הרמוניה עם התוקף

באחד הדיונים בפורום אמנויות לחימה, עלה נושא ה"הרמוניה" שאותה מנסים להשיג תלמידי אייקידו.
אני מביא כאן את הדברים בקיצור, עם קישור למקור. בהמשך יש הרחבה של מה שכתבתי. הדיון בפורום עדין נמשך, וסביר שיהיה כדאי לבקר שם, לראות מה יהיה לאנשים להגיד.

fa jing, שאינו מתאמן באייקידו אלא בפה-קואה, טען שלמרות כל הדיבורים היפים, המטרה באייקידו היא "לנטרל את היריב לאיקידו יש אסטרטגיה שונה וטכניקות של בריחים הגורמות ל: פריקה/שבירה של עצמות או קריעה של גידים / כאב אדיר."

מיתר נדיר, שלומדת אייקידו, טענה אחרת: "המטרה באייקידו של אואשיבה … היא להגיע להרמוניה עם התוקף. והטכניקות עוצבו במיוחד כדי למנוע מינימום נזק לתוקף."

Isaacl, שמלמד ולומד אייקידו, סיפר משהו מזוית אחרת על ה"הרמוניה" של אואשיבה (מייסד האייקידו): "ההרמוניה עם התוקף, עליה דבר אוישיבה, לא הייתה להגיע לאיזו השלמה אתו, אלא להתחברות עם העולם, עם הטבע, להגיע למשהו הרבה יותר קרוב למוות מאשר לחיים אנושיים הרמוניים במושגים שלנו. הרמוניה זו כללה אצל אוישיבה כאב אדיר, פריקות פיברוזיס וכו… כדאי לראות את תלמידו של אוישיבה, גוצו שיאודה, מדגים סאנקיו בסרט שמוצג באייקי ניוז. יש שם הכל חוץ מאהבה, התחשבות בזולת ובכאביו."

הרמוניה עם התוקף היא אכן מושג שקשה לנו להבין.
הדיון הזכיר לי סיפור ששמעתי מאבי, הכותב בימים אלה את זכרונותיו, על משהו ממה שעבר על דודו, נתן ז"ל:

"בשלושת הימים עברנו מרחק של כשלוש שעות נסיעה רגילה והגיענו למחנה עבודה סקארז'סקו. מפעלי הנשק של גרמניה סבלו מהפצצות של האנגלים והאמריקאים ולכן הם העבירו לפולין מפעלים רבים כי שם הם היו מחוץ לטווח טיסה הרגיל של המפציצים. לכן הם העבירו מפעלים אחדים גם לסקארז'סקו והביאו אותנו לעבוד בהם.                            

במחנה זה היו לרוב יהודים מגטו קראקוב והסביבה. המשטר היה מאוד אכזרי ועל כל דבר קטן היו הורגים אדם. פשוט: לכל יהודי היה מעין כרטיס,  וכל גרמני בתפקיד יכול היה לקחת אותו ממך. בערב כל מי שהיה ללא כרטיס היה מוצא להורג. העבודה הראשונה שאליה נלקחתי היה בניית קו רכבת אל אחד ממפעלי המתכת שהיה בסביבה. היה צוות שהכין תשתית אבנים,  צוות שהניח בולי עץ ואנו בצוות שהיה נושא פסי רכבת ומניח אותם במקום הנכון ודופק מסמרים גדולים כדי להצמיד אותם. בהעברת הפסים היה בלגן נורא והם היו נופלים לאנשים מהידיים ופוגעים בהם. המנהל הגרמני של העבודה הזאת כעס מאוד וטען שיש מספיק אנשים ואין סיבה שלא יעמדו במשימה. פחדתי להסביר לו מה כאן לא בסדר, שמה יחשוב זאת

לעלבון כשאעמיד אותו על טעותו,  אבל הצרות רק גברו והרגשתי אחריות לעשות משהו כדי למנוע אסון. ניגשתי אליו ואמרתי לו שאנשים הם בגובה שונה והגבוהים הם שמקבלים את כל המשקל והנמוכים לא מגיעים לפס הרכבת,  לכן אם יסדר אותנו לפי הגובה כמו בצבא כולם ישאו במשקל שווה ויעמדו למשימה. הרעיון דווקא מצא חן בעיניו,  אולי  כי אמרתי "כמו בצבא" והוא חזר על זה. כעת נשאנו את פסי הרכבת בלי בעיות. לפעמים כשהיה צריך לגשת לאן שהו בזמן העבודה הוא היה ממנה אותי כאחראי לצוות עד שיחזור. יום אחד הוא ראה שאינני מרגיש טוב והוא שלח אותי לצריף לנוח. רצה הגורל ואיש האס.אס. שחיפש תמיד למה ולמי אפשר להיטפל נכנס בדיוק לצריף ובלי לאפשר לי להסביר משהו דרש ממני את הכרטיס. זהו! נשאר לי לחיות עד הערב! חזרתי למקום עבודה וסיפרתי לגרמני שניהל אותנו על גורלי. הוא אמר שיטפל בזה ויצא. לקח לו הרבה זמן שהרגשתי אותו כנצח,  והוא חזר עם הכרטיס! הסיפור עבר מאוזן לאוזן כי מזל כזה עוד לא היה במחנה."

אנחנו מדברים הרבה על הגנה עצמית בקרב, על "לצאת מקו האש" ועל להתקיף בנקודות החולשה של היריב, ושוכחים שאלה רעיונות שצריך ליישם גם בחיים – רק שלפעמים הפרשי הכוחות הם כאלה שכל מה שאפשר להשיג הוא זמן נשימה.

דודי נתן שרד 11 מחנות ריכוז ועבודה ע"י שהצליח כל פעם להשיג "זמן נשימה".
הוא לא עשה זאת ע"י שנלחם נגד הנאצים וניסה להרוג אותם – הוא השיג זאת ע"י שניסה לחיות.
הוא ניסה להשיג "הרמוניה" במצב בו נמצא.

לא היה עם שנלחם ושרד 2000 שנה.
הכוזרים נלחמו, ואינם.
ממלכה יהודית שהתקיימה באתיופיה עד לפני כ-300 שנה נלחמה, ואיננה.
שבטים בדואים-יהודים שחיו בחיג'אז בתקופת מוחמד נלחמו, ואינם.

שרדו אלה שידעו לזוז הצידה כשהגיעה המכה, ולברוח לאן שלא היכו.

2000 שנה בלי להתקיף.

ועכשיו אנחנו כאן.
איך מזיזים מדינה מקו האש?

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • באנדר  On 14 ביוני 2004 at 14:15

    שלרב המוחלט של יהודים, ולא יהודים, שניספו בשואה האסטרטגיה הנ"ל לא הייתה עובדת.
    אם ארה"ב ובריטניה היו בוחרות בדרך של התחמקות, מה שכנראה יכלו לעשות, לא היינו פה היום.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 14 ביוני 2004 at 14:21

    ציינתי שלאורך 2000 שנה, מי שנלחם לא שרד.
    ציינתי מי כן שרד – אלה שהצליחו לברוח, לצאת מקו האש, מחוץ לטווח היעיל של האויב.

    איך עושים את זה עם מדינה?

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 14 ביוני 2004 at 14:27

    מה שכתב לי ש מים:
    http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=148&msgid=33647255

    ומה שעניתי לו:
    http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=148&msgid=33650318

    אנחנו במלחמה נגד השכנים שלנו; זה מצב רע; אנחנו רוצים להגיע למצב יותר טוב, כלומר "הרמוניה" יותר טובה איתם; וזה לא אומר "אור שלום ואהבה", אלא "הכי פחות גרוע" יחסית לעכשיו.

    אלימות היא מפלטם של אלה המעדיפים לחימה על שרידה.

    2000 שנה היהוים העדיפו שרידה על לחימה. עכשיו אנחנו עושים דברים אחרת.
    אני לא בטוח שלטווח הארוך, אנחנו עושים את הדבר הנכון.

    דוד

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 14 ביוני 2004 at 15:36

    אלפיים שנה היהודים העדיפו שרידה על לחימה – כלומר ברחו או התכופפו בפני מבקשי רעתם. האם התוצאה היתה חיים טובים ליהודים, או סבל מתמשך?

    אני גם לא משוכנע שהטקטיקות האלו הן שתרמו לשרידת העם היהודי. אולי פשוט העובדה שהיהודים התפזרו על פני רוב העולם היא זו שמנעה חיסולם המוחלט.

    וכשהתפזרו בעולם, דוקא התעקשותם להצמד למנהגיהם המיושנים, במקום להטמע בהרמוניה בסביבתם, היא זו ששמרה על זהותם כיהודים. אז אולי דוקא חוסר ההרמוניה הביא להישרדותם?

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 14 ביוני 2004 at 23:31

    אני לא בטוח שיש לי "מסקנות", יותר תצפיות מדאיגות.
    לא היה עם שלחם ושרד – זו עובדה היסטורית.
    הרבה מאוד יהודים ניסו לברוח ומתו בכל-זאת – גם זו עובדה היסטורית.
    אין ספק שהמזל (או ההשגחה, כאמור) משפיעים הרבה מאוד.

    עדין, יש מצבים בהם הפרשי הכוחות כל-כך גדולים שאין סיכוי לנצח; יש רק סיכוי לשרוד, אפילו אם בקושי.

    למרות הכל, מגטו לודז' (ששיתף פעולה עם הנאצים) שרדו יותר יהודים מאשר מגטו ווארשה (שנלחם).

    הסיכון הגדול ביותר לקיום העם היהודי הוא ריכוז כל יהודי העולם במקום אחד – ישראל, אוסטרליה, או אנטארקטיקה… כל הביצים בסל אחד.

    לגבי ה"הרמוניה", כנראה שאנחנו לא מדברים על אותו הדבר.
    אני לא מדבר על "אור שלום ואהבה", גם לא על כלים שלובים – אני מדבר על מצב של פחות חיכוך בין גורמים עוינים.

    כדי לחיות, דוֹדי נתן ז"ל היה צריך לסכן את חייו ולומר לנאצי איך לייעל את העבודה. בכך דוֹדי עזר לנאצים, כדי לעזור לעצמו.

    אני לא מדבר כאן על מוסר – אין לי שום כלים לשפוט מוסרית אדם שיצא מגיהנום.

    אני מדבר על הקטנת החיכוך בין הגורמים העוינים זה לזה, לתועלת החלש ביניהם.

    לגבי התבדלותם של היהודים, אין ספק שאתה צודק – אבל כמו שאמרתי, "הרמוניה" אין פירושה "כלים שלובים". עובדה מדהימה היא שהיהודים שרדו כעם בעוד שאף עם שהיה קיים לפני 2000 שנה לא הצליח לעשות זאת מלבד הסינים – והם עשו זאת על ידי שהפכו כל מי שכבש אותם לסיני.

    האם אתה חושב שאנחנו יכולים לנסות את האסטרטגיה הסינית?

    דוד

    אהבתי

  • צפריר  On 15 ביוני 2004 at 7:52

    כמובן שמסוכן להסיק מסקנות מההיסטוריה.

    "עם שלחם ושרד": השוויצרים הם דוגמה טובה לכך.

    "עם ששרד 2000 שנה": היפנים, שהם העם בעל שושלת המלוכה הוותיקה ביותר.

    בשני המקרים הללו המדינה מוקפת במכשול טבעיי.

    מדינה שלא נלחמה כאשר היתה צריכה להילחם, ונכחדה: האימפריה האצטקית והכיבוש הספרדי. תרבות מרכז אמריקה נכחדה ברובה לאחר הכיבוש הספרדי.

    המדינה הסינית נכבשה ע"י כוחות חיצוניים פעמיים במהלך 2000 השנים האחרונות. את המונגולים היא הטמיעה לתוך תרבותה. אולם נגד הפולשים החיצוניים במאות ה־19 וה־20 (בעיקר בריטניה, ארה"ב ויפן) היא נאלצה להילחם.

    עמים ששרדו למרות הכיבוש: מזרח אירופה מלאה דוגמאות כאילו: מקדוניה וביילורוסה הן דוגמאות טובות. עם שנלחם נגד הכיבוש הספרדי: תושבי מרכז ודרום צ'ילה של היום.

    "זמן נשימה": זוהי אחת מהטענות שמאקיאוולי הפסימי לא אוהב: "ואם יטען מישהו שמלך צרפת ויתר על [שטחים מסוימים] בשביל להימנע ממלחמה, אשיב […] לעולם אין להתיר אי־סדרים ומהומות בשביל למנוע מלחמה כי לא תוכל להמנע ממנה אלא רק לדחות אותה".

    (ומשהו שהופך את ההסתמכות על דוגמאות הסטוריות לבעייתי אף יותר: המדינה הלאומית היא רעניון של 200 השנים האחרונות לפני־כן לא היתה בעינ רצינית לשליט מסויים לשלוט על אוסף שטחים המכיל נציגים של עמים רבים.

    אהבתי

  • צפריר  On 15 ביוני 2004 at 7:55

    שכחתי שגם המנצ'ורים כבשו את סין ונטמעו בה. 2:1 לטובת ההטמעה…

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 15 ביוני 2004 at 8:18

    עוף מהבלוג שלי.
    אני עונה לטענות שלך כי הן כבר כאן, אבל אמחוק הודעות נוספות שלך.
    YOU ARE NOT WELLCOME HERE,
    אם זה עדין לא ברור לך.

    השוייצרים לא היו קיימים לפני 2000 שנה.
    כנ"ל מקדוניה, ביילורוסיה. ארצות דרום אמריקה לא עמדו בפני איום ספרדי עד לפני 500 שנה.
    ההשוואה לא נכונה.

    היפנים הותקפו מבחוץ פעמיים בלבד, עד העידן המודרני.

    מאקיאוולי דיבר על מלכים ונסיכים, אנשים שצבא סר למרותם.
    ליהודים (לאורך 2000 השנים האחרונות) לא היה צבא ולא היתה להם אפשרות "למנוע מלחמה", רק להתחמק ממנה כמיטב יכולתם.

    רוב העמים שחיו תחת כיבוש יותר מכמה דורות, לא שרדו כעם.

    דווקא עכשיו שיש לנו צבא, ישראל עלולה לעמוד בפני סיכון קיומי. לא העם היהודי בסכנה בגלל מדינת ישראל (לפחות כל עוד לא כל היהודים גרים כאן), אלא העם הישראלי. אם תהיה מלחמה וישראל תנוצח, יהודים ימשיכו להתקיים בגלות – ישראלים לא יתקיימו כישראלים בגלות.

    ושוב, לצפריר:
    כל הודעה נוספת שלך כאן תימחק.

    דוד

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 15 ביוני 2004 at 13:09

    אני מתכוון, כדאי להוסיף גם את הלינק הזה:
    http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=101742

    אהבתי

  • אבשלום  On 15 ביוני 2004 at 17:05

    היהודים כעם ,
    הייתה אמוחנה משותפת היסטוריה משותפת
    אבל לא ישות של עם
    ברגע שיש ישות יש מה לתפוס
    ישות עממית דורשת המון אנרגיה משאבים וחינוך
    לא פלא שבסופו של דבר הן נעלמות

    אגב זה לא עוזר הרבה לחסרי הישות

    כפי שניסונם של היהודים מניח

    ל

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 16 ביוני 2004 at 1:26

    תוכל להסביר מדוע אמונה והיסטוריה משותפת, שלהם צריך להוסיף מנהגים משותפים, אינם הופכים קבוצה לעם?

    מה יש ל"עם" שליהודים אין?

    אהבתי

  • גפני  On 19 ביוני 2004 at 8:15

    כלומר עובר להחלטה למחוק את הגטו ניסו אותם שניסו להתנגד
    מתוך שהבינו שהם מעדיפים למות תוך כדי קרב ולא להיות מובלים כצאן לטבח.
    מעבר לזאת אין משמעות לאבחנה השוואתית של אחוזי השרדות של גטאות שונים.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 19 ביוני 2004 at 9:15

    שוב, הפרשי הכוחות בין היהודים לנאצים היו כל-כך גדולים, שכל מה שניתן היה להשיג, בכל מקרה, היה זמן נשימה.
    אילו שחרור לודז' היה מתעכב בשבוע-שבועיים, יתכן מאוד שגם שם לא היה נשאר כלום.
    בוארשה מי ששרדו היו ה"פראים", אלה שלא היו חברים בארגון כלשהו ופעלו מתחת לאדמה, במערכת הביוב.

    העליתי את שתי הנקודות לא כדי להגיד "מי צדק", אלא כדי להראות ששתי האפשרויות, ההפוכות, יכולות להיות "נכונות", במצבים שונים.

    אינני יכול לומר "מי צדק".
    אין לי מושג במי הייתי תומך, אילו הייתי שם.

    דוד

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 19 ביוני 2004 at 9:38

    אינה נראית טוב במאמר על "הרמוניה".

    אז שני דברים:
    ראשית, כמו שטרחתי לציין כאן, "הרמוניה" זה לא "אור שלום ואהבה", אלא, לפעמים, המצב הכי-פחות-רע שאפשר להגיע אליו בתוך מערכת נתונה.

    שנית,
    בתגובות שלו ל"מלים יכולות לרפא" http://www.notes.co.il/kafri/5137.asp
    צפריר ניצל את הבמה שהאתר הזה נותן, לפגוע בחבר שלי ולהסיט דיון מ"מלים יכולות לרפא" לפגיעה בשמו הטוב של חבר שלי ובעסקיו.

    צפריר המשיך בכך למרות שביקשתי ממנו לעצור, וכשסוף-סוף נעלתי את מנגנון התגובות הוא המשיך להטריד אותי במייל.

    לאור כל זאת, צפריר הוא פרסונה נון גראטה באתר הזה, שיהיה הרבה יותר "הרמוני" בלעדיו.

    כל מרחבי האינטרנט פתוחים בפניו – שיפתח בלוג ויעשה בו כרצונו, במסגרת החוק.
    לא באתר הזה.

    זה האתר שלי, ולא במה ציבורית.

    דוד

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: