרים למתאמנים באיקידו.
    צריך לפעול בהתאם למה שאתה מרגיש יותר מאשר בהתאם למה שאתה רואה.
    תודה לך, נהנתי מאוד מאוד לקרוא.

    זאב.

    אהבתי

  • זאב  On 27 ביוני 2004 at 12:28

    מטופל זה תגובה זה לא מלחמה ? להגיב הטפחת את הפרפרים ולחשבון הבנקים? בנק טפחות? דירה למטפלים שנלחמו.
    . אהבתי לא תצריך.
    זאב.
    כתבת לא מעניין לעניין מעניין מאוד.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 27 ביוני 2004 at 12:40

    Great minds think alike
    🙂

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 27 ביוני 2004 at 13:39

    ההסבר הכי טוב שאני יכול לתת, כאן:
    http://www.notes.co.il/kafri/5040.asp?p=1

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 27 ביוני 2004 at 15:52

    אתה מדבר על "אומנות לחימה" ואני חשבתי שאתה מדבר על "לחימה".

    סליחה

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 27 ביוני 2004 at 18:34

    הוא כמו ההבדל שיעורי פסנתר לבין קונצרט.
    לא הייתי רוצה להגיע ללחימה בלי אימון מקדים, אבל האימון אינו לחימה.

    דוד

    אהבתי

  • טאוֹ  On 28 ביוני 2004 at 14:49

    כרגיל זה מזכיר לי את הטאו שיאצו (-: וביתר פירוט שני אלמנטים שונים:

    1. ה- Ki meditation * – כשעושים את המדיטציה הזאת בזוגות, אז לפעמים כשמסתיימות שלוש הדקות ומי שיושב מסיר את ידו מהבטן של מי ששוכב, זה ששוכב עדיין מרגיש בבירור את כף ידו של מי שיושב, כאילו זה האחרון בכלל לא הסיר אותה עדיין. חוויתי את זה גם כמקבל וגם כנותן, ונדמה לי שזה קורה כאשר באמת יש חיבור הרמוני ומאד ברור בין שני השותפים למדיטציה (הכוונה למדיטציה כולה, כמובן, לא רק לתחושה שכף היד עדיין מונחת על הבטן).

    2. ההקשר השני מופיע בספר של ריוקיו אנדו סנסיי, ומדובר ב"מצע של קי". לפי מה שכתוב שם, כאשר מטפלים במרידיאנים אסור למרפא להפעיל לחץ ישיר על הצובו מתוך כוונה לנסות ולהגיע באצבעותיו לתחתית הצובו, כי זה יכול לגרום לנזק. הלחץ חייב להימשך בעוד המרפא מדמיין מצע של קי, שעוביו 2-3 מילימטרים, בין אצבעותיו לבין גופו של המטופל. על המרפא לשמור בדמיונו על מצע הקי הזה כל זמן שהוא מוסיף להפעיל לחץ. פירושו של דבר שלא אצבעותיו של המרפא מפעילות את הלחץ, אלא הקי.

    בכל מקרה הדברים מצוטטים מהספר; אני טרם למדתי זאת (למדית דברים אחרים בקשר להגנה על המטופל ועל המטפל), ואצטרך לשאול את המורים שלי אם עדיין עובדים כך. אם כן – אוכל להביא הסברים נוספים.

    האם אתה זוכר את עניין מצע הקי מהלימודים, דוד? האם אתה מטפל כך היום? האם מצע הקי ומגע הפרפר הם בעצם שמות שונים, או זוויות מבט שונות, על אותו העניין?

    * פרטים על Ki meditation:
    http://www.taoshiatsu.com/ki

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 28 ביוני 2004 at 15:17

    עד כמה שאני זוכר, אנדו הפסיק ללמד כך עוד לפני שהתחלתי ללמוד אצלו.
    אחרי שראיתי אותו בכמה סמינרים, אני חושב שהיכולת שלו כמטפל כל-כך גבוהה, שאין טעם לשאול איך הוא מטפל, כי אין כנראה אף-אחד בעולם שיכול לטפל כמוהו; אפשר רק לטפס בסולם שהוא מציב, ולנסות להגיע כמה גבוה שנצליח.

    מצד שני, בעבודה עם "סופר ווסל", לדעתי אנדו עושה דבר דומה מאוד: הלחץ לא ישיר על הצובו, אלא דרך הסופר ווסל.

    מצד שלישי, כבר הרבה שנים לא ראיתי איך מלמדים טאו-שיאצו, ומן-הסתם מה שאני יודע לא מעודכן.

    כשאני מטפל, אני משתדל "לתת למטופל לנשום" בזמן הלחיצה; הסברתי את זה במאמר כ"עקרון הפרפר", אבל אפשר לקרוא לזה בהמון שמות שונים.

    העיקרון הוא החשוב, ולא השם; ואת העיקרון הזה אפשר ללמוד רק מתוך עבודה עם בן-זוג שייתן פידבק, ומורה שיגיד לך על מה להתאמן.

    דוד

    אהבתי

  • טאוֹ  On 28 ביוני 2004 at 15:51

    אולי זה מסביר למה לא שמעתי על זה בשיעורים. עבודה עם ה- Super Vessels כנראה מחליפה או הופכת למיותרת את הצורך בדמיון מצע הקי.

    דרך-אגב, עוד שלושה חודשים יתקיים סמינר טאו שיאצו עם צביקה קליסר; נדמה לי שגם בוגרי טאו שיאצו מכל הזמנים מוזמנים (רמז עבה כמו כנפי פרפר)…

    אבל עד אז, שיישרף העולם – אני הולך להתאמן.

    (-;

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 28 ביוני 2004 at 22:56

    הוא ההבדל בין מטופל למטפל.

    המטופל נלחם במלחמה על עצמו
    המטפל – עוסק ב"אומנות הלחימה"

    סליחה

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 28 ביוני 2004 at 23:28

    <<>>

    מתומצת מדי בשבילי, ולכן פשוט לא מובן.
    חוצמזה, אם יש לך שם זה יעזור להתייחס אליך.

    דוד

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: