גשקו וערב אורחות לוחמים

הגשקו התחיל, בשבילי, בערב לפניו – כשפגשתי במרכז שני חברים-לאימונים שלא ראיתי הרבה זמן.
שחר ומשה, טוב היה לראותכם שוב!
וביום הגשקו, כמו לפי הזמנה, פגשתי את עוזי, שלא ראיתי לפחות שבע שנים (הוא אמר חמש, אני טוען שעשר; נתפשר).
טוב לראות שוב אנשים שלא פגשת המון זמן.
 
הגשקו התחיל רשמית ב-14:30, אבל ההיישי (כלומר, הסבלים) הרי צריכים להעביר את תכולת המרכז לגני התערוכה, לארגן ולסדר, אז כמה מאיתנו התייצבו במרכז ב-12:00, העמיסו דברים על הרכבים, פרקו, ארגנו, סידרו, והכל תחת פיקוחו של חזי (יישר-כוח על הארגון!) שרק לפני שבועיים נולד לו בן – מזל-טוב!
 
מ-14:30 עד סביבות 16:00 עבדנו, היישי ומתקדמים, על הצ'ין-נא – קאטה של כניסה והיחלצות ומבריחים. בשיטה שלנו יש שלוש קאטות כאלה. מי שידע את הראשונה עבד על השניה, תנועה-תנועה.
הקושי בלימוד הקאטות האלה הוא שיש בהן שני תפקידים, ואתה מתבלבל ביניהם…
באתר המרכז יש דף עם קבצי-וידיאו של חלקי-קאטות, וביניהם גם שני קטעי צ'ין-נא.
 
מעט לפני ארבע עצרנו להפסקה קצרה, והגשקו התחיל "רשמית": חימום, קאטה, צאן-צ'ואן, הפסקה קצרה לשתיה, עוד קאטה, צאן-צ'ואן, שתיה, קאטה, צאן-צ'ואן… לא צילמתי הפעם, אבל אפשר להתרשם מצילומי הגשקו הקודם: כ-300 איש מתאמנים באולם אחד, וכל מה ששומעים זה חריקות הנעליים על הקרקע.
 
השקט הזה, באמצע תל-אביב.
נפלא.
 
התחלתי ללמוד טאי-צ'י אחרי שרגלי נפגעו בצבא, פציעות-שחיקה של יותר מדי קילומטרים, קילוגרמים ונפילות, ומעט מדי מנוחה (לא שום דבר הירואי, רק עודף מוטיבציה וחוסר שכל לעצור בזמן. "מחלה" של טירונים בסיירות). כשהפיזיותרפיסטים והרופאים אמרו לי שאצטרך להתרגל לכאב, המורה שלי, מאסטר יחיאל ניר מלחי, פשוט אמר לי איך להתאמן: הכי משוחרר שאפשר, להקפיד על יציבה משוחררת, ולחפש את התנועה הלא-כואבת.
כשהשתחררתי מהצבא, אחרי ניתוח בברך, רציתי לקנות מקל-סבא; שנתים אחר-כך כבר יכולתי לרוץ, תודות לטאי-צ'י ולמורה שידע להסביר לי מה לעשות.
אבל הקרעים במיניסקוס והרצועות המתוחות לא אוחו, והפציעה עדין קיימת; למדתי "לעקוף" אותה, אבל לרפא סחוס קרוע עדין אי-אפשר.
 
ביומיום אני כבר לא מרגיש את הכאבים, אבל כשעושים קאטה ועוד קאטה ועוד קאטה, זה ענין אחר; בד"כ אני מתאמן קאטה אחת ומלמד בזמן הקאטה הבאה, מה שמאפשר לי לנוח מעט, אבל הפעם כנראה שהיה לי יום רע, ובסביבות שש בערב כבר חשבתי לעזוב – הרגליים כאבו בצורה ממש בלתי-נסבלת.
אבל, עוד קאטה אחת לפני שאני עוזב.
 
מה עושים כשכואב?
נושמים, משחררים, נושמים, משחררים.
מוותרים על הדיוק בתנועה החיצונית כדי לשחרר את הגוף כמה שרק אפשר.
זה מה שאני תמיד עושה, והסיפור של רוני, שעשה טאי-צ'י עם 12 צלעות שבורות, מזכיר לי תמיד כמה העיקרון הזה חזק.
אבל כנראה שצריך להגיע לקאטה החמישית ביום, אחרי ארבע שעות של אימון, כדי לגלות את החוליה החסרה: גיליתי שאני לא משחרר מספיק את שרירי כפות הרגליים. אפשר לשחרר אותם יותר.
ברגע ששיחררתי את כפות הרגליים, הכאב ירד ב-50%, אולי יותר.
 
אבל כמובן שכדי לשחרר את שרירי כף-הרגל צריך לשחרר את שרירי השוק, וכדי לשחרר את שרירי השוק צריך לשחרר את שרירי הירך, מה שמשפיע על שרירי הישבן, הגב התחתון, הבטן, הגב העליון, הכתפיים, הצוואר…
כמו בדומינו, ברגע ש"שיחררת" את האבן הראשונה בשורה, כל שאר האבנים חייבות להשתחרר גם הן.
 
תוך בערך עשר שניות, בין "צ'י" ל"אן", גיליתי, אחרי 15 שנה, אני צריך ללמוד מחדש איך לעשות טאי-צ'י, כי קודם רק חשבתי שאני משוחרר – ושכחתי את כפות הרגליים.
אבל תמיד שיחררתי את כל הגוף – איך זה לא שיחררתי את כפות הרגליים עד היום?
נו, שיחררתי, אבל לא מספיק. תמיד אפשר לשחרר יותר.
 
שארית הקאטה עברה עלי בניסיון לארגן את כל ה"שחרורים" האלה לתנועות שחשבתי שאני מכיר, ופתאום נראו לגמרי אחרת – איך, לעזאזל, משחררים את כף הרגל כשאתה עומד רק על רגל אחת?
 
וכמובן, הרגלים של 15 שנה לא נעלמים ב-10 שניות – כל פעם צריך לשחרר את כפות-הרגליים מחדש, ואחריהן את כל השאר…
 
שארית הגשקו עברה עלי בדיוק בניסיון הזה: ללמוד מחדש איך לעשות תנועות שחשבתי שאני מכיר, תוך שחרור מקסימלי של כפות הרגליים, וכל השאר.
שכחתי שהיו לי מחשבות לעזוב מוקדם.
התרכזתי בלשחרר, לשחרר, לעזוב, לנשום…
 
ופתאום נגמר לי הגשקו.
 
ביום הבא, בשיעור במרכז, גיליתי מה שידעתי מראש – שהגוף מסרב ללמוד מה שהראש יודע, וחוזר שוב-ושוב להרגלים הישנים. ייקחו לי כנראה כמה שבועות ללמוד מחדש לזוז עם כפות-רגליים משוחררות, וגם אז אצטרך להמשיך להשגיח על עצמי.
 
לא הייתי מגלה את זה אילו עזבתי את הגשקו לפני הזמן.
 [X=nextPage=X]

אחרי השיעור במרכז מיהרתי, עם עוד אנשים, להגיע לנורדאו 63, לערב אורחות לוחמים.
איחרתי מעט, והגעתי בזמן ששמעון ישראל, מורה לקאזה-אראשי-ריו, הדגים איך עושים משהו מאוד כואב לאחד מתלמידיו.
"שלום" להרבה אנשים שאני מכיר ולא ראיתי מאז אורחות לוחמים האחרון, ומהר להשתתף באימון.
הטכניקה ששמעון מראה דומה לאייקידו, שאני מכיר מעט, אבל הרעיון באייקיג'וג'יצו של קאזה-אראשי-ריו הוא לא אמנות השלום של אואשיבה, אלא להרוג את התוקף כמה שיותר מהר. כמו ששמעון שב וטורח להזכיר, זו אמנות שפותחה לשדות הקרב של יפן הפיאודלית, לא רעיון פילוסופי.
בקהל היו כמה אנשי אייקידו, ואני מניח שלהם היה מענין במיוחד לראות ולהרגיש את ההבדלים.
 
אחרי שמעון הגיע צבר ארם, שהראה סגנון אחר לגמרי של לחימה: מכה-הגנה-מכתנגד-הגנה-מכתנגדלהגנה, הכל ברצף וזרימה ובמהירות שקשה לעין לתפוס, גם אחרי שכבר הבנת מה אתה אמור לעשות. מאוד מזכיר את הצורה בה עובדים אצלנו על אלמנטים מסויימים משינג-אי, אבל עם דגשים אחרים.
המיוחד אצל צבר זה שהוא לא רק מדגים בחסד, אלא הוא גם מאוד מצחיק בזמן שהוא עושה את זה; אם שמעון, לבוש כסמוראי יפני עם גי כחול והאקאמה שחורה, נראה ממש כלוחם מסרטי קורוסאווה (אם נשכח רגע מהכיפה, המשקפיים והזקן הלבן הגדול…), צבר נראה כמו איזה דוֹד מוזר, עם כובע-מצחיה ו-וסט קטן, צוחק כל הזמן, ועושה דברים שנראים קלי-קלות עד שאתה מנסה אותם; ולהרגיש את הידיים שלו…
למי שלא מכיר אותו הוא נראה כמו אדם די מגושם, גדול, ואתה נותן לו מכה ומצפה למשהו מגושם; אבל מה שאתה מקבל מרגיש כמו איל-ניגוח שעוצר בדיוק לפני שהוא מרסק אותך. טאו תיאר את זה, בהשתפכות קלה…
 
אחרי צבר הגיע האיש שאני מנסה להיות תלמידו, מאסטר יחיאל-ניר מלחי.
שמעון וצבר הראו טכניקות; יחיאל-ניר הראה עיקרון, וביקש מאיתנו להתעלם מהטכניקה.
העיקרון הוא שימוש בתנועת-מותן כדי להניע את הגוף והידיים, בלי להפעיל כוח פיזי בכלל.
בהתחלה תירגלנו על האוויר, אחר-כך אחד-על-השני.
כמו לשחרר את כפות הרגליים, קשה להשתחרר מהרגלים ישנים, קשה לא להשתמש בכוח, וקשה להשתמש בעיקרון ולא בטכניקה שמאפשרת קצת "לסבן", להשתמש בקצת כוח במקום בשחרור מלא.
 
יחיאל-ניר חזר והדגיש עיקרון בסיסי: אם אתה צריך להפעיל כוח כדי שהתרגיל יעבוד, אפילו רק קצת, סימן שאתה טועה בהבנת העיקרון – ואתה צריך לבדוק איפה הטעות.
הדרך להתקדם היא לא "להצליח להוריד את התוקף", אלא לעשות זאת נכון, כלומר – בלי כוח.
זה ההבדל בין אמנות לחימה לשיטה להגנה עצמית – הדרך יותר חשובה מהתוצאה.
בגלל זה לוקח יותר זמן ללמוד אמנות לחימה מאשר ללמוד להילחם.
 
שלושת השיעורים היו קצרים, לצערי, ולא היו הדגמות – בסביבות 35 דקות לשיעור, אבל זה הזמן שהיה לנו…
אחרי האימון יחיאל-ניר האיץ בנו לרדת ללובי, להתכבד בעוגות/מלוחים/שתיה קרה/שתיה חמה/ענבים ועוד, ולשבת לשוחח.
 
מהזיכרון העלוב שלי, אני מנסה לשחזר מה שסיפר צבר, באריכות ובכישרון-סיפור מרתק שלי פשוט אין. כל אי-דיוקים והשמטות – על ראשי…
 
צבר סיפר על הקרב האחרון של אחד הסמוראים של אייאסו טוקוגאווה, שלקח על עצמו לעכב את אויביו של אייאסו עד החייל האחרון, ובכך הציל את אייאסו מתבוסה; כשהאויבים הגיעו אליו הוא עצר אותם, והם כיבדו אותו בכך שנתנו לו לקחת את חייו בעצמו.
הערך העליון של הסמוראים, סיפר צבר, היה הנאמנות: נאמנות לאדון.
 
250 שנה אחרי אותו קרב, באלאמו, היה קרב גדול בין מתיישבים אמריקנים לבין הצבא המקסיקני.
האמריקנים טענו שהם נלחמים למען החירות.
הרקע לקרב היה חוק שחוקקה ממשלת מקסיקו, שאסר על החזקת עבדים בטקסס.
בין האמריקנים היו בעלי-עבדים.
הם נלחמו ומתו על החירות למנוע חירות מאחרים…
 
צבר טען שהם בעצם נלחמו מתוך הרפתקנות; בימינו, הם כנראה היו עושים באנג'י…
 
הוא השווה בין הערך העליון של היפנים – הנאמנות והציות לאדון – לבין הערך העליון של האמריקנים – החופש מאדונים, והשווה שוב בין השניים לבין הערך העליון של היהדות – הציות לאלוהים.
משם זרם דיון, אבל ארוך מדי לתאר כאן…
 
יש חניה בתוך המתנ"ס:

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טל ג  On 11 ביוני 2004 at 21:22

    אחד זה שהקרב היפני היה כזה שאיפשר ניצחון אסטרטגי, למרות שהקרב הטקטי הופסד.
    מתו כ- 3000 לוחמים למול 1800 של הצד המגן. (כשהצד התוקף היה יכול פשוט לעקוף את זירת הקרב)

    הסיפור על הקטע שבו הסמוראי ביצע ספוקו היה מקסים, בכך שהלוחם הצעיר הגיע אל הסמוראי, שהיה מתנשף ועייף ובאותו הרגע הוא סימן בידו ללוחם הצעיר לעצור, הצעיר עצר, הכניס את חרבו לנידן וערף את ראשו של הסמוראי אחרי שזה ביצע ספוקו.

    אחרי הסיפור צבר שאל מה המשתתפים חושבים על הערכים השונים. אבי, שהתמזל מזלי והסכים להגיע לאירוע, הביא את הסיפור של מלחמת יפן בבריטניה, במלחמת העולם הראשונה. וכיצד צד אחד נלחם "למען הקיסר" והצד השני למען "הזכות של ילדינו לשתות חלב בבוקר"… טענתו של ישעיהו ליבוביץ', בהקשר זה, הייתה שאין בעצם דרך להשוות את הערכים באופן אובייקטיבי.

    הערב המשיך לשאלה "מדוע צבר בוחר בערך הנאמנות לאדון (הקב"ה לצורך העניין) ?"
    עליה צבר יענה במועד אחר (אולי), אבל עבר לספר על אירועים שהתקשרו אצלו להבנה שהדרך שלו היא למעשה לכיוון היהדות. בין האירועים שהוא סיפר היה פגישה שלו מורה יפני רוחני שטען שביהדות יש המון רוחניות. עוד פגישה עם יפני בפאב שהבין ביהדות יותר ממנו. וגם הזמנה של יחיאל ניר מלחי, להצטרף ללימודי יהדות איתו ועם עוד חברים.

    ראשית, מאד נהנתי מהאירוע.
    השיעורים שהועברו היו מרתקים כולם. הרגשתי שהיה לי הרבה הזדמנויות ללמוד בתוך כל אחד מהתרגילים שהועברו.

    מצד שני, בהמשך למה שכבר כתבת דוד,
    בגשקו הרגשתי שאני בעיקר שומע כמה אני מקשקש בתוך הראש – לא הצלחתי ממש להתקדם בטאי צ'י שלי עצמו.
    במפגש אורחות לוחמים, לעומת זאת,
    הרגשתי שהיה לי לימוד חדש לענווה שלי.
    כמו שלהיות משוחרר הוא ערך שמדברים עליו הרבה באימון האישי, אבל מגלים עד כמה הוא יושב חזק בעבודת זוגות – כך הרגשתי שהענווה שלי היא משהו שיושב אצלי חזק, והבנתי עד כמה לא במפגש אורחות לוחמים. חוויה מומלצת מאד !!

    בברכה,
    טל.

    אהבתי

  • מחוק  On 11 ביוני 2004 at 22:06

    ולא בריטניה כפי שנרשם. ההתייחסות הייתה לאמרתה של אלינור רוזוולט, אשת הנשיא דאז.
    וכמובן – מלחמת העולם השניה, לא הראשונה.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 12 ביוני 2004 at 19:21

    תודה על ההרחבה 🙂

    אהבתי

  • זיוית  On 13 ביוני 2004 at 11:06

    ההתרשמות החזקה שלי ממפגש אורחות לוחמים הייתה מהעובדה שכל הזמן בשיעורי היוהו ובתרגול הזוגות בזמן שעורי הטאי צ'י מדגישים בפנינו שאנחנו מתרגלים רעיון ולא טכניקה. אולי אנשים שתרגלו אמנויות לחימה אחרות יודעים את ההבדל, לי הוא התגלה בצורה חזקה לראשונה במפגש הזה, בו היה ברור ששני המורים האחרים מלמדים אותנו טכניקה בלבד, אותה יש ללמוד בעל פה, לתרגל וליישם "ללא רחמים", בעוד שבתרגול הרעיון היה משהו הרבה יותר מעניין. מבחינה מסוימת, כפי שדוד תיאר, הרעיון יותר קשה ליישום, ויותר מעמת את המתרגל עם עצמו ולא רק עם כוחו, זריזותו וכשרונו. אולי אני משוחדת, אבל מאסטר יחיאל ניר היה המרשים מבין השלושה, ולו רק משום שרצה להעביר רעיון.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: