מילואים, חלק ראשון

מילואים
אתה הולך למילואים?
כן.
עדין, בגילך?
כן.
לא נמאס לך?
נמאס.
אז למה אתה הולך?
כי צריך ללכת.
אתה לא מרגיש פראייר?
כן. הייתי מעדיף לצאת לחופשה באילת.
ועוד לגוש קטיף? אתה הרי בעד שיפנו אותם?
נכון. אבל להגן על אזרחים זה לא פקודה בלתי-חוקית.
אני לא מכיר כמעט אף-אחד שעושה מילואים!
תכיר, שני האחים שלי ואני. שמאלנים שמקוים שנצא מהשטחים, ועושים בהם מילואים.
 
גיוס
קצינת קישור: אתה צריך לחדש את הפטור מנעלים צבאיות.
למה? עשיתי מילואים בלי נעלים צבאיות שלוש פעמים עם הפטור הזה, לא הייתה בעיה ואף-אחד לא אמר כלום.
קצינת קישור: כי אתה צריך. לך לרופא.
רופא: הפטור שלך לא חוקי. אין עליו חותמת של רופא. אני לא יכול לדעת מי כתב אותו. למה לא הבאת מסמכים רפואיים?
כי עשיתי מילואים שלוש פעמים עם הפטור הזה, ואף-אחד לא אמר כלום ולא הייתה שום בעיה.
רופא: אבל עכשיו אני לא יכול לתת לך פטור.
אבל הרופא של הגדוד נתן לי את הפטור הזה מול העיניים של המג"ד. עשיתי שלושה שמ"פים איתו ואף-אחד לא אמר כלום ולא הייתה שום בעיה, אז למה שאביא מסמכים רפואיים הפעם?
רופא: אבל הפטור הזה לא חוקי. אין עליו חותמת. אני לא יכול לדעת מי כתב אותו ולמה. אני אתן לך פטור למילואים האלה בלבד. למילואים הבאים תביא מסמכים רפואיים.
 
כשאתם מקבלים נייר מרופא, תדאגו שתהיה עליו לא רק חתימה אלא גם חותמת.
 
אימון לקראת לחימה
רוב החיילים אנשי חיל-האוויר, לשם העבירו אותי כשהשתחררתי מהסדיר.
יש כמה בודדים שהיו לוחמים, בחי"ר או שריון.
רובם אנשי מקצועות טכניים שבקושי זוכרים איך יורים.
ביום וחצי רוצים להכשיר אותם כרובאי-3.
מתרגלים ירי ב-M16 ביום ובלילה, בשכיבה, כריעה ויישור מקורב, ותפעול מעצורים.
רוב האנשים מתלוננים שהם לא פוגעים.
במטווח האחרון יריתי 18 כדורים ובמטרה מצאתי 25 חורים.
חובש מילואים עושה לנו רענון עזרה ראשונה.
ביום השני עושים לנו תרגילי פרט וחוליה ביבש.
אחד מכל דבר.
"GH
גומרים הולכים". אף-אחד לא רוצה להשקיע באימון.
המדריכה מתלהבת מהפזצטות שלי, מזכרת מגבעתי, לפני שהרגליים נשחקו.
קוראים לה קרן, יש לה המון מרץ, כשהיא נולדה הייתי בסדיר.
היא מסתדרת טוב עם המילואימניקים, מצליחה להעביר את החומר בלי להעיק ובלי להתעצבן יותר מדי, ומבינה שרובם רוצים להעביר את האימון הזה בצלילה ושאף-אחד לא יראה אותם, שלא יצטרכו להזיע.
היא גם יודעת שקשה לגברים לסרב לנערה בלונדינית כחולת-עיניים שצוחקת איתם אבל מבקשת שישקיעו בכל-זאת.
 
מילואימניק זה חר"ע של בנאדם
חר"ע = חרמן, רעב, עייף.
לא בהכרח בסדר הזה.
זה קורה למילואימניק בשנייה שהוא עולה על המדים, בלי שום קשר למי או מה שהוא היה קודם.
יש כאלה שמסתירים את זה יותר טוב, אבל זה קורה לכולם.
 
לא ברור כמה המדריכה שלנו מודעת למטמורפוזה הזאת, אבל ברור שהיא רגילה לכך שתשומת הלב שהיא מקבלת מהמילואימניקים חורגת בהרבה מהתחום המקצועי.
היא נחמדה עם כולם, לא מילימטר יותר מזה.
בתחום המקצועי היא מעולה – מסבירה כל מה שצריך, כמו שצריך, שולטת בחומר וגם יודעת להסביר אותו; אבל היא גם יודעת שמסתכלים עליה לא בגלל שחשוב לדעת מה זה סתרש"ף.
[X=nextPage=X]

חי"רניק בחיל-האוויר
הייתי שלוש שנים בגבעתי לפני שהגעתי למילואים בחיל האוויר, ואחרי 15 שנה במילואים אני עדין לא מבין איך החיִיל הזה עובד.
אומרים שכאן נורא מסודר, אבל בשקם ובחדר-האוכל אני רואה חיילים על אזרחי או חצי-אזרחי, או עם סרבלים במקום מדים. חיילות מסתובבות ב"מדים" שיכולים לסובב את הראש לנזיר, וזה נראה לכולם נורמלי.
בירוקים היו זורקים אותי מהשקם אי
לו הייתי נכנס לא מגולח.

 
המגורים שלנו בשני הלילות הראשונים, באימונים, הם ב"חדרי-האירוח" שבבסיס.
לחיל-האוויר יש חדרי-אירוח.
בחדרי-האירוח על כל מיטה מחכים מזרון, סדין, שמיכה, וממתק-שוקולד.
חושבים עלינו.
בירוקים היו נותנים ל"אורחים" שטח להקים אוהל.
 
בחדר-האוכל מגישים אוכל יותר טוב ממה שאני זוכר מהסדיר, ואפשר לקחת כמה שאתה רוצה.
החיילים מתלוננים שהאוכל לא טעים, והולכים לשקם.
השקם שאני זוכר מהסדיר, וגם מהמילואים עם הגדוד בקו, היה משאית שהייתה מגיעה פעם בשכחתי והנהג היה מוכר ממתקים ("צ'ופרים"), ארטיקים וכלי-רחצה.
השקם כאן נראה כמו קניון. יש בו חנות "סדקית" שמזכירה מכולת, חנות "חלבית" שמזכירה "סמי בורקס", וסטיקייה.
אני מסרב לאכול שם מתוך עיקרון: לא מקובל עלי שאני אשלם לצבא על אוכל. למה שלא אשלם גם על המדים?
המילואימניקים מחיל-האוויר מסתכלים עלי מוזר, אומרים שאני צודק, והולכים לקנות סטייק עם צ'יפס.
הסדירים לא מבינים על מה אני מדבר: איך אפשר בכלל לאכול מה שמגישים בחדר-האוכל?
 
קטה ראשונה
לילה ראשון בבסיס, ליד המגורים, לפני השינה: אימון טאי-צ'י קצר, יותר "לסמן וי" מאשר באמת להתאמן.
אני בוחר אזור יחסית שטוח וקצת חשוך ליד מבנה-המגורים, ומתחיל קטה.
בחושך העין לא רואה את מי שזז לאט, וכשפתאום מבינים ש
זה אדם, זה יכול להיות די מפחיד.

המדריכה, עם כמה חיילים שלא נמצא להם מקום ב"חדרי-האירוח", עוברת לידי ופתאום קופצת: "מי זה? מה הוא עושה? יו, נבהלתי…"
 
חלוקה ליישובים
אמרו לנו לנסות להתחלק לבד ולהגיש רשימות מסודרות, מי רוצה להיות איפה ועם מי.
אני מתחבר לבחור בשם רפי, שמארגן קבוצה לנווה-דקלים.
לא ממש אכפת לי איפה להיות, אבל הוא והחברה שמסביבו נראים לי בסדר, וזה מה שבאמת חשוב.
כשמקריאים את הרשימות הסופיות, כולנו רשומים לנווה-דקלים – חוץ מרפי.
הקצין שקורא את הרשימה מסיים, ואומר בחצי-חיוך "מי שיש לו בעיות מוזמן לגשת…"
בזמן שהוא אומר את זה הוא מוריד חולצת-מדים ונשאר בטי-שרט לבנה שמכסה שרירים של מרים-משקולות מקצועי. אני מנסה לדמיין תמונה כזאת בירוקים, ולא מצליח.
הוא מקבל כמה שריקות, אבל אנשים לא נבהלים ורצים לנסות לסדר טעויות.
רפי אחד מהם, ובסוף הכל בסדר – הוא איתנו.
שבעה לנווה-דקלים. יישוב של כ-3,000 נפשות.
ליישוב אחר, של 2-3 משפחות, שלחו 23 איש.
לך תבין.
[X=nextPage=X]

שיחת סיכום עם מפקד הבסיס
אין כאן שום עניין של פוליטיקה. הצבא הוא חלק מהמדינה, אתם אזרחים במדינה והצבא צריך אתכם. עד היום אזרחים שהם חיילים שמרו עליכם, עכשיו אתם תשמרו על אזרחים אחרים, כשתסיימו את השירות שוב אחרים ישמרו עליכם.
אנחנו מנסים לתת לכם את התנאים הכי טובים שאפשר, ומנסים להכשיר אתכם למשימה שאתם צריכים לבצע הכי טוב שאפשר, במסגרת המגבלות שצה"ל צריך להתמודד איתן. אתם לא הולכים להיות לוחמי-חי"ר, אלא מאבטחי-יישובים. מי שנמצא בקו-המגע עם הפלסטינים הם חיילי החי"ר. אתם הרבה מאחוריהם. אתם לא אמורים לעסוק בלחימה-ממש, אבל הצבא מצפה מכם שבמקרה הצורך תגיבו כמו שלימדנו אתכם.
יש שאלות? הערות?
 
יש כמה שאלות והערות. המפקד עונה לכולן ברצינות, מבקש מהקצינים שתחתיו לרשום "לטיפול בהמשך" כמה נקודות.
 
אחד החיילים מבקש להודות "בשם כולם" לקרן, המדריכה, שעשתה עבודה נהדרת ונתנה יחס נהדר ואנחנו ממליצים עליה לקורס-קצינות.
קרן מקבלת מחיאות-כפיים מכולם, מאדימה כסלק, מפקד הבסיס אומר: "גאווה לבסיס, גאווה לקרן".
 
מחסניות
לפני השבחים לקרן, אחד הקצינים שאימנו אותנו מעיר שבעברו הוא היה איש חי"ר, וכאן הוא נתקל בהמון מעצורים. ב-M16, רוב המעצורים מקורם במחסנית לא תקינה. כשהגענו נתנו לנו שתי מחסניות ריקות איתן התאמנו, ואחרי האימונים נתנו לנו עוד שלוש מחסניות מלאות, להכניס לאפוד. עם המחסניות האלה לא התאמנו, ואין לנו דרך לדעת אם הן תקינות או לא.
הקצין ממליץ ש"בפעם הבאה" כל חייל יקבל מייד חמש מחסניות ריקות, יתאמן איתן, וכך ייפסלו המחסניות הלא-תקינות לפני שנצא מאימון לתעסוקה.
 
זה רעיון טוב, עם בעיה טכנית – בפועל, אילו באמת היו פוסלים מחסניות לא-תקינות, לא היו כל-כך הרבה כאלה במחזור.
אחת המחסניות נפלה לי מהיד, וכשפגעה ברצפה יצאו ממנה כעשרה כדורים; ברור שבירי מעשי יש כאן סכנה להזנה כפולה. הלכתי להחליף אותה; קיבלתי מחסנית מלאה, וכשבדקתי אותה בלחיצת הכדורים פנימה ראיתי שהם לא נדחפים בחזרה החוצה, כלומר הקפיץ הרוס. ביקשתי מחסנית אחרת, וקיבלתי; עד כמה שאני יכול לדעת בלי להשתמש בה, היא תקינה.
אבל האם הנַשַק שנתן לי את המחסנית ה"תקינה", באמת סילק את המחסניות הלא-תקינות? או שהעביר אותן לחיילים אחרים כי "יהיה בסדר"?
 
בפועל, יש לי מחסנית אחת שאני סומך עליה, וארבע שאני מקווה שיעבדו.
אבל זה קרה אחרי השיחה עם מפקד הבסיס, ממש לפני היציאה, כך שלא יכולתי להעיר לו על זה.
 
ארוחה חגיגית
בלילה שאחרי האימונים, לפני היציאה לתעסוקה, עושים לנו ארוחה חגיגית.
יש מי שצוחק שזו "סעודה אחרונה".
הרבה מהחיילים פשוט פחדו לצאת לגוש קטיף. ההרגשה הייתה שלוקחים אנשי מקצועות טכניים, שאין להם שום הכשרה כלוחמים, ושולחים אותם למלחמה.
השיחות עם המפקדים הישירים ועם מפקד הבסיס עזרו, אבל עדין אנשים חוששים.
 
הארוחה החגיגית בתשע בערב, והרבה מהחיילים מצפים לפנקייק וחביתה ואוכלים בשקם במקום.
כשאנחנו נכנסים מחכים לנו חצילים מטוגנים, עוף מוקפץ בסגנון תאילנדי, עוף בשומשום, אורז, סלטים שונים, לחמניות ועוגות מאפה-הבסיס.
מי שאכל בשקם מצטער על זה.
 
קטה שנייה
אחרי שהאוכל ירד קצת, לפני השינה, אני בוחר שוב אזור יחסית-שטוח ויחסית-ישר ליד המגורים, ועושה קטה.
אבל מתברר שחיילי-הבסיס שחוזרים מהשקם למגורים עוברים ממש לידי, והמראה
גורם להם להשמיע כל-מיני צרחות משונות.
מילואימניקים, שיושבים בפתח המגורים, אומרים להם לא להפריע לי.
 
יציאה
בבוקר עושים לנו מסדר-כוננות, ושולחים אותנו לעלות על אוטובוס שיביא אותנו למחסום כיסופים.
מי שיש לו רכב פרטי יכול להגיע איתו למחסום, אבל לתוך גוש-קטיף נכנסים רק עם רכב ממוגן.
מי שירצה אחר-כך להכניס את הרכב שלו פנימה, עושה זאת על אחריותו האישית.
כשהולכים עם התיקים והקיטבגים לאוטובוס, רפי מתחיל לשיר את המנגינה בה נראים החיילים עולים למטוס לוייטנאם ב"שיער".

זה רק חצי מצחיק.

Manchester England England
Across the Atlantic Sea
And I'm a genius genius
I believe in God
And I believe that God believes in Claude
That's me, that's me, that's me

[X=nextPage=X]

נווה דקלים
מסביב דיונות, ופלסטינים, וצבא.
חאן-יונס 200 מטר מאיתנו, שומעים את המואזין ויריות מהכיוון.
אמיתי, אחד הרבש"צים, נותן לנו תדריך ואומר שרוב הירי זה כוחותינו.

אנחנו קופצים כל פעם, אבל איש מסביב לא מתרגש: זה בחאן-יונס, 200 מטר מכאן, ולא קשור אלינו.

"אם יהיו פצמ"רים, כבר תדעו על זה."
 
במגורים שלנו יש טלוויזיה שבורה.
אמיתי אומר שהטלוויזיה הייתה שלו, פרטית, ושאנשים מהיישוב תרמו צלחת של YES וממיר בשביל החיילים; אבל את הטלוויזיה קלקלו כל-כך הרבה פעמים שנמאס לתקן, את הרכיב האלקטרוני של הצלחת גנבו, צהל לא חייב לספק לחיילים טלוויזיה, וזה המצב.
 
הוא ג'ינג'י ענייני, עם חולצה של פלחה"ן גבעתי, מחזור נוב' 92.
הוא לא זוכר את יובל ויינשטיין, שהיה המ"פ שלי בקורס מ"כים (בפלוגת בני-ישיבות), ואחר-כך מפקד הפלחה"ן.
זה לפני הזמן שלו.
 
בהתחלה מציבים אותנו בש.ג., אח"כ מגיעים חיילים מגבעתי ומעבירים אותנו לעמדת תצפית.
אם ינסו לבצע פיגוע בשער היישוב, עדיף שגבעתי סדירים יטפלו בו, ולא מילואימניקים מחיל-האוויר.
 
גבעתי
הם סמל וקבוצת חיילים שהוצאו מאימון מתקדם לאבטח את היישוב.
חברה טובים, עם ציוד הרבה יותר טוב ממה שהיה כשאני הייתי שם.
צה"ל מתקדם.
הם מגדוד רותם, פלוגת נובמבר 03.
גם אני הייתי ברותם, לפני שעברנו לטירונות-יחידה; רז שגיא, שהיה אחר-כך המג"ד, היה המ"פ שלי.
הם לא שמעו על רז, ושואלים אותי מאיזה מחזור אני. בלי לחשוב אני אומר "נובמבר שבע".
הם אומרים: "נובמבר תשעים ושבע? כבוווד…"
אני מתקן: שמונים ושבע.
מסתכלים עלי כמו על דינוזאור.
כשהם חושבים שאנחנו לא שומעים, הם קוראים לנו "הזקנים".
 
באחד הערבים המ"פ שלהם בא לביקור.
אנחנו מספרים לו עליהם דברים טובים (ויש), והוא מרוצה.
אני שואל אותו על מסלול האימונים שלהם, ומגלה שהרבה השתנה מאז שהייתי שם, ולא הכל לטובה.
המסלול היום הוא עשרה חודשים.
מה שלא מספיקים לעשות במסלול, לא עושים.
פעם היו ארבעה חודשים באימון וארבעה בקו, עכשיו יש רק קו.
פעם ידעו שמה שלא הספקת לעשות בטירונות ובאימון המתקדם, תוכל לעשות באימון; היום אין אימון.
מתוך האימון המתקדם של החיילים שלו, כבר חודש הם באבטחה ועוד היד נטויה.
החיילים שלו כבר חצי שנה בצבא והם רובאי-7, אבל הם לא עשו ניווטים כי אין מתי, וכנראה גם לא ייעשו.
"
עזוב ניווטים, שיתנו לי זמן לעשות שבוע תרגילי כיתה ומחלקה כמו שצריך."
 
מצד שני, יש בצבא המון הדגשה של נושא החינוך.
הרבה פעמים הוא צריך להחליט אם לתת שעה חינוך או שעה מטווח.
בתחקיר אחרי אירוע, בודקים היום לא רק את המקצועיות של הכוחות, אלא גם את הערכים: האם הייתה דבקות במשימה, חתירה למגע ולהכרעה עם האויב, האם הייתה רעות בין הלוחמים.
היום מקפידים שכל חייל יידע את הקוד הערכי של צה"ל.
 
אבל האם זה דבר שהחיילים מדקלמים, או שזה דבר חי?
מ"פ: זה תלוי במפקד.
 
דיברתי איתו רק זמן קצר, אפילו את שמו איני יודע, אבל הוא עשה עלי רושם טוב.
הוא אוהב את החיילים שלו, אכפת לו מהם, לא רק מהרמה המקצועית שלהם אלא ממה שהם יודעים ומבינים על המדינה שלנו.
 
אוכל לשבת
בצהרי יום ו' מופיעים אצלנו מגשים עם אוכל לשבת, מהתושבים.
עוף בתנור, אורז, תפוחי-אדמה מטוגנים, אפונה ירוקה, סיר עם חמין ועוגה לשבת.
על כיסוי המגש עם העוף מודבק פתק:
"
שבת שלום" עם ציור של פרח.
 
מדורות
ל"ג בעומר, ובכל מקום מדורות.
מכל מקום מזמינים אותי להצטרף למדורה ולאוכל.
זו לא תעמולה, זה הכנסת אורחים.
אילו לא הייתי צריך להתארגן למשמרת, הייתי מצטרף – לא בגלל המדורה והאוכל, בגלל האנשים.
אני לא מסכים עם הדעות הפוליטיות שלהם, ואני חושב שצריך לפנות את עזה, אבל הם אנשים טובים.
ליד אחת המדורות מנגנים על גיטרה, וזה מדגדג לי באצבעות.
גם אצלנו עושים מדורה, ולפני השמירה הסמל מגבעתי לא עוזב אותי לפני שאני אוכל ארבעה שיפודי-עוף.
רזה אני לא אחזור מכאן…
 
שמירה
שש שעות משמרת ושש מנוחה, שש משמרת ושתים-עשרה מנוחה.
לא נורא, כבר יצא לי לעשות שש-שש במשך 28 יום, בבקעה.
העמדה רחוקה מהמגורים שלנו.
ביום רוצים שנגיע לשם רגלית, כדי להראות נוכחות ביישוב למי שצופה עלינו – וברור שצופים עלינו.
חשוב להראות ערנות בעמדה.
כולם יודעים ששיגרה ושאננות הם האויב מספר אחד שלנו, אבל רק התחלנו.
בלילה השכפ"ץ מגן מהקור, אבל לא מהעייפות.
סוכריות מנטה עוזרות, וגם פיצוחים, וגם פשוט אוכל.
רזה אני לא אחזור מכאן.
 
ברית מילה
פיצלתי את שלושת ימי החופשה שמגיעים לי לשלושה ימים, כדי להגיע לברית לבן של אחי, לשיעור עם המורה שלי, ולשיעור עם התלמידים שלי.
הברית הייתה היום.
יונתן בן בועז ואמירה כפרי.
 
לא עליו אני שומר מנווה-דקלים, אבל אולי מישהו מנווה-דקלים עכשיו במילואים, שומר עליו.
 
אני חוזר לשם מחר בצהרים.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דויד  On 10 במאי 2004 at 15:56

    שרק לא תיהרג לנו שם. עצוב למות על חילול השם

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: