גשקו. 300 ישראלים במקום אחד, זזים בשקט…

בשבילי הגשקו התחיל ברביעי בערב, אחרי שיעור, בהעברת ציוד מהמרכז הישראלי לטאי-צ'י לביתן 13 בגני התערוכה. כנראה שמי שאמר של"היישי" נתנו חולצות כחולות כדי שיבלטו בשטח, טעה – אלה פשוט בגדי-עבודה לסבלים…  עציצים, שולחנות, חרבות, מקלות, חניתות, מתקנים לשתיה קרה וחמה – סוחבים לאוטו של אייל ופורקים בגני התערוכה – אחרי שמחפשים מפתח במשך כ-20 דקות.
ישראל, לא?

ביום ה' אני מגיע מעט מאוחר, והולך ללמד מתחילים. כ-300 איש באולם, גברים בשמאל ונשים בימין, מתאמנים בשתיקה – כל-כך בשקט שאפשר לשמוע את הנעליים על הרצפה…

300 ישראלים במקום אחד, ושקט…

עושים קאטה, ומי שלא יודע את כולה יוצא מהקהל וניגש אל המדריכים שמלמדים מאחור, ואני ביניהם.
אין מספיק מקום בפנים, ומזג-האויר יפה, אז שולחים אותנו החוצה…


חווה מימין, שושנה משמאל, גלי באמצע, מלמדות קאטה

אחרי הקאטה עושים צאן-צ'ואן, ארוך מהרגיל; בד"כ עושים חמש תנועות, דקה כל תנועה, ואח"כ מעט תוספות; הפעם זה שתים או שלוש דקות לכל תנועה. כל גשקו מדגישים ענין כלשהו, והפעם זה צאן-צ'ואן.
לא קל, גם למי שרגיל.

גאל ודוד מובילים צאן-צ'ואן

אחרי הצאן-צ'ואן הפסקה לשתיה, וזמן להגיד שלום להמון חברים שלא ראיתי מאז הגשקו האחרון – א' חזר מטיול לניו-זילנד, ע' הגיע מאורים, ר' מבית-שאן… אני מספיק לחבר את ע', גרפיקאית שעושה כרטיסי ביקור, עם ר', נטורופטית שצריכה כרטיסי-ביקור; שומע על מצב תפוחי-האדמה באורים; משחרר את הגב לכמה חברים שתפוס להם; "שלום" לזה, "מה נשמע" לההוא – כל-כך הרבה אנשים להגיד להם שלום, שעד שאני מגיע למים כבר מתחילים את הקאטה הבאה…


"מעבר מכשול"

הפעם אני משאיר לאחרים את הכבוד ללמד, ומתאמן עם כולם.
מנסה לנקות את הראש, להתרכז בנשימה, בתנועה, ביציבה, בזרימה…
לא ממש מצליח, אבל ככל שהקאטה מתקדמת המחשבות נרגעות.
שקט מסביב, שקט בראש…

אחרי הקאטה שוב צאן-צ'ואן. הרגליים שלי במצב הרבה יותר טוב ממה שהיו כשהתחלתי להתאמן, אבל השחיקה מהצבא עדין מורגשת; כדי לשחרר לחץ מכפות הרגליים והכתפיים, אני מרים מדי-פעם את אחת הרגליים ל-15-20 שניות, כמו חסידה או עגור. נשמע מוזר, אבל עובד…

שוב הפסקה, שוב מדבר עם הרבה אנשים ולא מספיק להגיע לשתות, ושוב הולך ללמד בזמן שאחרים מתאמנים.
אני מכיר את הרגליים שלי, ולא מעמיס עליהן יותר מדי; קאטה-כן-קאטה-לא, זה בסדר. בקאטות שלא, אני מלמד, ומנצל הזדמנויות לצלם.


"צעדים אחורה"

עוד קאטה, עוד צאן-צ'ואן, עוד קאטה, עוד צאן-צ'ואן…
הגוף מתרגל לרעיון שככה זה יימשך, עובר מהילוך של "ספרינט" להילוך של "מרתון", הראש עוזב את העולם מחוץ לגשקו שידאג לעצמו.
בצהריים הפסקה לארוחה ומנוחה, שבה (שוב) אני מדבר עם אנשים שלא ראיתי מזמן, וגם מנצל את עזרת ברונו והחייכן להסביר על פוש-הנדס.
אחרי ההפסקה עבודה בזוגות, ויש לי העונג להיות פעמיים המודגם של רון; לא צילמתי, אבל מרשים איך שאיש נמוך וקל ממני מנפנף אותי בלי שום בעיות, פשוט בזכות זה שהוא עובד נכון. לתלמידים שלי מבאר-שבע, שרגילים לראות איך אני מדגים בשיעורים עליהם, חשוב לראות איך מדגימים עלי; זה ממחיש להם שהקבוצה שלנו, ב"דרום הרחוק", היא רק חלק ממשהו גדול יותר, ושאני – המדריך שלהם – עדין לומד, ושיש לי ממי ללמוד – לא רק המורה שלי, אלא גם שאר ההיישי.

אחרי העבודה בזוגות חוזרים לעוד צאן-צ'ואן ועוד קאטה, ועוד, ועוד, ועוד…
המטרה בגשקו היא להגיע לשלב בו כבר לא רוצים יותר להתאמן, ובכל-זאת להמשיך.
זה לא בריא בתור תרגול יומי, אבל אחת לכמה חודשים זה מהווה "קפיצת-דרך" בהתקדמות. ה"מפסק" בראש, שמאפשר להתגבר על העייפות ולהמשיך להתאמן, הוא אותו מפסק שמאפשר להתמיד בעבודה קשה, להישאר ער כשעייפים, לשלוט בעצמך כשאתה כועס או מפחד.

באמנות הלחימה שלנו, האוייב האמיתי הוא חלק מאיתנו – הוא החולשות שלנו.
הוא הנטיה שלנו לוותר לעצמנו כשקשה.
הוא זה שאותו צריך לנצח בשביל לעשות עוד פעם 20 דקות צ'אן-צ'ואן, בסוף יום ארוך של אימונים.

צאן-צ'ואן: פי-פא

בסוף הגשקו נפרדים מהחברים, נכנסים לאוטו, מתחברים לסלולרי ומקבלים הודעות – חוזרים לעולם.
אבל השקט הזה, של 300 איש שמתאמנים בלי קול, השקט הזה הולך איתי, הביתה.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: