הגנה עצמית ואמנות לחימה

טעות נפוצה היא לחשוב שאמנות לחימה עוסקת, מטבע הגדרתה, בהגנה עצמית. גם אם נניח בצד אמנויות לחימה כמו אִיַאיְדוֹ או קְיוּדוֹ, שבהן נהוג תרגול ללא שום יריב חיצוני (חוץ מהקשת), או קֶנְדוֹ, בה נדרש ציוד שאיש אינו נושא בחיי היומיום, בדיקה פשוטה מראה שרוב אמנויות הלחימה אינן נותנות מענה אופטימלי לצרכי הגנה עצמית בעולם המודרני.

כמה אמנויות לחימה מלמדות למַגן דירה? לשים סורגים על החלונות? להתקין פלדלת, אזעקה, לחצן-מצוקה? לדאוג לתאורה טובה בחדר-המדרגות ובאזור החניה?

כמה מורים לאמנויות לחימה שונות טורחים להזכיר לתלמידיהם, ובעיקר תלמידותיהם, לא לקחת טרמפים מזרים? לא להשתכר עם אנשים שהן לא מכירות? לא להגיע לבד למסיבה עם אנשים לא-מוכרים, במקום לא מוכר? לצעוק "הצילו שריפה" במקום "הצילו אונס"?

האם אין כל אלה "הגנה עצמית"?

יש שיטות שמלמדות להילחם בזירה (כמו אגרוף (מערבי או תאילנדי), ג'ודו, טאי-קוון-דו, חלק משיטות הקראטה, ועוד), יש שמלמדות להילחם "ברחוב" (כמו קרב מגע, ועוד), ויש שמלמדות להילחם (בעיקר) נגד אויב פנימי (כמו אייאידו וקיודו, שהוזכרו למעלה, ועוד).

יש שיטות (בעיקר הספורטיביות) שלא עוסקות כלל בהתמודדות מול יותר מתוקף אחד.

יש שיטות שלא עוסקות בכלי-נשק או בהגנה מהם (איגרוף, איגרוף תאילנדי וג'ודו ספורטיבי), רובן לא מלמדות לאלתר כלי-נשק מהמצוי בדירה ממוצעת או ברחוב, וכמעט בכל השיטות בהן כן עוסקים בכלי-נשק, מדובר על חרבות, מקלות באורכים שונים, ושאר כלי-משחית שאיש אינו נושא בחיי היומיום (האם המטאטא שלכם מונח בסלון, או ליד המיטה, למקרה שמישהו יפרוץ לביתכם?), ושחוקיות השימוש בהם, אפילו בהגנה עצמית, עוד לא עמדה במבחן משפטי בארץ. 

אמנויות הלחימה מלמדות להילחם.
נקודה.
לחימה היא בערך 10% מ"הגנה עצמית".
עשרה אחוזים. לא יותר.

שאר תשעים האחוזים הם הימנעות מלחימה.

חלק חשוב מאוד מ"הגנה עצמית" הוא הימנעות מפרובוקציות – לא לגרום אותן ולא להיגרר אחריהן.
לא בכביש, לא בחניה, לא בתור לקולנוע ולא במועדון-לילה. בהקשר זה, כדאי מאוד לקרוא את החלק על "ריקוד הקוף". פרובוקציה אינה מחייבת היגררות לתגובה.

הגנה יעילה מפני פורץ היא לגרום לו שלא ירצה לפרוץ אליך הביתה (סורגים, פלדלת, אזעקה, כלב), ולא הריגתו אחרי שכבר נכנס.

הגנה יעילה מפני אונס היא לזהות מראש מצבים מסוכנים, ולהימנע מהם – לא לתת לאנס פוטנציאלי לשכר/לסמם אותכם, לא לתת לו הזדמנות לתפוס אותכם לבד, במקום בו אינכם יכולים להזעיק עזרה או לברוח (השימוש בלשון זכר רבים מכוון – גם גברים נאנסים).

הגנה יעילה מפני תוקף ברחוב היא מודעות והתנהגות – לשים לב למתרחש סביבך, לא לתת רושם של "מטרה קלה", ובעיקר – לא להסתובב לבד במקומות "מועדים לפורענות", במיוחד לא בלילה.

עוד בהקשר של החיים המודרניים, צריך לזכור ש"לוחם" בעבר היה בעל-מקצוע שהקדיש את חייו לעיסוקו – לעיתים פשוטו כמשמעו. לאדם מודרני אין היום כמעט שום אפשרות להתאמן מילדות כל יום במשך 4-8 שעות, כמו כל סמוראי מצוי, או כמו נזירי שאולין ההיסטוריים; לרובנו, אימון של שעה וחצי פעם או פעמיים בשבוע הוא השקעה גדולה.
הבעיה היא בכך שרוב אמנויות הלחימה פותחו ע"י מי שלחימה היתה עיסוקם העיקרי; זמן רב דרוש לפיתוח הכושר, הזריזות, והטכניקה הנחוצים ללחימה יעילה, ואפילו בשיטות "פשוטות" וממוקדות בהגנה עצמית כמו קרב מגע, לוקח זמן עד שמגיעים ליכולת אמיתית ויש צורך באימון מתמיד כדי לא "להחליד".
זה לא מתאים לחיי היומיום של האדם המודרני, והעדות הברורה ביותר לכך היא, שרוב האנשים לא מתאמנים, ואף מסתכלים במבט מוזר על אלה שכן; ובין אלה שמתחילים להתאמן, רב מספרם של המפסיקים בשנה הראשונה על אלה המתמידים.

האמת הפשוטה היא, שעבור "אדם מן היישוב" שאינו עובד במקצוע הדורש יכולת לחימה (כמו שוטרים, מאבטחים וכו'), אין שום סיבה הגיונית להשקיע שעות, שבועות ושנים (שלא לדבר על זיעה, לפעמים דם, וכמובן כסף), בעיסוק כמו "אמנות לחימה" – שרובנו לעולם לא נזדקק להשתמש בה.

15 שנים רצופות אני לומד קונג-פו (טאי-צ'י, שינג-אי ופה-קואה), ומזה 22 שנים לא הגעתי לחילופי מהלומות עם איש; אברהם שפירא, "זקן השומרים", נהג לומר "שלושים שנה הייתי שומר, לא הרגתי ולא נהרגתי".

אפילו בישראל מוכת-הטרור, נהרגים הרבה יותר אנשים כל שנה בתאונות דרכים מאשר בפיגועים; עדיף להשקיע את הכסף והאנרגיה בכריות-אויר, נהיגה זהירה וחציה רק ברמזור ירוק, מאשר בלימוד שיטה שממילא לא תעזור נגד פצצה או צלף.

אז למה אני כן מתאמן?
כי אני אוהב את זה.
וכי אני רוצה לעמוד מול האויב הפנימי.

אבל זו התשובה שלי, וכל מי שמתאמן יצטרך מתישהו לתת לשאלה הזו את תשובתו…

 
מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: