חץ וקשת בממשית

בחול המועד פסח עזרתי לאחי להפעיל סדנאות קשתות וג'אגלינג ב"שוק הנבטי" בממשית.
עיר נבטית בת 2,000 שנה, אבנים ואבק באמצע המדבר, אפילו גמל לא יסתובב שם מרצונו – ואנחנו שם, יחד עם עוד המוני בית ישראל, עושים שמח בפסח…

 
 

איתי בעיקר עשה שמח לאנשים, ג'ינגל ועשה קעקועים זמניים (לא חינה, אלא צבעי-איפור מתעשיית הקולנוע האמריקנית), ואני בעיקר הדרכתי קשתות.

 
 

רוב העבודה שלי היתה עם נערים, שבאו לפוצץ בלונים: כך נראה קיר-המטרה בתחילת היום

 
 

(המטרה מימין למעלה מיועדת לכדורי-צבע (פיינטבול) שיורים מקנה-נשיפה. צריך לזה ריאות מאוד חזקות, ורק מבוגרים הצליחו.)
בין הקשתים היו מבוגרים, נערים וילדים, והכי כיף בשבילי היה לעבוד עם הילדים.
לראות את הפנים של ילד בן 3-4, שהקשת כמעט גדולה ממנו, שהצליח (עם מעט עזרה…) לפגוע בבלון, זה פשוט תענוג.

 

היה ילד אחד, שחזר כמה פעמים לירות, ובאחת הפעמים הביא איתו חבר.
החבר הסתכל מהצד, אבל לא ביקש לירות.
שאלתי אם הוא רוצה לנסות, והוא והילד הראשון אמרו יחד ש"הוא לא יכול, כי יש לו בעיה ביד".
שאלתי מה הבעיה, והתברר שלילד בעיה מולדת ביד שמאל (שבה ימניים מחזיקים את הקשת), והוא לא יכול לייצב אותה מספיק בשיל להחזיק משהו.
שאלתי את הילד אם הוא יכול לסגור את היד, והוא אמר שכן; אז אמרתי לו שיחזיק את הקשת בימין ואת המיתר בשמאל, ושאני אעזור לו אם צריך. היה לו קשה, אבל ביריה הראשונה הוא הגיע לקיר-המטרה, דבר שלא כל בני-גילו הצליחו.
ביריה השניה והשלישית הוא פוצץ בלונים.
לראות ילד רגיל מאושר אחרי שירה חץ, זה תענוג; לראות ילד שהיה בטוח שהוא נכה פוגע במטרה, זה ברמה אחרת לגמרי. לא צילמתי אותו, אבל מכל חמשת הימים בממשית הוא הזיכרון הכי חזק שלי.
נתתי לילד הזדמנות לעשות מה שהוא חשב לבלתי-אפשרי, והוא הצטיין בזה.
היה שווה לי כל החום, האבק, הזיעה, העייפות והלחץ, בשביל לראות את האושר שלו.

 

כשתם "השוק הנבטי" וחזרנו הביתה, איתי ושני ילדיו "התרסקו" על השטיח ברגע של שלווה…

 
 

והתחלנו להתכונן לפעם הבאה, בשבועות…

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: