דיאלוג 26-Mar-2004 – מעין

בעקבות המאמר על גברים ונשים באמנויות לחימה, מעין שלחה אלי מייל עליו הגבתי ב"דיאלוג 21.03.2004".
בהמשך היתה בינינו החלפת מיילים שלא הספקתי להעלות לכאן עד עכשיו – אז הנה היא, בהשמטות הנחוצות.
דוד
אתה שואל, ובצדק, למה יש רק שתי נשים בקבוצה של הקוק-סול-וואן, התשובה היא ששיטת האימון במועדון שלנו היא שיטה של עבודה במגע מלא, יש קרבות, הטלות, נעילות, תרגול נפילות וכן הלאה. כל אלה הם אלמנטים שכל אחד יכול ללמוד, אך כמו הרבה דברים באומנויות לחימה הוא מצריך נכונות להתמודד עם כאב. ולהתמודד עם מגע.
אצל נשים יש הרבה פעמים איזשהו חשש ממגע, וחשש מכאב או פגיעה, ולכן המוכנות מלכתחילה להיכנס לאימון מסוג זה היא נמוכה יותר.
בטאי-קוון-דו אחוז הנשים הוא גבוה יותר, גם מכיוון שאומנות לחימה זו היא אומנות לחימה פופולרית ותחרותית יותר, ונגישה יותר, ומותאמת הרבה יותר לילדים ולכן תופסת החל מגילאים צעירים מאוד (חמש זה הגיל הצעיר ביותר שנתקלתי בו במסגרת אימונים וחוגים). כאשר ילדות מתחילות מגיל צעיר להתאמן, ללמוד, ולעבוד במסגרת המשלבת בנים ובנות, זה הופך למשהו טבעי מבחינתן ומאפשר להן להתאמן במסגרות משולבות גם הלאה.
הקוק-סול-וואן נכנס לקטגוריה של אומנויות לחימה מסורתיות ו"כבדות" יותר, המורכבות של התנועות גם ברמה הבסיסית שלהן, אינה מתאימה ללימוד ילדים.
החל מגיל צעיר נשים רגילות לחשוב על עצמן כחלשות, לא מסוגלות למאמץ פיסי, לא מסוגלות לעבוד יחד עם גברים, מאויימות מנוכחות גברית באימונים או בכלל, ובעיקר לומדות להסוות כל סממן ל"אגרסיביות" ואני מכוונה מכניסה את המונח הזה למרכאות כיוון שאני בפירוש לא חושבת שאומנויות לחימה מפתחות אגרסיביות, לא במובן השלילי
והכוחני של המילה אלא יותר במובן ה"עוצמתי" של המילה. אחרי שנים שנשים לומדות מהחברה לראות עצמן ככאלה, קשה להביא אותן ללימוד אומנויות לחימה, דרוש סוג מסויים של אומץ בשביל אישה, לא נערה, ולא ילדה, אלא אישה, להתחיל ללמוד אומנות לחימה.
ומניסיון די צורם, מסתבר שנשים לא רק חושבות שהן עצמן אינן מסוגלות או מתאימות ללמוד אומנות לחימה, הן גם חושבות שזה מוזר, ומבלבל את הילדים, כשאישה מלמדת אומנויות לחימה (מסיבה זו לא התאפשר לי לאמן קבוצה של ילדים בגילאי 5-6, בגלל תלונה של האימהות, עוד לפני שאימון אחד התקיים, שטענו שזה יבלבל את הבנים שלהן).
בקוריאה, למשל, לימוד אומנויות הלחימה הוא חלק מתוכנית הלימודים, כמו שיעורי ספורט כאן, ההבנה לעומק של הגוף, של אנרגיה, של מגע וכן הלאה, נלמד מגיל צעיר מאוד, ומתקבל בטבעיות רבה.
אני מבינה את מה שאתה אומר לגבי האימונים שלכם ולגבי תרגילים מסויימים, ומניחה שמדובר במכשול. בתרגילי סטיקי-הנדס ותרגילי דחיפה באימונים אצלנו לא נתקלתי בבעיה כזו, יתכן שזה כיוון שכל חברי הקבוצה הם אנשי אומנויות לחימה מנוסים.
בטאי-קוון-דו עצמו בעיות כאלה הן פחות נוכחות כיוון שרוב הקרבות הם של טכניקות התקפה והגנה של ידיים, ובעיקר בעיטות, סוג שונה של מגע. יתכן שהפיתרון הוא לקיים פעם בשבוע, בנוסף לאימונים המופרדים, אימון משותף, כך
שניתן להנות מכל העולמות.
אני בכל אופן עדיין מאמינה גדולה מאוד באימונים משותפים, בכל סוגי אומנויות הלחימה, ומאמינה שבכוחו של מאמן ליצור את האווירה הנכונה במועדון שלו, ולהפוך את הדו'וגו לניטרלי ונינוח ומאפשר סוגים שונים של אימון עם סוגי פרטנרים  שונים.
מעין

שלום מעין
ראשית תודה (על המיילים), יתכן שארצה לצטט אותם ב"דיאלוג" הבא – מותר?
שנית, האם יש אפשרות לבוא לבקר אצלכם, ולראות שיעור קוק-סול-וואן?
מעולם לא ראיתי, ואני סקרן…
ושלישית, למייל השני – אני מסכים איתך לגמרי לגבי הסיבות הגורמות לנשים לא ללמוד אמנויות לחימה. (זו אחת הסיבות שארצה לצטט אותך…)
אז אנחנו מסכימים על הקשיים שיש לנשים עם מגע, כאב, ואגרסיביות פיזית באופן  כללי; מה שנשאר לנו לבדוק, הוא הם צריך ללמד נשים להתגבר על הקשיים האלה, ואם כן – איך, והאם זה מתאים לכולן.
לדעתי האישית, לרוב הנשים בישראל 2004, קשה מאוד להתמודד עם אלימות פיזית על כל צורותיה, גם העדינות ביותר. אני מאוד מעריך את העובדה שאת מצליחה לעשות זאת, אבל מהתבוננות פשוטה בתלמידות שלי אני יכול להגיד שבשבילן, הדרך עד שיגיעו למקום בו נמצא תלמיד (גבר) ממוצע  בשיעור הראשון שלו, מבחינת הנכונות להתמודדות כזאת, ארוכה מאוד.
כל-כך ארוכה, שללמד אותם יחד זה בערך כמו ללמד יחד כיתה א' עם כיתה ח' את אותו הנושא.
שוב אני נאלץ לחזור על הנקודה הזאת – הנשים שהגיעו ללמוד אצלי, כנראה היו בורחות מהשיעורים שלך…

גם ההיפך נכון – נשים נהנות ללמוד תנועה איטית, רגועה וזורמת, הרבה יותר מאשר גברים; בתחום הזה יש להן יתרון עצום על הגבר הישראלי הממוצע. הן באו כדי ללמוד תנועה, ומוכנות "לסבול" את העבודה בזוגות כרע הכרחי, בעוד שהם באו "ללכת מכות", ומבינים שהתנועה זה חלק מהענין.
ניתן לומר שאת המסע לראש ההר, הן מתחילות מצפון והם – מדרום.
ומה שנותר לי, המדריך, לעשות, הוא להחליט אם חציי יהיה בדרום וחציי בצפון בכל שיעור, או שאהיה כולי במקום בו נמצאים תלמידי, להראות להם איך לעשות צעד אחד נוסף בדרך.
הרעיון של אימון משותף פעם בשבוע הוא מענין, אבל אצלנו בד"כ אנשים מגיעים לשיעור פעם בשבוע, ובפעם הזאת מקבלים "שיעורי בית" לשאר הימים; אילו היתה לי אפשרות לתת
עוד שיעור בשבוע (כמו שנעשה במרכז שלנו), הייתי מעדיף שיתאמנו וילמדו בצורה שאני חושב שהיא הכי מתאימה.
אילו הייתי צריך להכין את תלמידי לקרב או מלחמה, כנראה שהייתי מלמד אחרת.
שוב מודה על התגובות!
שבוע טוב,
דוד

דוד,
א. קבל את אישורי לצטט, אשמח, וגם אשמח לשמוע עוד דעות לגבי הנושא. אולי תעלה  את זה גם בפורום של תפוז (אם זה לא עלה כבר…) (עלה, והפך לדיון ארוך ומענין -ד.כ.)
ב. אתה מוזמן מאוד לבוא לראות אימון. אנחנו מתאמנים בימי שני וחמישי בין השעות 1930-2100 פלוס מינוס. ימי שני בדרך כלל עם ג'יי וימי חמישי עם אלי לוי.
לגבי נשים, אני כן מאמינה שיש בהחלט צורך ומקום לנפץ את בועת הפחד ממגע אגרסיביות וכאב אצל נשים. השקפה פמיניסטית לכל דבר, שאומרת שפחד ממגע מוביל להרבה פחדים אחרים, ופחד מכאב יוצר מחסומים לא קיימים, וכך גם פחד מאגרסיביות, בכל תחום בחיים. בשבילי בכל אופן הרבה מהלימוד שלי בחיי היום יום, מגיע מתוך הבנה דרך הגוף, בכל הנוגע למחוסמים, למשל. היכולת ללמוד ריכוז, שלווה, שלמות עם הגוף, שימוש באנרגיה הטבעית שלו ועוד הם דברים שניתן ללמוד היטב מתוך אומנויות הלחימה השונות, וחבל שנשים לא יוכלו ללמוד את הדברים האלו בגלל הפחדים האלו שאינם פחדים טבעיים אלא פחדים שמושרשים אצל נשים מגיל צעיר מאוד.
יש סוג של שיחרור, אני חושבת, כשאישה מבינה שיש לה עוצמה בגוף. שלא לדבר על המתנה המאוד גדולה שאישה מקבלת כשהיא מצליחה ללכת ברחוב חשוך ולהיות פחות מבוהלת ממה שיכול לקרות לה, כשהיא יודעת שיש לה את היכולת, אפילו המינימלית, להגן על עצמה.
אז כן, אני מאמינה ששבירת המחסומים האלה, ולימוד של אגרסיביות, צ'י, תנועה, וכן הלאה, הם מטרה חשובה.
באופן טבעי ההתעניינות באומנויות לחימה היא נמוכה יותר אצל נשים, ומבחינתן נגישה פחות, ולכן קשה יותר למצוא אותן באימונים למבוגרים. יתכן שהדרך להגיע לקהל הזה ולעורר את העניין הוא דרך מוכני כושר ומתנס"ים. ובכל אופן, אני מאמינה שתלמידות שלך, אם היו מגיעות מלכתחילה לאימון קוק-סול-וואן או טאי-קוון-דו היו נשארות ונהנות, כתלות במאמן/ת. מאמן שמצליח ליצור בדוג'ו שלו אווירה לא מלחיצה, שכוללת לימוד, הנאה, והרבה הבנה, ומציג את הנושא של אגרסיביות כאב ומגע כמכשולים שיהיה מעניין ללמוד לעבור, ועוד יותר, מציף את הנושאים האלה, ומדבר עליהם, מציג את ההשקפה שלו, יסחוף אחריו את התלמידים, נשים וגברים, ויאפשר לתלמידים שלו לבדוק את הנושאים האלה אצלהם.
מבחינתי, כמאמנת, אני מוכנה לוותר על המהירות בה אני אגיע עם התלמידים לפסגת ההר, אבל, בזכות הנוכחות הנשים והגברית באימונים, להגיע לשם עם איזון של ה"דרום" ו"הצפון" כמו שהצגת אותם. באימוני הקאטה שאני מעבירה אני רואה את זה באופן מאוד בולט, העבודה יחד מאפשרת לתלמידים שלי מצד אחד לבנות אגרסיביות, כוח
ואנרגטיות גבוהה בכל תנועה, ובמקביל לימוד של הרפיית השריר ברגע הנכון, החיבור בין תנועות, שילוב של רך וקשה באופן מאוזן בתוך התנועה. אני מוכנה להקריב את המהירות וקצב ההתקדמות כדי להגיע להבנה שלמה יותר. אני לא עובדת נגד אף חלק מהקבוצה, אלא מאפשרת להם ללמוד אחד מהשני.
איפה אתה מאמן? אשמח לשמוע קצת יותר על אומנות הלחימה שלך, אותה אני לא ממש מכירה.
יום טוב
מעין

שלום מעין
ושוב תודה על התגובות והשיחה
ה"דיאלוג" הבא יעלה כנראה רק מחר, ויכלול גם את התגובה שלך.
תודה על ההזמנה לבקר; אעשה מאמץ להגיע.
אני מלמד בבאר-שבע ולומד בתל-אביב. האתר של השיטה שלי:
http://www.taichi-chuan.com/heb/open/open.html
לענין תשובתך, שוב – אני מסכים עם הכל, חוץ מהטענה שהתלמידות שלי היו נשארות אצל מורה ממוצע לשיטה "אגרסיבית" (אותך אני לא מכיר, אולי אצלך כן היו נשארות) יותר משיעור אחד.
בן טל שחר כתב פעם שכל אחד יכול להגיע לפסגת האוורסט, אם רק יתנו לו גרם-מדרגות עם מדרגות קטנות מספיק; אני חושב שמדרגת הכניסה לשיטות כמו קראטה, אייקידו, ג'ודו ועוד, פשוט גבוהה מדי לאישה ישאלית ממוצעת.
אני גם חושב שכל אישה שהגיעה לדרגת-דאן בשיטה כלשהי, היא כל-כך רחוקה מהאישה הישראלית הממוצעת, שהיא פשוט לא מבינה את הקושי הזה – ואני מתנצל מראש אם זה פוגע בך, אבל נסי רגע לדמיין את אימך וחברותיה בשיעור אצלך, ולחשוב ברצינות אם זה ריאלי לצפות מהן להישאר.
שוב תודה,
דוד

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: