מילואים, חלק שני

מה עוזר למילואימניק לשמור על ערנות בשמירות?

  1. יתושים (בלילה)
  2. זבובים (ביום)
  3. רדיו
  4. אוכל
  5. קפה/תה/קולה
  6. סוכריות מנטה
  7. מסטיקים
  8. פיצוחים

מה עוזר לסדירניקים לשמור על עירנות בשמירות?

  1. יתושים (בלילה)
  2. זבובים (ביום)

המממ…

"ערנות צבאית" היא מצב בו אתה כל הזמן ער, אבל אף-פעם לא ערני.
כאשר שעות-השינה שלך לא סדירות, אפילו אם ישנת "מספיק" שעות, אתה לא ערני.
אלהים יודע כמה טעויות ותאונות נגרמו בגלל חוסר ערנות מספקת בצבא, מצד מפקדים או חיילים.
הבעיה הגדולה היא שכולם מודעים לזה, וחושבים שהם עצמם יכולים להסתדר; ומצד שני, הצבא צריך להיות מסוגל להילחם בכל מצב.
גם בעייפות.
איך אפשר להישאר ערני כששעות-השינה שלך לא סדירות?

העמדה

 

בעלי-הבית בעמדה:

 

 

השכנים של בעלי-הבית:

 

 

פעילות חשודה בגזרה:

 

 

התאילנדים שעובדים ביישובים בגוש קטיף, נוסעים על אופניים מישוב לישוב.
איש לא מפריע להם, אבל מוזר לשבת בעמדה, לדעת שבכל רגע יכולים לירות עליך, ולראות אותם מסתובבים כאילו אין להם שום קשר לענין.

רכב ממוגן

 

הרבש"ץ נוסע באחד משני רכבים: טנדר 4X4 רגיל, או טנדר 4X4 ממוגן.
הממוגן הוא טנדר רגיל, שהחליפו את החלונות בזכוכית משוריינת ועיבו את מעטפת הרכב (מבפנים) בלוחות מיגון.
מבחוץ לא רואים כלום, אבל הרכב שוקל כ-3.5 טון. הוא מרגיש כמו טנק.
כשמיגנו אותו, רק מיגנו אותו.
לא דאגו לחזק את בולמי-הזעזועים, הגלגלים, השלדה…
כבר פעמיים נשברו לו הגלגלים הקדמיים, בזמן נסיעה. פשוט נפלו ממקומם, והשאירו את הרכב על גחונו.
מזל שזה היה בנסיעה איטית.
אמיתי נוהג עליו לאט ובזהירות, במיוחד בשטח עם מהמורות.
זוהי אלגוריה לאמת גדולה:
כדי להיות באמת חזק, אתה צריך להיות חזק מבפנים.
אחרת, המיגון עלול להחליש אותך.
[X=nextPage=X]

רפי

הוא זה שאירגן אותנו להגיע לנווה דקלים.
בשקט אפשר לומר שהוא "עשה" לנו את השרות – הבדיחות והסיפורים שלו העבירו הרבה זמן שהיה יכול להיות "יבש" בסבאבה.
רק מה, כל הזמן עובד…

 

 

ומי שעובד כל הזמן, נלחץ:
(וכנראה גם הצלם נלחץ…)

 

 

(מזל שהיה בצוות מישהו שידע שיאצו…)
רק אחרי שבאמת הלחיצו אותו, הוא נרגע:

 

וגם זה, רק עד שצלצל הטלפון…

יריות

שומעים כמעט כל הזמן, עד שמפסיקים להתייחס.
בלילה האחרון נפל פצמ"ר ארבעה בתים מאיתנו, ואף-אחד אפילו לא טרח לצאת לבדוק מה קרה.
מדי-פעם שומעים ירי של טנק, או יציאות של טילי נ"ט, ואז לרגע מפסיקים לדבר.
וממשיכים שוב.
שגרה.

כשרות

אין. כשחילוניים מחזיקים מטבח, אין סיכוי שישמרו על כשרות, לא משנה כמה שמנסים – ולא תמיד מנסים.
בד"כ פשוט לא שמים לב.
ירון, חייל דתי, הביא איתו כלי-בישול וכלים חד-פעמיים מהבית, ונעזר במשפחתו שגרה במקום.

 

 

לחייל דתי מגבעתי, שהיה איתנו במגורים, לא היתה אפשרות כזאת.
האוכל שקיבלנו כשר (למיטב הבנתי), ובאיכות טובה, אבל הקפדה על הפרדה בין חלב ובשר לא היתה, וגם לא על אי-הדלקת אש (או תנור חשמלי) בשבת.
אני לא דתי, אבל הפריע לי שחייל לא אכל איתנו בגלל ענייני כשרות.

[X=nextPage=X]

פוליטיקה

לא ממש דיברנו על זה, אבל ההרגשה הכללית שקיבלתי היתה שמצד אחד, צריך "להראות לפלסטינים"; מצד שני, צריך לצאת מעזה כי אין לנו מה לעשות שם.
שתי הגישות הופיעו אצל אותם אנשים, בזמנים שונים באותה שיחה.
מענין איך יצביעו…

מואזין

יזהר, סמל גבעתי, דרוזי, תרגם לנו משהו מדרשת המואזין בחאן-יונס, שהגיעה אלינו בעזרת הרמקולים על המסגד:
"אחינו בפאלוג'ה נלחמים באמריקנים, איך זה שאתם כאן לא נלחמים ביהודים?"
(מהזיכרון, ובקיצור נמרץ; המקור היה הרבה יותר גרוע)
הרבה אהבה אלינו, אין שם.

ניר א'

היו שני "ניר" בצוות, אחד א' והשני ב'.
עם ניר א' דיברתי בשמירות על פוליטיקה, היסטוריה, צבא…
הוא "ג'ובניק" בנשמה, ואף נשא על זה נאום בפני חיילי גבעתי שהיו איתנו.
עם הרובה הוא לא ממש הסתדר…

 

וניר ב':

למרות עיסוקיו הרבים בתא "שינוי" בבר-אילן, הוא התפנה להצטלם בתנוחה אופיינית:

 

 

כנראה שהפעילות הרבה כל-כך הלחיצה אותו, שגם הוא היה צריך טיפול…

 

 

אופיר

טוב שיש מישהו שיודע לתקן בתי-מנורה, אחריית היינו תקועים בחושך…

לירן

מה יש להגיד, בחור רגוע.

מאלה שכיף לדבר איתם.

 

כולם

ביום השחרור:

 

פחד

קצת אחרי חצות, שומעים בקשר שיחה בין הש.ג. לרבש"ץ:
ש.ג.: יש כאן אישה שרוצה לצאת מהישוב לתפוס טרמפ לישוב אחר.
רבש"ץ: אז תבקש ממנה לחזור הביתה.
ש.ג.: ביקשתי, היא מתעקשת.
רבש"ץ: טוב, היא ילדה גדולה. שימו עליה עין עד שהיא תעלה על טרמפ.

מעמדת הש.ג. לטרמפיאדה כ-30-40 מטרים.

[X=nextPage=X]

האנשים בגוש קטיף (עד כמה שאפשר להכליל) מרגישים כאילו "הכל בסדר" ו"זכותנו ליסוע בטרמפים" מצד אחד; מצד שני, לחלקם באמת אין דרך אחרת ליסוע; מצד שלישי, פוחדים כל הזמן מפיגוע; ומצד רביעי, דורשים מהצבא שיעזור מתי שמישהו מסתבך.

קיבלנו מתושבי נווה דקלים יחס נהדר, ואני מאוד מקווה שלא יובן אחרת.

אבל הייתי מעדיף לעשות מילואים בקו-הגבול שבין ישראל לרצועה, מאשר בתוך עזה.
עזה לא שומרת אשקלון, וגם גוש-קטיף לא.
פיגועים ימשיכו גם אחרי שנצא מעזה.
ההבדל יהיה, שכמו אחרי נסיגת צהל מלבנון, הם יהיו עסוקים יותר בעצמם, ולנו לא תהיה אוכלוסיה יהודית להגן עליה ולהתמודד עם לחציה והגנתה.

מי שחושב שיציאה מעזה = הפקרת תל-אביב, לא יודע היסטוריה: יצאנו מלבנון, וקרית-שמונה ומטולה עדין בסדר. יצאנו מסיני, ולאילת לא קרה כלום.
מצד שני, מי שחושב שאחרי היציאה מעזה לא יהיה טרור, טועה גם הוא.
הטרור יימשך כל עוד תהיה למישהו אפשרות לייצר אותו.
לא יהיה שלום בינינו לבין הפלסטינים עד שיקום מנהיג פלסטיני ויעשה אלטלנה לג'יהאד ולחמאס, ולא – אני לא בונה על עראפאת.

הבעיה שלנו היא לא ליצור מצב של "אפס טרור" (דבר בלתי-אפשרי), אלא ללמוד לחיות עם טרור.
חכו רגע לפני שאתם קופצים.

עם כל המאמצים שלהם, הפלסטינים לא הצליחו להרוג כמספר היהודים שאנחנו עצמנו הרגנו בתאונות דרכים.
איש לא חושב להפיל את הממשלה בגלל מאות הרוגים בשנה, בכבישים.
איש לא יעלה על דעתו לרדת מהארץ בגלל הקטל בדרכים, ואיש לא יבוא בטענות לראש הממשלה שהוא מפקיר חיי אזרחים בגלל אוזלת-יד בטיפול באחד הרוצחים הגדולים במדינה: הנהג הישראלי.

כשחמישה אזרחים נהרגים בתאונת דרכים, אנשים אומרים "כמה נורא" וממשיכים לנהוג כמו קודם.
כשחמישה חיילים נהרגים בפעולה מבצעית, פותחים במבצע נקמה.

אני האחרון שיקל ראש במותם של חיילים, או אזרחים, בפיגועים.
בכיתי על קברם של מספיק חברים.
אבל הגיע הזמן להפסיק להתייחס אל הטרור הפלסטיני כאל סכנה לקיום המדינה.
במלחמת יום הכיפורים תפסו אותנו עם המכנסיים למטה, הרגו לנו כ-3,000 חיילים, פצעו כ-7,000, וכל זה בחודש אחד של לחימה; מנובמבר 1987, כשהתחילה האינתיפאדה הראשונה, ועד היום, מספר ההרוגים והפצועים לא מתקרב לזה.

כמה ישראלים נהרגו בתקופה המקבילה בתאונות דרכים?
בהערכה גסה, פי שלושה.
ועדות חקירה לא הוקמו, שרים לא פוטרו, ממשלות לא נפלו.
הטרור הפלסטיני אינו מסכן את קיום המדינה, כשם שתאונות הדרכים אינן מסכנות את קיום המדינה.
הוא קשה, הוא כואב, הוא הורס משפחות, וצריך לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע אותו; אבל צריך גם להעמיד דברים בפרופוציות.

כשם שתאונות הדרכים לא ישמידו אותנו, גם הטרור לא.
ברמה הלאומית (לא האישית), הטרור פוגע בנו בעיקר במוראל.

במלחמת יום-כיפור, אחרי חודש של לחימה וכ-10,000 נפגעים, כבשנו מחדש את מוצב החרמון, כבשנו פי-שלושה משטח רמת הגולן שהיה בידינו לפני המלחמה, הדפנו את המצרים מסיני, חצינו את התעלה, וכוחות שריון ישראליים עמדו 103 קילומטרים מקהיר, בלי אף כוח מצרי שיוכל לעצור אותנו.
היום עומד מולנו אויב שאין לו יכולת לייצר פגיעה איסטרטגית במדינה.
הוא מקיז את דמנו – אבל אנחנו עושים זאת טוב ממנו, ולא דורשים נקמה או הפלת ממשלה.

תאונות הדרכים ניתנות למניעה (בחודש שאחרי רצח רבין לא נהרג אפילו אדם אחד בתאונת דרכים).
גם הטרור.
אבל היסטריה לאומית לא תעזור, לא לזה ולא לזה.
הגיע הזמן לקרר את הראש, לצאת מהמקומות שאין טעם להחזיק בהם, להגן כמיטב יכולתנו על מה שצריך להחזיק, להכות במי שצריך הכי מדויק שאפשר, ולהבין שהקזת הדם תימשך עד שיקום מנהיג פלסטיני שיעשה אלטלנה לחמאס ולג'יהאד.

אנחנו לא יכולים לגרום לזה לקרות אצלם. אנחנו לא יכולים למליך מלכים אצלם.
הם יעשו את זה לעצמם, מתישהו.
אנחנו צריכים רק לשמור על רוח הלחימה שלנו, כמו שהם – שסבלו באינתיפאדות הרבה יותר מאיתנו – שומרים על שלהם.

אבל בגלל שאנחנו לא יכולים לגרום לזה לקרות אצלם, אנחנו חייבים לטפל בצד שלנו.
כמו ברכב שאינו בנוי לשאת את משקל המיגון, גם אצלנו צריך לחזק מבפנים את בולמי-הזעזועים, השלדה, הגלגלים – הבסיס עליו עומדת המדינה.

בחיל-האויר הבינו שהטייס שמשגר טיל אינו יכול לפעול אם טכנאי אחד ישכח מברג במנוע.
הבינו שכדי שהטכנאי לא ישכח מברג במנוע, הוא צריך להיות ערני כשהוא ניגש לעבודה.
כדי שיהיה ערני, הוא צריך לישון ולאכול טוב לפני העבודה.
הוא גם צריך לדעת היטב את העבודה, לדעת למה העבודה שלו חשובה, והוא צריך לדעת לפעול לפי הנוהלים.

תשליכו את ההבנה הזאת על המדינה.

אבל את המדינה שלנו מנהלים חי"רניקים.
כאלה שחושבים ש"לא יכול זה לא רוצה", ולא מבינים שמפקד של טנק בלי דלק יכול לרצות עד מחר, אבל ליסוע הוא לא יכול.
כאלה שחושבים שמה שלא יורה לא חשוב, כי ברגע האמת החי"רניק יקום וירוץ ויירה, ושוכחים שהחי"רניק לא יקום ולא ירוץ ולא יירה אם לא אכפת לו בשביל מי הוא עושה את זה.

כדי שלחי"רניק יהיה אכפת, כדי שלטנק יהיה דלק בזמן ובמקום הדרוש, צריך תשתית, גם חינוכית וגם פיזית.
בשביל תשתית חינוכית צריך חזון.

צריך משהו לחנך אליו, או נגדו.
החינוך הפלסטיני היום הוא נגד – נגד ישראל, נגד אמריקה, נגד הכיבוש.
כשלא יהיה כיבוש, תהיה להם בעיה, אבל בינתיים יש להם רוח לחימה כמו שהיתה לנו באוקטובר 1973.
החינוך הישראלי עמד על ערכים שהיום לחלקם אין משמעות (שלילת הגלותיות? מי זוכר מה זה?), את חלקם זרקו לפח מזמן ("צבר"), וחלקם פשוט לא מקוים ע"י המערכת שאמורה ללמד אותו ("הזכות לכבוד והחובה לכבד").

מערכת לא יכולה לייצר חזון.
בשביל זה צריך אנשים עם שיעור קומה לאומי, ומי שימצא כזה בממשלה או בכנסת – שיודיע לי.
בהעדר חזון אמיתי, אנשים פונים לניו-אייג' למינהו, לא כי זה נכון אלא כי "זה מה יש" למלא את החלל.

אז מה נשאר לנו?
הפלסטינים צריכים אלטלנה, ואנחנו צריכים חזון.
גם אנחנו וגם הם צריכים מנהיג.

עצוב.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיץ פטל  On 24 במאי 2004 at 0:03

    ברוך השב. אני מאחל לך שזו הייתה הפעם האחרונה שלך שם.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 24 במאי 2004 at 0:19

    אני מאחל זאת גם לעצמי 🙂

    אהבתי

  • קוף  On 24 במאי 2004 at 11:12

    אני מחבב את סגנון הכתיבה הענייני, החסכוני והפשוט. אלו תכונות נדירות למדי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: