אמנות הלחימה בעצלנות

"באמנויות הלחימה, ובעצם בכל פעילות קשה, צריך המתאמן להכריח את עצמו לעמוד בשגרת-אימונים.
ברגע שיפסיק להתאמן (בלחימה או בציור, היינו-הך) תתחיל יכולתו לרדת; ככל שיתאמן יותר, יכולתו תעלה.
מה שמבדיל בין אמנויות הלחימה לאמנויות אחרות, הוא הצורך לנצח: צייר צריך להתאמן בציור, והמכחול, הצבעים והבד אינם מנסים להפריע לו; כנר צריך להתאמן בכינור, וכינורו (כלי קשה ככל שיהיה) אינו מפריע לו.
אמן הלחימה מתמודד עם אדם אחר, באימונים, כדי להכין את עצמו לקרב אמיתי (שהוא מקוה שלא יבוא); ויריבו אכן יפריע לו, עד-כדי שינסה להרגו. "

(כתבתי את המאמר הזה לפני כמה שנים, כשניהלתי את פורום אמנויות לחימה באתר "עידן הדלי".
בעתיד אעלה לכאן גרסא מורחבת.)

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • גלעד  ביום 1 במרץ 2004 בשעה 0:48

    צייר כמו כל אמן (גם אמן לחימה) צריך להתגבר על משהו. אתה קורא לזה לנצח. כשתתגבר על הצורך לנצח תהפוך אמן לחימה. עד אז אתה פשוט לוחם. או לוחם פשוט. בהצלחה.

    אהבתי

  • בושי  ביום 1 במרץ 2004 בשעה 18:13

    מסכים עם גלעד. לפי התפיסה העומדת בבסיס אמנויות לחימה רבות (אני מכיר את היפניות), אין הבדל בהתמודדותו של אמן לחימה, לזו של אמן הציור, או אמן הכינור. הטענה שפה אתה מתמודד עם "אדם אחר", או עם כל דבר, לצורך העניין, היא בסך הכל הפרעה נוספת, בדרך.

    אני מניח שידוע לך, כי ביפן, אמנויות הלחימה, החרב, הציור, סידור הפרחים וכן הלאה, כולן "דו", משמע דרך. יש ביניהן זהות, מבחינת מעמדו של האדם הלוקח בהן חלק.

    אהבתי

  • בושי  ביום 1 במרץ 2004 בשעה 18:14

    ברוך הבא.

    אהבתי

  • דוד כפרי  ביום 2 במרץ 2004 בשעה 1:40

    כנראה שבאמת יש צורך להרחיב את המאמר ההוא…

    אני לא ממש מכיר אמנויות יפניות, אבל המשפט שאומר שלוחם צריך לנצח לקוח ממיאמוטו מוסאשי, (ספר האדמה מתוך "ספר חמשת הטבעות"). יותר יפני מזה, אין…
    וגם מוסאשי דיבר על זה שלוחם צריך לקבל את המוות ולא לחשוב על הפסד או ניצחון.
    ובכל זאת, לוחם לא נלחם כדי להפסיד.

    נכון שצייר צריך להתמודד עם עצמו.
    אבל הוא לא חייב להיות בכושר טוב.
    הוא לא חייב להיות מוכן לקרב כל הזמן.
    והוא תמיד יכול להגיד שציור גרוע, הוא "סגנון חדש", או שהמבקרים לא מבינים.
    ללוחם אין פריווילגיה כזאת.
    בכל אימון הוא מתמודד עם בני-זוג, המכריחים אותו לבדוק את עצמו ביחס למציאות.
    הוא יכול להאשים אחרים במה שהוא לא מצליח לעשות, אבל אלה האשמות ריקות – גם הוא וגם בני-הזוג שלו יודעים בדיוק מה הוא יכול לעשות, ומה לא.

    כל אימון של לוחם הוא "ביקורת מציאות" ליכולת האמיתית שלו. ללוחם אין אפשרות להאשים אחרים בחסרונות שלו – הוא צריך לתקן אותם.
    זו המטרה היחידה של האימון, לא?

    דוד

    אהבתי

  • שירה בלטר  ביום 4 במרץ 2004 בשעה 10:52

    הנחות שאתה לא עושה לאמן הלחימה…

    וודאי שכל אמן אחר צריך "לשמור על כושר", בין אם זה כושר חשיבתי/ יצירתי/ גופני/ כל סוג אחר של גחלת שצריך לנשוף עליה.

    ניתן להקביל את הפרטנר לאימונים באמנות לחימה לקהל/ מבקר באמנויות אחרות. (הקבלה שכבר השתמשת בה)
    דבר שחשובה מאד להדגיש בהקשר הזה, הוא שבן הזוג (/קהל) אמנם עוזר לך לעלות על בעיות, אך יכולתך לא מוגדרת על ידו, או במילים אחרות:
    להפסד מול יריב/ קהל יש משמעות- גילית "חור".
    לניצחון, אין.

    אם כתבתי יצירה שלא ריגשה חלק מהקהל, אני נכשלתי, ולא אף אחד אחר.

    תוכל להגיד שאמנות לחימה, בניגוד לאמנויות אחרות, היא איננה תלויית תרבות (אוניברסלית)- בריח הוא בריח, בין היריב שעומד מולך הוא מצרי, אסיאתי, או ניו-זילנדי, אך זה כבר דיון אחר…

    אהבתי

  • דוד כפרי  ביום 5 במרץ 2004 בשעה 0:30

    ושירה, תודה על התגובה 🙂

    אני כותב עכשיו את ההרחבה למאמר, ייקח כמה ימים אבל זה יגיע – והתשובה שלי תהיה שם.

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: